משבר המהגרים והפליטים בלוב כמשבר אפריקני

מצבע "טריטון."  Irish Defence Forces, CC by 2.0, via Wikimedia Commons.

משבר המהגרים והפליטים בלוב כמשבר אפריקני
"הבחור הזה חזק, מתאים לעבודת כפיים... 400 (דינר), 700, 800... נמכר" במילים אלה נפתח סרטון שחשפה לאחרונה רשת CNN, המתעד מכירה פומבית של מהגרים אפריקנים בלוב[1]. הסרטון עורר תגובות קשות ברחבי העולם, בדמות גינויים רשמיים והפגנות[2], ולפחות לזמן מה, השיב לראש סדר היום העולמי את העיסוק במשבר המתחולל בלוב בשבע השנים האחרונות. הסיקור התקשורתי של המשבר ממוקד לרוב בעימותים המזוינים בין המיליציות השונות, ובהתמודדות האירופית עם התגברות תופעת ההגירה מהים התיכון, שמקורה בעיקר בלוב. הסרטון שתואר לעיל, ממחיש עד כמה המשבר בלוב הוא במידה רבה בעיקר משבר אפריקני. רובם של המהגרים והפליטים השוהים בה כיום מגיע אליה ממדינות שונות ביבשת והוא מציב בפניה אתגרים רבים.

מאמר זה מבקש לבחון את המשבר שפרץ בלוב ב-2011 ואת משבר המהגרים הנוכחי מזווית אפריקנית. זאת, תוך דגש על ייחודה של תופעת ההגירה מאפריקה ללוב בראייה היסטורית, בשל מיקומה הגיאוגרפי ונוכח יחסיו המורכבים של מעמר קד'אפי עם המרחב האפריקני והקהילה הבינלאומית.

"האביב הערבי" של לוב - קווים כלליים
בהשראת ההפגנות העממיות שפרצו בתוניסיה ובמצרים, פרצו גם בלוב בפברואר 2011 הפגנות מחאה על רקע המצוקה הכלכלית הקשה, בעיקר במזרח. נוסף על כך, נוצרה התנגדות לדיכוי הכללי של המשטר הרודני ששרר בה למעלה מארבעה עשורים בצלמו ובדמותו של מנהיגה קד'אפי. עד מהרה, התפתחו ההפגנות למאבק אלים בין שני מחנות - האזרחים המוחים, אליהם חברו בכירי משטר וקציני צבא שערקו משורותיו, לבין כוחות הביטחון שנותרו נאמנים לקד'אפי. הסלמת האלימות הובילה להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם להכריז על לוב כעל "אזור אסור לטיסה" על מנת להגן על אזרחיה. החלטה שאפשרה את תחילתו של קמפיין צבאי בהובלת נאט"ו כנגד כוחות המשטר.

בתום כשישה חודשי לחימה, קד'אפי נתפס על ידי הכוחות מורדים, שעוד קודם לכן השתלטו על טריפולי, וחוסל באופן אכזרי. הנהגתם המדינית זכתה להכרה בינלאומית כנציגתו הבלעדית של העם הלובי[3]. אולם, מנקודה זו, העמיקו השסעים בין הכוחות השונים שהובילו להפלת המשטר. נוצרו בה מאות מיליציות בעלות זיקה איזורית ושבטית, שחלקן אסלאמיסטיות, המסרבות להניח את נשקן ולסור למרותו של השלטון החדש, הנעדר מנגנוני ביטחון, נוכח קריסתם של מנגנוני המשטר הקודם. מעבר לכך, קריסת המשטר חידדה את המתיחויות ההיסטוריות בין שלושת המחוזות המרכזיים בלוב - טריפוליטניה (המערב), קיריניקה (המזרח) - מעוז ההתנגדות לקד'אפי, ופזאן (הדרום האפריקני). נציגי שבטים מהמזרח הכריזו ב-2012 על שלטון אוטונומי באזור, שבו נמצאים מרבית מקורות הנפט הלוביים, בשאיפה כי המדינה כולה תפעל כפדרציה, למורת רוחה של טריפולי[4]. כמו כן, בני המיעוטים האתניים הלא-ערביים - האמאזע'ים בצפון, והטוארג והתאבו האפריקנים בדרום- מחו אף הם על התנהלות השלטון המרכזי ועל אפלייתם רבת השנים בעידן קד'אפי והחלו לדרוש הכרה רשמית וייצוג במוסדות המדינה[5].
 

