Nostalgia for the Monarchy in Egypt (Hebrew)

description: 

המלך פארוק, האחרון במונכרית מצרים.

נוסטלגיה למונרכיה במצרים
"שאלוהים ירחם על ימיך... אם רק עוד אחד (כמוך) יבוא!",[1] מחווה מלנוכלית זו למלך פארוק חזרה והופיעה בשנים האחרונות בדפי פייסבוק, ועשתה רומנטיזציה לתקופת המונרכיה המצרית (1953-1805). הכמיהה הרגשנית למונרכיה הינה תגובה לתחושת המרמור הרווחת בקרב הציבור הנובעת בעיקר מהיעדר יציבות, ביטחון, חופש והזדמנויות כלכליות בחברה המצרית כיום. נוסטלגיה זו מנותקת בבירור מהמציאות ההיסטורית ומדגישה באופן סלקטיבי היבטים חיובים בלבד מהעבר. המונרכיה המצרית נתפסת בצורה גוברת דרך "משקפיים ורודות", בשל היעדר תקווה נראית לעין לעתיד.

הנוסטלגיה למלוכה התפתחה במהלך השנים האחרונות לעידן מובארכ. מאז הודח המלך האחרון פארוק על ידי הקצינים החופשיים ביולי 1952, הוצגה המונרכיה על ידי המדינה המצרית באור שלילי. בספרי הלימוד וההיסטוריה המאושרים הובלטו השחיתות בארמון, כישלונה של המונרכיה בפתרון בעיותיה של מצרים, ואי השוויון והעוני ששררו בתקופתה. האירועים המשפילים מה-4 בפברואר 1942[2] ושערוריית הנשקים הפגומים במלחמת 1948[3] הונצחו כנקודות מפנה חשובות שבהם איבד המשטר המונרכי את הלגיטימיות והפופולאריות שלו. המלך פארוק עצמו הוצג כמהמר ורודף נשים בעל אורח חיים ראוותני. לאחר מותו של נאצר וחופש העיתונות שהונהג על ידי סאדאת בסוף שנות ה-70, עלו חסרונות מהפכת הקצינים וסילוף ההיסטוריה על ידי המשטר המהפכני על סדר היום הציבורי.

עם זאת, תשומת הלב הציבורית הרחבה לתקופת המונרכיה התפתחה בשנים האחרונות של משטר מובראכ. העניין התקשורתי בבני משפחת המלוכה לשעבר התרחב וכלל ראיונות עם בתו של המלך פארוק,  הנסיכה פריאל ((Farial[4] ועם אשתו לשעבר של המלך פואד השני, המלכה פדילה ((Fadila.[5] ב-2010, פרסמה הנסיכה נווין עבאס חלים ((Nevine ʻAbbas Halim את זיכרונותיה בערבית,[6] וב-2005, ציינו שתי מהדורות סופשבוע מיוחדות של אל-אהראם [7] את יום השנה המאתיים לעלייתו לשלטון של מוחמד עלי פאשא על ידי הצגתו כמי "שהצעיד את מצרים אל העידן המודרני".[8] אל-אהראם ביקש להציג פרספקטיבה חדשה על תקופת המונרכיה, כפי שציין העורך: "תקוותינו היא שטורים אלה יחזירו למוקד את ההישגים החשובים של תקופה זו, וינסו לתת תשובות לשאלה מה השתבש".[9] הדיונים התמקדו בין היתר על הישגיו של מוחמד עלי בפיתוח החינוך, התעשייה, ובמודרניזציה של הצבא המצרי. לאורך השנים, מאמרים וספרים שונים עסקו בחייו של המלך פארוק,[10] כמו גם במותו המסתורי בשנת 1965 באיטליה.[11] בו בזמן, הוסבו חלק  מארמונות בית המלוכה ובתיו למוזיאוניים ונפתחו לציבור. לדוגמא, ב-1986, הוציא מובארכ צו המורה להקצות את ארמונה של הנסיכה פאטמה אל-זהרא (Fatima al-Zahra) באלכסנדריה למוזיאון ייחודי של אוסף התכשיטים והאומנות של שושלת מוחמד עלי. ב-1994 שוקם בית המרגוע של המלך פארוק בחלואן ונפתח למבקרים.[12] הכרה והערכה מחדש אלה של התקופה המלכונית סיפקו למצרים דימוי חיובי ומאוזן יותר של המונרכיה בהשוואה לתדמית ששררה כתוצאה מתוכנית הלימודים בבתי הספר ומהתעמולה ארוכת השנים של המדינה.

תוצר תקשורתי שנחשב לבעל השפעה משמעותית על דימוי המונרכיה היה סדרת טלוויזיה שנקראה "אל-מאלכ פארוק" שהתבססה על חיי המלך פארוק, ושודרה במהלך הרמדאן של שנת 2007.[13] סדרת הדרמה הדגישה את הדמוקרטיה והחופש במצרים בתקופה שלפני המהפכה, וסתרה את מה שדורות של תלמידים למדו בבית הספר. פארוק לא הוצג כבובה של בריטניה, אלא כיריב שלה, דבר שאתגר את הסטריאוטיפ העיקרי של המלך שטופח במהלך השנים. לפי התיאור הטלוויזיוני, המלך אמנם ביצע טעויות חמורות אך לא בגלל שהיה מושחת או בעל מוסריות בעייתית, אלא בשל חוסר הניסיון שלו ובשל האנשים שסבבו אותו שהעדיפו את מימוש האינטרסים שלהם על פני אלה של המדינה. היסטוריונים שונים, כמו עצאם אל-דסוקי (ʻIsam al-Dassuki) ויונאן לביב ריזק (Yunan Labib Rizq), ונאצריסטים כאוסאמה אנור אוכאשה (Osama Anwar Okasha) ועאדל עבאס ((ʻAdil Abbas ראו בסדרה קריאה לא רצויה לחזרה למונרכיה.[14] מכיוון שהסדרה הופקה על ידי ערוץ שידור סעודי, טענו האחרונים כי מדובר בקונספירציה סעודית שמטרתה לקדם משטר מלוכני ולהבאיש את שמו של נאצר ואת המהפכה.[15]

