יוזמת השלום הערבית ממארס 2002 מהווה שינוי היסטורי בעמדת הערבים כלפי ישראל. ביסודה היא עידוד ותמריץ המכוון להניע את ישראל להגיע להסדרי שלום עם שכניה הפלסטינים, הסורים והלבנונים, שבעקבותיהם תזכה להכרה מצד העולם הערבי וליחסי שלום עמו. היוזמה נעשתה, לצד החלטות האו"ם, למקור התייחסות של הקהילה הבינלאומית בכל הקשור ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי.
חתירתה של איראן להיות מעצמה גרעינית והתגברות השפעתה בעיראק, בלבנון וברשות הפלסטינית, הביאו את המנהיגים הערבים לנסות לגבש חזית לשם בלימת חדירתה לאזור. המנהיגים האמינו שזהו גם אינטרס ישראלי ולפיכך ייחסו חשיבות לקידום הערוצים הבילטראליים שיביאו לפתרון הסכסוך בין ישראל לבין שכניה. תגובתה הצוננת של ישראל ליוזמה הערבית והחשיבות המועטה שייחס לה ממשל הנשיא ג'ורג' נוש, לא תרמו להתקדמות במסגרתה.
יוזמת השלום הערבית עודנה "מונחת על השולחן", אך נדמה כי ערכה בעיני חברות הליגה הערבית מתכרסם והולך בהיעדר התקדמות מדינית, וככל שאיראן מתקרבת ליכולת גרעינית. מנהיגי ערב עודם מקווים שישראל תקדם את התהליכים המדיניים עם שכניה ושהממשל האמריקני יאמץ את היוזמה כאבן ראשה במדיניותו באזור, לבלימת איראן והשחקנים הלא-מדינתיים, חיזבאללה וחמאס, הנתמכים על-ידה.
בשיח הציבורי והאקדמי בישראל חלוקות הדעות לגבי מהותה ותוכנה ל יוזמת השלום הערבית. רוב החוקרים והפרשנים תמימי דעים כי היוזמה היא שיאו של תהליך היסטורי שהביא להיווצרותו של קונסנזוס כלל-ערבי הקורא להגיע לשלום מלא עם ישראל, אך לא מעטים מעלים ספקות לגבי כנות כוונותיהם של הערבים.
בקובץ זה מובאים מאמריהם של עשרה מבכירי החוקרים בישראל מדיסציפלינות שונות, שניתחו והאירו את יוזמת השלום הערבית מנקודת מבטם המקצועית והביאו לכלל ביטוי את עמדתם בשאלות השנויות במחלוקת בשיח הישראלי אודותיה.