Nuclear Development on the Arabian Peninsula

description: 

מנכ"ל סבא"א ,יוקיה אמאנו, מבקר בקור גריעיני בבנייה באיחוד האמירויות הערביות. IAEA Imagebank, Flickr. Available via CC-by-SA 2.0.

ד"ר יואל גוז'נסקי*
איחוד האמירויות הערביות השלימה בניית כור גרעיני ראשון בשטחה, מתוך ארבעה שהיא בונה.[1] עם הפעלת הכור, ככל הנראה במרוצת 2018, היא תהיה המדינה הערבית הראשונה אשר בבעלותה תכנית גרעין אזרחית בת קיימא, והראשונה להצטרף למועדון הגרעיני האזרחי בעשרים וחמש השנים האחרונות. ואולם, ההתקדמות שמציגה איחוד האמירויות עלולה לעורר חשש לגבי שימוש עתידי שלה ושל מדינות ערב אחרות, דוגמת ערב הסעודית שיבקשו לעשות שימוש ביכולותיהן הגרעיניות המתפתחות לפיתוח נשק גרעיני.

צרכי אנרגיה גוברים
איחוד האמירויות מציגה טיעונים כבדי משקל על הצורך שלה באנרגיה גרעינית כדי להדביק את דרישות האנרגיה הגוברות שלה, תוך כדי הפחתת תלותה בנפט והפניית חלק ממנו לייצוא. כדי לרכך את הדאגות אודות כוונותיה, התחייבה בהסכם שיתוף הפעולה הגרעיני "123"[2] עם ארה"ב בשנת 2009 שלא להעשיר אורניום או לעבד פלוטוניום - רף שנקבע כ"סטנדרט הזהב" של משטר אי הפצת נשק גרעיני ((Non-Proliferation Treaty -NPT.[3] הסכם זה, פתח את הדלת לשיתוף פעולה בינלאומי עמה בתחום הגרעין, והיא אכן חתמה על הסכמים לשיתוף פעולה בין השאר עם ארגנטינה, אוסטרליה, קנדה, צרפת, יפן, רוסיה, ובריטניה, אשר כללו העברה של טכנולוגיה, מומחים, חומרים גרעיניים ומתקנים, ותאגיד דרום קוריאני החל לבנות את הכורים ב-2009.

על פניו, טיעוניה של איחוד האמירויות בזכות תכניתה הגרעינית הגיוניים, למרות הסתמכותה הרבה על נפט, ונטייתה המסורתית להעדיף אזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון. על-פי ההערכות במדינה, עם השלמתם יספקו הכורים החדשים עד לרבע מצריכת האנרגיה שלה. יתרה מכך, ישנה תמיכה ציבורית באמירויות בפיתוח טכנולוגיה גרעינית כאמצעי לפיתוח מקומות עבודה והפחתת הזיהום. המדינה דורגה ב-2017 במקום השמיני במדרג הבנק העולמי לפליטת פחמן דו חמצני לנפש. סקרי דעת קהל בנושא מצביעים על כך ש-82 אחוזים מתושבי האיחוד מעדיפים פיתוח אנרגיה גרעינית, ו-89 אחוזים תומכים בבניית תשתית גרעינית אזרחית. כמו כן, 89 אחוזים חשו ששימוש אזרחי באנרגיה גרעינית היה לחלופין "חשוב ביותר", "חשוב מאוד" או חשוב, לאיחוד האמירויות.[4]

חשש מאיראן
איחוד האמירויות ומדינות ערביות אחרות אינן אדישות לאיום הגרעיני האיראני, במיוחד לאור הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית (JCPOA - Joint Comprehensive Plan of Action) שנחתם ב-2015. על פי סקרים שונים אזרחי איחוד האמירויות ספקנים בנוגע להסכם אפילו יותר מן הסעודים. 91 אחוזים מצהירים שאינם תומכים בהסכם, ו-71 אחוזים סבורים שהעסקה טובה רק לאיראן, ורעה למדינות ערב.[5]

למרות שמדינות המפרץ תמכו לבסוף בהסכם הגרעין עם איראן, הגם שזו היתה תמיכה זהירה ומותנית,[6] היו מאז אינדיקציות לכך שאיחוד האמירויות עלולה בתנאים מסוימים לבקש לפתוח בעתיד את "הסכם 123". כך למשל, לאחר חתימת העסקה עם איראן, אותת שגריר איחוד האמירויות בוושינגטון, יוסף אל-עותיבא, כי מדינתו עלולה לשקול מחדש את עמדתה ביחס להעשרת אורניום, ורמז שלא מן הנמנע שלא תמשיך לראות את עצמה מחויבת יותר להסכם אשר חתמה עם ארה"ב. דווח כי עותיבא אמר בשיחת טלפון באוקטובר 2015 לחבר הקונגרס הרפובליקאי שעמד אז בראש ועדת החוץ של בית הנבחרים אד רויס , ש"האויב הגרוע ביותר שלך השיג את הזכות הזו להעשיר (אורניום), זו זכות להעשרה שעכשיו חבריך הולכים לרצות גם, ואנחנו לא נהיה המדינה היחידה".[7]