כבר בתקופה שלפני מהפכת 2011 החלה רשת פייסבוק לשמש מקור לפורקן וזרז להבעת געגועים למונרכיה. דף הפייסבוק שהוקדש למשפחת המלוכה המצרית והפך לפופולארי הציג את עידן המלך פארוק כתקופה של חופש, יציבות, פריחה תרבותית ושיפור כלכלי, ואת מצרים כבעלת מוניטין בינלאומי.[16] תמונות השחור-לבן מהמאה ה-19 וה-20 של מצרים מציגות אנשים לבושים באלגנטיות וסצנות חינניות המגרות בקלות את הדמיון. "העולם החלומי" של משפחות המלוכה נתפס כרומנטי ומרתק בכל העולם, אבל יותר מכל, תמונות שלוות אלה מהוות ניגוד מוחלט למצב הנוכחי של אי יציבות וחוסר שקט שהציבור הנוסטלגי מחפש לברוח ממנו.

המפקפקים בנוסטלגיה מזהירים כי עידן המונרכיה היה במציאות עידן של עוני, בערות, בורות, הבדלי מעמדות, שחיתות והיעדר זכויות.[17] ועדיין, אירועי ינואר 2011 ויולי 2013 הובילו אחדים למסקנה כי הניסוי הרפובליקני במצרים נכשל וכי החזרה למונרכיה עשויה לפתור את מצבה הנוכחי של מצרים.[18] מסקנה זו נובעת ככל הנראה מהתבוננות באזור, המגלה כי המונרכיות הערביות הוכיחו עמידות לנוכח ההתקוממויות העממיות מאז 2011, ונותרו יציבות יחסית. בריאיון משנת 2013, קרא הנסיך עות'מאן רפעת אבראהים (Osman Rif‘at Ibrahim, בן למשפחת המלוכה המצרית לשעבר, לחזרה למונרכיה במצרים.[19] הלה הציג כדוגמא את ספרד, שהשיבה את המלוכה בעקבות מלחמת האזרחים ההרסנית ועידן של שלטון פאשיסטי דיקטטורי, וכעת נהנית ממערכת דמוקרטית בת קיימא. עות'מאן הביע את אמונתו כי מונרכיה יכולה לסייע למצרים להגיע ליציבות ולאיחוד האומה. יתר על כן, בבחירות לנשיאות ב-2014 התמודד חסאם שלתות ((Husam Shaltut במטרה לקדם את חזרתה של המונרכיה למצרים, ואף הציע את בנו של פארוק, אחמד פואד  כמלך החדש.

ואולם, עבור מרבית המצרים, חזרה למונרכיה אינה מטרה ריאלית. באופן פרדוקסאלי, הכמיהה למונרכיה עולה בקנה אחד עם מגמת הנוסטלגיה לנאצר. למעשה, ההערצה למלוכה והפופולאריות של נאצר הן תגובה לתחושת המרמור הרווחת בקרב הציבור וביטוי לצרכים ולרצונות הנוכחיים. הרלוונטיות הזאת של העבר באה לידי ביטוי, למשל, ב-2014 בעיתוי של פרסום קטעים מ"הזיכרונות הנשכחים" של המלך פארוק באל-ערבייה.[20] התאריך הסמלי שנבחר לפרסום הפרק הראשון בסדרה של שבעה פרקים, היה ה-25 בינואר, יום תחילת ההתקוממות ב-2011, מרמז על החיפוש הנואש אחר אלטרנטיבות למצב הנוכחי.

בסצנה דרמטית המתוארת בזיכרונותיו של הנשיא לשעבר מוחמד נגיב (Muhammad Naguib), הוא נזכר בחילופי הדברים האחרונים עם המלך פארוק ב-26 ביולי 1952, בעת שעמד להפליג לגלות על היאכטה המלכותית, מחרוסה Mahroussa)). המלך הרשים את נגיב באומרו: "משימתך קשה. כפי שאתה יודע, שליטה במצרים אינה משימה קלה".[21] ואכן, משימה זו הוכחה כמאתגרת עד היום, ואף יותר מכך. המגמה הנוסטלגית הינה תגובה לכל מה שמהפכות 1952 ו-2011 לא יכלו להשיג. כישלונות מהפכת 2011 הקרינו גם על תפיסת המשטר הרפובליקני בכללותו, ונתפסו כהמשך הכשלים מאז מהפכת 1952. הנוסטלגיה לתקופת טרום המהפכה גם מבטאת התנגדות למשטר הצבאי השולט במצרים מאז 1952, ומדגישה את חומרת הבעיות החברתיות והפוליטיות הנוכחיות.