מאז מלחמת יום הכיפורים לא נדרשה מדינת ישראל להילחם באף לא אחד מצבאות ערב ו, בשל כך מזה ארבעים שנה היא נמצאת בעידן אחר בסכסו ך ההיסטורי שלה עם הערבים. הודות לשלום עם מצרים אין למדינות ערב אופציה צבאית של ממש נגד ישראל ו, הן לא מהוות איום קיומי עליה כפי שהיה בעבר הרחוק. האיום הקיומי הפוטנציאלי המשמעותי שנשקף לישראל הוא מצד איראן הלא ערבית, והדרך שבה תבחר ישראל להתמודד ע מו איננה קשורה אלא בעקיפין ובאופן חלקי בלבד לבעיות הביטחון שלה עם שכנותיה הערביות. יתר על , כן ישראל איננה מתמודדת כיום עם עוצמת הערבים , אלא דווקא עם הביטויים המובהקים של חולשתם הקולקטיבית, הנובעים מכך שמאז פרוץ מהפכות ה "אביב הערבי" מרבית מדינות ערב מצויות במשבר עמוק, חלקן אפילו על סף התפרקות . למעשה , תושבי האזור לא חוו כמשבר הזה מאז היווצרות המערכת המדינתית הערבית לפני מאה שנה.
את החלל המדינתי ממלאים שחקנים לא מדינתיים או מדינתיים למחצה. אויביה הפעילים של ישראל נמצאים בכל חזיתותיה, אולם תהא פגיעתם רעה וסכנתם רבה ככל שתהא , הם אינם מהווים איום קיומי. כוחם הצבאי ה של אויבים ה אלה, כמו חמאס ב רצועת עזה, חמאס וגורמים בפתח בגדה המערבית, חיזבאללה בלבנון ולאחרונה 'ג גם בהת - אל נוצרה בגולן ה ,ינו בסופו של דבר , מוגבל ביחס לעוצמתה של ישראל.
יחד עם זאת, על אף מגבלותיהם המצוינות לעיל, אין לזלזל בחשיבותם ה של יריבי ם הללו שכן, יש ביכולתם לאיים על ישראל, על חיי אזרחיה ועל שגרת החיים בה. ישראל אומנם יכולה להם, אך כפי שהוכח במבצע "צוק איתן , " וכמ גם בכל המבצעים הקודמים הדומים , לו אין ניצחונות מכריעים במלחמות המוגבלות ו -הא סימטריות האלה. כאשר האויב מתחפר בתוככי אוכלוסייתו האזרחית , לא ניתן להכריעו כפי שישראל פעלה במלחמ ה הקונבנציונאלית בעבר , קרי : בתמרונים רחבי היקף בשדות מערכה פתוחים ו לרוב בלתי מאוכלסים. 2 במלחמה -א סימטרית מן הסוג המקובל היום תיתכן הכרעה, אם בכלל , אלא שהיא כרוכה במחיר גבוה לצה ל" ובמחיר גבוה עוד יותר לצד השני, ובייחוד לאזרחיו. זהו מחיר שהחברה הישראלית איננה מוכנה לשלם ואף לא להסב לאויב ", רק" כדי להסיר איום שאיננו קיומי.
כפי שישראל הכירה במגבלות הכוח בעימותים עם הצבאות הערביים הסדירים ובחרה בנתיב ההסדר, כך היא מכירה גם היום במגבלות הכוח שלה במלחמות התת-קונבנציונאליות נגד הגורמים המדינתיים למחצה, כמו חיזבאללה וחמאס. ההכרה במגבלות הכוח חורגת מן ההקשר הצבאי הצר. קיימת גם ההכרה במגבלות הכוח המופעל באמצעות סנקציות כלכליות , דרך השליטה במעברים לתוך רצועת עזה וממנה, שנועדה לפגוע בחמאס, ביעילות שלטונו ובשביעות הרצון הציבורית ממנו. לבסוף, לצד תועלתן המוגבלת של הסנקציות, בכלל, ומוסריות ם המפוקפקת של צעדים כאלה ואחרים שנועדו להעניש את כלל הציבור, בפרט, התחוור כי הסנקציות הללו לא היו אלא חרב פיפיות. בין היתר, הן שתרמו לדחיקת חמאס לפינה וללחץ הבלתי נסבל על הציבור הרחב בעזה, שהביאו בסופו של דבר לפרוץ המערכה האחרונ ה בהנהגת החמאס ו בתמיכה ציבורית רחבה "ב התנגדות" (מֻקאומה).