 

קבוצות אתניות בלוב. Via Wikimedia Commons

אולם, נראה כי הקושי המרכזי שעמו מתמודדים גורמי השלטון הזמניים בלוב נובע בראש ובראשונה מהיעדר כל מורשת שלטונית-ממסדית, קרי מפלגות וארגוני חברה אזרחית שבסיועם ניתן לשקם את מנגנוני המדינה. זאת, משום שקיומם של אלה נאסר לחלוטין בתקופת קד'אפי. הניסיונות להוביל לסיום תקופת המעבר השלטוני ולכונן משטר קבע, נחלו, עד כה, כישלון ורק העמיקו את הכאוס הכללי במדינה. מסוף 2014 נוצרו שני מחנות עיקריים -ממשלה ופרלמנט שהוקמו במזרח וחברו לגנרל לשעבר, ח'ליפה חפתר. הללו מזוהים במידת-מה עם כוחות המשטר הישן, ונתמכים על ידי מצרים ואיחוד האמירויות הערביות. מנגד, ממשלה שהוקמה מחדש בטריפולי על ידי האחים המוסלמים, וזכתה לתמיכתן של קטר ותורכיה.

בסוף 2015 נחתם הסכם פיוס בין הצדדים במטרה לכונן ממשלה אחדות, אך בפועל הוביל המהלך ליצירת מוקד שלטון שלישי - "ממשלת ההסכמה הלאומית", הפועלת מטריפולי. היא זוכה אמנם להכרה בינלאומית, אך אינה מצליחה להוביל להחלפתן של רשויות השלטון במזרח ושל ממשלת האחים המוסלמים[6]. יש להדגיש, כי אף אחד מן "המחנות" הללו אינו עשוי מקשה אחת ואף כי הם נאבקים אלה באלה על אזורי שליטה ואחזקת מתקני הנפט, הם נאבקים במקביל כנגד גורמי ג'האד רדיקאליים, ובראשם 'המדינה האסלאמית'. בתוך כך, בהיעדר שלטון מתפקד כלשהו, מעמיקה המצוקה הכלכלית וההומניטארית, ובשטח מתחזקות המיליציות השונות, בהן כאלה העוסקות בהברחת ובסחר בנשק, בסמים ובבני אדם, בעיקר מאפריקה.

קריסת הגבולות - ההשלכות האזוריות והמעורבות האירופית:
לאפקט הזליגה של המצב בלוב היו השלכות על יציבותן וביטחונן של שכנותיה מצפון לסהרה (מצרים, אלג'יריה ותוניסיה) ומדרומה (סודאן צ'אד וניז'ר). אולם מאז ראשית המשבר, ניכרים אינטרסים סותרים של שחקניות חיצוניות, החוברות לא אחת לצדדים היריבים בלוב, מגמה, שלדעת פרשנים, עשויה להעמיק את הסכסוך הפנימי. מצרים, בדומה למדינות אחרות בעולם הערבי החותרות להיאבק באסלאם הפוליטי, מסייעת לחפתר. היא אמנם מקיימת התייעצויות תכופות בנוגע ללוב עם שכנותיה במגרב, תוניסיה ואלג'יריה, אך הללו נוקטות בעמדה ניטראלית יותר ביחס לצדדים היריבים בלוב[7]. צ'אד מצדדת אף היא בחפתר, בעוד מורדים שמקורם במדינה זו מסייעים ליריביו בטריפולי. מנגד, סודאן מסתייגת נחרצות מהגנרל הלובי, בטענה שהאחרון מסייע לארגוני מורדים בדארפור החותרים תחתיה[8].

יודגש, כי הדיווחים אודות מורדים ושכירי חרב אפריקנים הפועלים בלוב נשמעו כבר מראשית המשבר, אז נטען כי הללו מסייעים לקד'אפי. אולם, יש לזכור כי גם רבים מאזרחי לוב הם אפריקנים וכי שבטי התאבו הדרומיים חיים גם בשטחי המדינות השכנות. מנוסתם של הטוארג מלוב למאלי הובילה לערעור יציבותה ב-2012.[9] נדידת אוכלוסיות בין לוב לבין שכנותיה נוכח פריצתם המוחלטת של גבולותיה מאז קריסת המשטר ב-2011, מהווה, אם כן, בעיה מרכזית לאזור כולו.