הסכם הגרעין עם איראן שם את איחוד האמירויות בעמדה לא נוחה, כי היא חשה שההסכם שחתמה עם וושינגטון כולל פחות אלמנטים חיוביים מזה שחתמה ארה"ב עם איראן. מסיבה זאת, דבקותה של איחוד האמירויות בהסכם "123", היווה מושא לביקורתן של ממשלות ערביות אחרות.[8] הסכמים לשיתוף פעולה גרעיני מלא בין ירדן וערב הסעודית עם ארה"ב, תלויים ועומדים, לפי שעה, בשל התנגדות שתי המדינות ללחץ האמריקאי, והתעקשותן על השארת האופציה להעשרת אורניום פתוחה בפניהן.[9]

איראן איננה הסיבה היחידה בגינה אנו עשויים לעמוד בפני שלביו הראשונים של מרוץ חימוש גרעיני באזורנו. סעודיה לא רוצה לפגר אחרי האמירויות, כך שגם היא החלה בתוכנית גרעינית שאפתנית למדי, הכוללת לדבריה בניית שישה עשר כורים גרעיניים עד 2032.[10] גם היא אינה מוכנה לוותר על "זכותה" להעשיר אורניום, והיא כבר חתמה על הסכמים לשיתוף פעולה גרעיני עם סין, רוסיה ודרום קוריאה, ועם מדינות אחרות, והודיעה שתבחר את האתר בו ייבנו שני הכורים הגרעיניים הראשונים במאי 2018. לכך מתווסף הסיכון שאיחוד האמירויות תחלוק בעתיד את הידע הגרעיני שברשותה עם מדינות אחרות, שאינן מחויבות כמוה למשטר מניעת הפצה גרעינית, כפי שעולה מדברי מקורות רשמיים באמירויות, שהבהירו כי המדינה תהיה מעוניינת לחלוק את מומחיותה הגרעינית עם חברים חדשים במועדון הגרעיני, דוגמת טורקיה[11] וירדן.[12]

שכנותיה הערביות של איראן סבורות שההסכם שנחתם עמה עושה מעט כדי לרסן את התנהלותה האזורית ואת שאיפותיה הגרעיניות ארוכות הטווח.[13] יהיה זה לפיכך בלתי אפשרי, לנתק ולבודד את הרציונל הגרעיני של מדינות ערב מההקשר האזורי הרחב יותר. במידה שיישאר על כנו, יקנה ההסכם עם איראן לשכנותיה כעשור, אשר במהלכו הן תוכלנה להמשיך במאמץ הגרעיני, אבל אם הוא יבוטל כמה משכנותיה עלולות להאיץ את הפיתוח הגרעיני בשטחן. אם איחוד האמירויות תחליט בעתיד שעליה להשיג יכולות גרעיניות צבאיות, יכולה תכניתה הגרעינית האזרחית, הכוללת מתקנים, טכנולוגיות, חומרים, הון אנושי וניסיון מצטבר, לפלס במהירות ובקלות יחסית נתיב לעבר יכולות כאלה ולהפחית את העלויות הקשורות בפיתוחן.[14]

לקהילייה הבינלאומית יש כלים להתמודד עם אפשרות כזו, בעיקר בשל תלותה של איחוד האמירויות בכוח אדם זר וידע מבחוץ - רק 57 אחוזים מהעובדים ברשות הפדרלית לרגולציה גרעינית באמירויות, הם עובדים מקומיים.[15] הממשלה מכירה בתלות היתר הזו בזרים, ומנסה לעודד "אמירתיזציה" בכל תחומי הפעילות. יתרה מכך, החלטה מעשית של איחוד האמירויות להתקדם לעבר נשק גרעיני תלויה במספר גורמים, ובראשם מילוי ההתחייבויות בהסכם הגרעין על-ידי וושינגטון וטהראן, ובמידת ההתחשבות של ארה"ב בדאגות הביטחון של בעלות בריתה. בכל מקרה, משא ומתן מחודש או נסיגה מהתחייבויותיה בנוגע למניעת הפצה גרעינית לא ישרתו את האינטרס של איחוד האמירויות ויסכנו את השלמת תכניתה הגרעינית האזרחית.

*חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל-אביב, לשעבר ראש תחום איראן והמפרץ במטה לביטחון לאומי, משרד ראש הממשלה וחוקר אורח באוניברסיטת סטנפורד.