גם בחמאס ישנם סימנים להכרה במגבלות ה כוח. המידע הזורם מעזה מאז הפסקת האש בסוף אוגוסט רווי במסרים סותרים לכאורה. מצד אחד, סקרים מצביעים על ש כך מעמד ה חמאס בעיני התושבים בעזה ובגדה המערבית מרקיע שחקים בעקבות " הניצחון" על ישראל. בחמישים ימי ה לחימה חמאס עמד איתן, ירה בהתמדה לעבר ישראל, ולא הוכרע . אולם מנגד, הנזק שנגרם ול ולתושבי עזה עצום וארוך טווח. הצהרות הניצחון מעל גלי ההריסות אינן אלא אחיזת עיניים ונשמעות חלולות יותר מיום ליום. למעלה מאלפיים הרוגים, אלפי בתים הרוסים ועשרות אלפי אזרחים ללא קורת גג הם מחיר כבד מנשוא, בעיקר בהשוואה לנזק המועט שהס ב החמאס לישראל. חמאס עשה כמיטב יכולתו והשקיע את כל כוחו ומרצו, והרבה מהונו, בבניית מערך רקטי, שבאלפי שיגורים לערי ישראל במהלך חמישים ימי לחימה "הצליח" להרוג שלושה אנשים. כל שבעים ההרוגים הישראלים האחרים, שישים ושישה חיילים ו ארבעה אזרחים, נפלו בלחימה במהלך המבצע הקרקעי ברצועה ש או נהרגו מירי פצצות מרגמה על אזרחים וחיילים באזור עוטף עזה.
הציבור בעזה נאלץ לשלם במשך קרוב לעשור מחיר כבד ברמת חייו בשל ההשקעה האדירה של חמאס בבניית פלטפורמ ה ת מלחמה בישראל, ובכלל זה ארסנל הרקטות והפצמ"רים, ורשת המנהרות המסועפת שהושקע בה הון עתק . השקעה זו באה על חשבון רווחתה של האוכלוסייה, שנת נה בחמאס את אמונה. אלא שבסופו של דבר רשימת ההישגים של חמאס הייתה פחותה בהרבה מן המצופה . אמנם, לישראל נגרמו אבדות , חיי השגרה הופרו ובאזור הדרום אף באופן בלתי נסבל ונ, מל התעופה בן גוריון נסגר כמעט לחלוטין למשך יומיים. אך אלה מתגמדים לעומת הסבל המתמשך של תושבי עזה. את הישגי המערכה עבור חמאס – הנכונות הישראלית לדון בהפחתת ההגבלות במעברים, בהרחבת שטחי הדיג ובשחרור אסירים – ניתן היה ל השיג עוד בהפסקת האש הראשונה, שהוצע ה לאחר שבוע של לחימה, וסביר שניתן ההי להשיגם גם ללא ירי הרקטות.
מחמוד עבאס , כמו גם פלסטינים ו גורמים ערבים רבים אחרים בתוך עזה , השמיעו יב קורת שהתמקדה ב ליקוי המאורות שאפיין את ההחלטה להמשיך את המערכה לעוד שישה שבועות תמימים כשאת המחיר הכבד שלמו תושבי עזה, זאת ללא כל הישג ממשי. חמאס טרם מצא לביקורת זו מענה הולם. בינתיים, בעזה פושה הייאוש, ולנוכח ההרס הרב אין רצון בקרב הציבור בחידוש הלחימה. נהפוך הוא. לפי אחד ה סקרים (ובדומה לסקרים 3 מהתקופה שקדמה ל מערכה האחרונה), ארבעים אחוזים מקרב תושבי עזה מעידים כי ברצונם להגר, וכפי שניתן להסיק מ אסון הטביעה של מאות אנשים בלב הים התיכון באמצע ספטמבר, עזתים רבים מסכנים עתה את ממונם ואף את חייהם בניסיון נואש להימלט מהרצועה בדרך הים.