האיחוד האירופי, מצדו, פועל לסייע באבטחת גבולותיה ובהכשרת כוחות ביטחון מקומיים. ניכר כי מבין מדינות האיחוד איטליה היא השחקנית המרכזית בלוב, בין היתר, נוכח העובדה שאליה מגיע הרוב המוחלט של המהגרים היוצאים ממנה[10]. למעשה, ישנים פרשנים הסבורים שהחרפת משבר המהגרים והפליטים בלוב בסוף 2017 היא במידה רבה תוצאה של הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני בין רומא לבין כוחות ממשלת ההסכמה[11], כפי שיפורט בהמשך.

בין אפריקה לאירופה - רקע היסטורי על תופעה ההגירה ללוב:
ההגירה מאפריקה ללוב התגברה אמנם בעקבות "האביב הערבי", ומיצבה אותה כמדינת מעבר מרכזית לאירופה, אך יש לזכור כי הגירה לתחומה, כמדינת יעד, החלה עשרות שנים קודם לכן והושפעה במידה רבה ממדיניות החוץ הייחודית והמשתנה של קד'אפי כלפי אפריקה. לוב הפכה מוקד משיכה למהגרים כבר משנות השישים בשל היותה מדינת נפט. היא הזדקקה אז לכוח עבודה מיומן (בעלי מקצועות טכניים, מהנדסים), שלא היה קיים בה וכך הפכה מוקד להגירת עבודה, בעיקר ממצרים וממדינות צפון-אפריקניות אחרות. בשנות השבעים והשמונים השתקעו בדרומה שבטים נוודים, אשר החלו לעבוד באתרי בנייה ושדות נפט. בנוסף, בעקבות מלחמות אזרחים שפרצו במדינות הסאהל, היגרו לשטחה אלפי פליטים[12].

בסוף שנות התשעים, כחלק מניסיונו של קד'אפי לשקם את תדמיתו הבינלאומית ולמצב עצמו כמנהיג כלל-אפריקני, לוב אף החלה לעודד הגירה אפריקנית לשטחה ושיחקה תפקיד מפתח בהקמת "קהילת מדינות הסאהל-סהרה"(CEN-SAD), - פרויקט כלכלי המבוסס על מעבר חופשי של אנשים וסחורות בין חברותיו. כמוכן, נוכח התדרדרות המצב הביטחוני והכלכלי גם באזורים כדוגמת קרן אפריקה הגיעו לשטחה עוד ועוד פליטים[13].

עם זאת, לוב של קד'אפי החזיקה בתפישה בעייתית למדי בכל הנוגע לתופעת הפליטות, ולמעשה כלל לא הכירה בקיומה וסברה כי כל המהגרים בשטחה הם מהגרי עבודה. תפישה זו, נשתמרה במידה רבה עד היום, שכן רשויותיה מכירות כפליטים רק באנשים שמוצאם מבני האורומו שבאתיופיה, מאריתריאה, מסומליה ומדארפור[14]. מעבר לכך, מדיניות הגבולות הפתוחים נתקלה עד מהרה בהתנגדות עזה בקרב האוכלוסייה הלובית, כפי שבא לידי ביטוי במהומות שפרצו בשנת 2000, בהן נהרגו כ-150 מהגרים אפריקנים ואלפים אחרים סולקו ממנה, כתגובה לזעמם של צעירים לובים מובטלים שהביעו מורת רוח ממספרם הגבוה של הזרים בארצם[15]. כחלק מתהליך ההתקרבות של לוב למערב באותה העת, החלו בכיריה להתייחס להגירה האפריקנית לשטחה כאל איום, ופעלו להגבילה. מבחינתן של מדינות אירופה, הידוק שיתוף הפעולה עמה במניעת הגירה הייתה אחת הסיבות המרכזיות לתהליך ההתקרבות. כך, "אמנת הידידות" עליה חתמו לוב ואיטליה ב-2009 נועדה להגביר את "המאבק בטרור, בפשע המאורגן ובהגירה הבלתי חוקית"[16].

