פורסם על ידי
Moshe Dayan Center / מרכז משה דיין
Hardcover
262 דפים
90
₪
שנה
2013
ISBN
978-965-224-096-5
ישראל השקיעה באתיופיה של ימי הילה-סלאסה יותר משהשקיעה בכל ארץ אחרת מעולם. במסגרת חזונו של בן-גוריון לכונן "ברית פריפריה" (שתכלול גם את תורכיה ואיראן) כנגד העולם הערבי המתאחד, סייעה ישראל לארצו של הקיסר במכלול תחומים, ובראשם זה הבטחוני. כדי להבטיח ברית זאת נמנעה ישראל אותה עת מלתבוע את זכותם של בני עדת ביתא-ישראל לעלות ארצה, ועניינם המתין לימים אחרים. הברית שנוצרה בפועל בין שתי המדינות נשענה גם על יחסה המיוחד של הנצרות האתיופית לישראל, ואמונתם של נוצריי הארץ כי הם עצמם "בני ישראל האמיתיים". האתיופים נתנו אמון בישראלים והזמינום לסייע בצמתי חייהם החשובים והרגישים ביותר, כולל ניהול מערכי המודיעין והדרכת יחידות העילית והשדה של הצבא. עם זאת בתשתית הברית טמונים היו מלכתחילה גם זרעים של משבר. רוב הצמרת האתיופית — לא כולה — היו אחוזי חרדות מהעולם הערבי והמוסלמי שסביב הארץ ובתוכה. הקיסר וראשי ממסדו עשו ככול הניתן על מנת להסתיר את מעורבות ישראל, ועתים אף העדיפו לחבור לאויביה במסגרות הדיפלומטיה הבינלאומית. בהסתמך על שלל מסמכים ועדויות עוקב "ברית ושבר — יחסי ישראל ואתיופיה" אחר הדרמה המיוחדת שהתפתחה בין אדיס אבבה לירושלים. היא התנהלה בציר מזרח-תיכוני ובציר אפריקאי גם יחד. הילה-סלאסה ראה בגמאל עבד אל-נאצר אויב מסוכן וראשי, אך משעלה אנוור אל-סאדאת לנשיאות מצרים האמין לו ולכוונותיו להגיע להסדרי שלום באזור. במישור האפריקאי הכללי הלכה ישראל ונתפשה כסרבנית שלום, ועל אתיופיה הופעלו איומים כי תאבד בשל ישראל את בכורתה ביבשת. בסופו של דבר חברו חולשת הדעת של הקיסר הישיש מצד אחד, ונוקשותה, מצד שני, של ממשלת גולדה מאיר מול סאדאת על מנת לחרוץ את גורל הברית. יום לאחר דום תותחי מלחמת יום הכיפורים ניתק הילה-סלאסה את היחסים עם ישראל. סילוק הישראלים מעמדות המפתח בצבא היה מהסיבות המרכזיות לקריסת משטרו של הקיסר תוך כמה חודשים. על בגידתו זאת בישראל עתיד היה "אריה יהודה" לשלם כמעט מיידית בחייו שלו, ובחיי כול צמרת משטרו.
פרופסור (אמריטוס) חגי ארליך מאוניברסיטת תל-אביב, מבכירי חוקרי אתיופיה בעולם, הוא חתן פרס לנדאו ללימודי אפריקה, 2010.