אין תמה אפוא, שלצד ביטויים לוחמניים של דחיית המשוואה הישראלית של "שיקום תמורת פירוז" והצהרות ש ל חמאס לפיהן לא יניח לעולם את נשקו, מבצבצות גם אמירות אחרות. אין זאת אומרת כי הלוחמנות אינה משקפת נאמנה את עמדת הארגון ואת כוונתו להתחמש ולהתחפר מחדש. אך יחד עם זאת -ב, 10 בספטמבר הודיע ר"יו סגן הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, בשונה מן הגישה המקובלת של הארגון, כי ייתכן ש חמאס יחתור למשא ומתן עם ישראל, משום שזה רצו ן רוב התושבים בעזה. אם יימשך המצב הקיים, אמר אבו מרזוק, ייתכן כי לחמאס לא תהיה ברירה. גם אם אחרים בהנהגה מיהרו להכחיש ולגנות את דבריו, ברור כי בצמרת חמאס מתנהל ויכוח פנימי בסוגיה זאת . כשבוע לאחר מכן -ב, 18 בספטמבר, הודיע מחמוד -אל זהאר, הנמנה על הניציים שבמנהיגי חמאס, כי הפסקת האש שהוכרזה ל משך חודש -ב 25 באוגוסט איננה מוגבלת בזמן, וכי תימשך כל עוד ישראל לא תפר אותה. מן האמור לעיל, ברור כי חמאס מעוניין במשא ומתן ולא בחידוש הלחימה.
באשר להיתכנות של משא ומתן, יש אמת רבה בטענות כי אין מנוס א ל לא המשיך ול נהל את הסכסוך עם הפלסטינים, שכן לא קיימת אפשרות לפתור אותו על כל היבטיו – גבולות, שאלת ירושלים, הסדרי הביטחון וסוגיית הפליטים – בטווח הנראה לעין. אך מנגד , אין לקבל את הטענה כי משמעותו המעשית של ניהול הסכסוך היא הנצחת המצב הקיים. "שקט תמורת שקט" ללא כל אופק מדיני וללא כל מאמץ יאמ תי לשנות את המצב הקיים מ, ותיר על כנו את הגורם הנפיץ העיקרי , התורם להתלקחויות החוזרות ונשנות ןבי ישראל לפלסטינים. המצב הקיים הוא בלתי-נסבל לא רק עבור התושבים בעזה, אלא גם עבור תושבי הגדה המערבית. הדבר בא לידי ביטוי לאחרונ ה ביוזמת הרשות הפלסטינית להעביר בדחיפות את המאבק לסיום הכיבוש לזירה הבינלאומית ו להגביר את הלחץ על ישראל במישורים המדיניים, הכלכליים והמשפטיים ו, כן בהפרות הסדר המתמשכות , בעיקר בירושלים. מי שיחתור "ל שקט תמורת שקט , " עלול לקבל לכל היותר את מבוקשו הצנוע לטווח לא ידוע, עד לסבב הבא של ירי רקטות ופצמ"רים, הפסקת אש, משא ומתן וחוזר חלילה. יהיה זה מבחן קשה לא רק לכוח העמידה של תושבי עזה, אלא גם לחוסנה הלאומי של החברה הישראלית.
המשא ומתן הוא דרך חתחתים. אפשר למנות סיבות רבות לכישלונו האפשרי , והכישלון עלול להוביל לחידוש הלחימ ה גם אם לשני הצדדים אין רצון בכך. חמאס, שחותר להצדיק את המחיר הגבוה שעזה שילמה, עלול להעלות דרישות שישראל לא תוכל להיענות להן, מה גם שלישראל מניע הפוך – להראות כי לחמאס " לא יינתן פרס על תוקפנותו ." כמו כן עלולות להתגלות מחלוקות בין פתח וחמאס על חלוקת ה סמכויות בניהול המעברים ו השיקום ברצועה ש יכשילו את הניסיונות ל הסדר . ייתכן גם שישראל וחמאס לא יסכימו על דרכי הפיקוח למניעת התחמשותו המחודשת של חמאס . ישראל , קרוב לוודאי, תדחה את תביעת חמאס לנמל ימי ולשדה תעופה בעזה (אם כי ייתכן ש תסכים להקמתם באל- עריש, בפיקוח מצרי ה דוק, אם המצרים יאותו לכך).
