אינטלקטואלים פלסטינים וישראלים בצל אוסלו ואינתיפאדת אל-אקצא
ברוס מדי-וויצמן
הוצאת מרכז משה דיין
(סקירות מרכז דיין, מס' 132)
הרעיון לכתיבת המחקר הזה, העוסק באינטלקטואלים פלסטינים וישראלים, עלה בתקופה אופטימית יותר. הוא היה מבוסס על ההנחה, שהאינטלקטואלים תרמו רבות לפריצת הדרך בתהליך השלום נדמה היה כי נעשה בלתי-הפיך. הנחה נוספת הקשורה בכך היתה, כי לאחר ההסכם הסופי, יהיה שמור לאינטלקטואלים תפקיד משמעותי בעיצובם של תהליכים פוליטיים וחברתיים ארוכי-טווח. אך על אף כישלונו של המשא-ומתן לשלום, וההידרדרות לאלימות מחודשת בספטמבר 2000, לא פחת הצורך להמשיך ולחקור את פעילותם של הוגים, מחברים ומחנכים בשתי הקהילות היריבות. הכעס והתסכול, שהפנו האינטלקטואלים משני צידי המתרס אלה כלפי אלה מעידים, שהם מאמינים, כי יש ערך לפעילותם, על אף שלא עמדו לרשותם דיוויזיות צבאיות.
המחקר בוחן לעומק את הרעיונות המנחים של אינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים מובילים, ואת האינטראקציות ביניהם, במיוחד מאז התחדשות תהליך השלום בראשית שנות התשעים. השאלה המרכזית שמעלה המחקר היא באיזו מידה תרמו אינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים לקידום תהליך השלום ולפיוס בין שני העמים – מעבר לצעד הפורמאלי שנקטו בו פוליטיקאים ואנשי מעשה. השאלה הזו קשורה לשאלת מעמדו ומקומו של האינטלקטואל בכל אחת מהחברות: האם הוא פורץ דרכים חדשות או שמא הוא דורך על עמדו? האם הוא שוחה עם הזרם או שמא יוצא נגדו? האם הוא בסוגל להשתחרר מעברה של חברתו ולעצב לה פנים ודרכים חדשות, או שמא הוא עצמו שבוי בתפיסות, בנורמות ובהלכי המחשבה של העבר הזה?
הצהרת העקרונות המשותפת של ישראל ואש"ף מספטמבר 1993 תבעה מהאינטלקטואלים בשני הצדדים להתמודד הן עם השאלות המיידיות והן עם הסוגיות לטווח הארוך הנוגעות לעתיד עמיהם וליחסים ביניהם.