משבר המהגרים בלוב 2017
בראשית 2017, חתמו טריפולי ורומא על "הצהרת מלטה" שמטרתה ליישם אמנה זו על ידי הענקת תמיכה כלכלית וסיוע בטחוני בתמורה להפחתה משמעותית של מספר המהגרים שיצאו מתחומה של לוב. זאת, במקביל ל'מבצע סופיה' של האיחוד האירופי למניעת הגירה בדרך הים, אשר במסגרתו עוברים כוחות משמר החופים הלובי אימונים לאותה המטרה[17]. מדיניות זו, מובילה אמנם לירידה בהיקף המהגרים המגיעים לאירופה, אך לדעת ארגוני זכויות אדם[18], רק מחריפה את מצבם בלוב עצמה. הם מובלים למתקני כליאה שתנאי המחייה בהם קשים, כשהם נתונים לשליטת המבריחים המקומיים המתעללים בהם, דורשים תשלומי כופר ממשפחותיהם ואף "סוחרים" בהם.

על פי "הרשות הלובית למאבק בהגירה בלתי חוקית" יותר מ-25 אלף מהגרים מוחזקים בכ-40 מתקני כליאה ברחבי לוב, אך סביר כי המספרים האמתיים גבוהים בהרבה. באופן כללי, ההערכות לגבי מספר המהגרים האפריקנים בלוב כיום נעות בין 400 אלף ועד למיליון בני אדם[19]. על פי נתוני משרד הפנים האיטלקי, עיקר המהגרים המגיעים לאירופה דרך לוב בשנתיים האחרונות מקורם במדינות מערב אפריקה, ובראשן ניגריה, גינאה חוף השנהב וגמביה, ובמידה פחותה בהרבה ממדינות קרן אפריקה[20]. מגמה זו נובעת מהאפשרות להתניידות חופשית של אזרחי מדינות ה"קהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה" (ECOWAS), המגיעים לניז'ר וממנה, באמצעות רשתות מבריחים, עוברים לדרום לוב. מנגד, סודאן מגבירה את מאמציה למניעת מעבר ללוב של פליטים מאריתריאה ומסומליה המגיעים לשטחה[21].

חשיפת סרטון "המכרז הפומבי", המוזכר לעיל, הובילה לתגובות קשות במדינות אפריקה, שכמה מהן אף החזירו להתייעצות את שגריריהן מטריפולי. כך, נשיא גינאה, המשמש גם יושב ראש האיחוד האפריקני (AU), אלפה קונארי, כינה זאת "סחר בזוי... מעידן אחר"[22]. נשיא ניגריה, מוהמדו בוהרי, טען כי "לאחר ארבעים שנות שלטון קד'אפי.. הלובים לא למדו שום סוג אחר של מסחר"[23], וברשת חדשות נטען כי "עבדות מתרחשת במאה ה-21 וגרוע מכך, היא מתרחשת במדינה אפריקנית, כלפי אפריקנים.."[24]. ממשלת ההסכמה הלובית גינתה אף היא את האירועים והכריזה על פתיחת חקירה בנדון[25]. עם זאת, היא שוללת את האפשרות שבלוב ישנה תופעה נרחבת של עבדות, שגריריה במדינות אפריקה טענו כי הסרטון נועד לפגוע בשמה הטוב ולהציגה כמדינה גזענית[26].

בתוך כך, לוב ומדינות נוספות באפריקה מפנות אצבע מאשימה גם כלפי המערב בגין אחריותו למצב הכללי בלוב וקוראות להגביר את הסיוע הבינלאומי לאזור כולו. משבר הפליטים בלוב היה לנושא הדיון המרכזי בפסגת מנהיגי האיחוד האפריקני והאיחוד האירופי, שהתקיימה בראשית דצמבר בחוף השנהב והציגה צעדי חירום כדי להתמודד עמו בטווח המיידי– החזרת אלפי פליטים לארצות מוצאם והקמת כוח משותף למאבק בסחר בבני אדם[27]. אולם, דווקא בנושא המקורי בו אמורה הייתה הפסגה להתמקד– 'השקעה בנוער להאצת צמיחה כוללת ופיתוח בר-קיימא' - טמונים אולי הפתרונות לבעיות העומק של היבשת, שמובילות מלכתחילה להגירה ההמונית ממנה, קרי המצוקות הכלכליות-חברתיות.
 

אילת לוי  היא בוגרת תואר שני בלימודי מזרח תיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת במרכז המחקר של משרד החוץ ועמיתת מחקר ב'פורום לחשיבה אזורית', העוסקת במחקר מדיני, חברתי ותרבותי על מדינות צפון-אפריקה והעולם הערבי.