אך לעומת זאת, ההכרה של שני הצדדים במגבלות הכוח פותחת צוהר לנתיב משא ומתן וחל . פי מדובר במשא ומתן בעל אופק מדיני, שיגדיל את הסיכוי להסדרה יציבה וארוכת טווח בעזה. לצד הדיונים על הסדרה בעזה 4 צריכה ישראל ליזום התקדמות לקראת פתרון ש של תי מדינות בהדרגה ובשלבי ביניים שיבוצעו בהסכמה, או אפילו במהלכים - חד צדדיים של ישראל. לא עוד "תשובות ציוניות הולמות" הפוגעות ב יכולת קיומה של ישראל כמדינת היהודים ובמעמדה הבינלאומי, אלא הפסקת מדיניות הבידול בין עזה לגדה המערבית, השלמה עם ממשלת הפיוס הפלסטינית וראייתה כנכס אפשרי ולא נטל הכרחי, מתן הקלות בחופש התנועה של הפלסטינים ומתן הזדמנות ממשית לחיי רווחה לתושבי השטחים, תוך היערכות חדשה, זהירה והדרגתית של כוחות ל"צה ברחבי הגדה המערבית. למדיניות ש כזו יש סיכוי וראוי לנסות ולממש אותה. אם תיכשל ותנוצל לרעה על ייד הפלסטינים, כפי שמלמדנו ניסיון העבר, לא תהיה ברירה אלא לשנות כיוון ולהסתפק בהסדרה מוגבלת בעזה בלבד או אף במועט שמציעה נוסחת ה "שקט תמורת שקט ".
או אז תהיה ישראל חייבת לשקול, לצד המשך חתירתה הפעילה להסדר יותר רחב, את השימוש המחודש במכה המקדימה כמהלך מבצעי א פשרי. דוקטרינת הביטחון של ישראל גרסה במשך שנים עוד לפני 1967 שיש לנקוט מכה מקדימה במטרה למנוע ניהול המלחמה בשטחה. באמצעות הרקטות והמנהרות הצליחו אויבי ישראל להפר את העיקרון הזה ולהעביר את המלחמה אל העורף הישראלי, כפי שלא הצליחו אי פעם בעבר. בעימותים עתידיי ם עלולה הפגיעה בעורף להיות קשה אף יותר ממה שחווינו עד כה. לא סביר עוד שישראל תמתין לרגע שבו יבחרו חמאס או חיזבאללה, או שניהם גם יחד, בדרך ובמועד שבה יפתיעו אותה. ראוי שישראל תבהיר שבחציית קו אדום מסוים, היא זו שתכה ראשונה ובעוצמה רבה, בעיתוי, במקום ובשיטה שהיא תבחר. מהלך מקדים מתוכנן כהלכה עשוי לקצר את המערכה ולהפחית את האבדות לשני הצדדים. מהלך מקדים גם יוסיף להרתעה יותר מסבב הניחושים המתנהל עתה בישראל ב שאלה מהיכן יפתיעו אותה חמאס או חיזבאללה בפעם הבאה. מי שממתין תוך ניסיון לנחש מהיכן יופתע, סביר מאד שיופת ע בכל זאת. בפעם הבאה, אם חלילה תהיה כזאת, המכה הראשונה כמו גם ההפתעה חייבות לבוא מצד ישראל.
אלא ש גם למהלך מקדים מסוג זה אין ערך בפני עצמו. שכן, אם במגבלות הכוח עסקינן, אזי יש להבין שלשימוש בכוח עשוי להיות ערך בר קיימא רק כמסד להסדר מדיני .