יום השנה לנפילת מבארכ: התחרות על עיצוב דמותו בזיכרון הקולקטיבי המצרי

14 שנה חלפו מאז פרוץ ההתקוממות העממית שהובילה לנפילתו של חסני מבארכ לאחר 30 שנה בשלטון, אירוע היסטורי המוכר כ"אביב הערבי" של מצרים, אם כי בדיעבד, הוא לא הוביל למהפכה ממשית בסדרי השלטון לה קיוו המפגינים בכיכרות.[1] בדומה למראות המגיעים בשבועות האחרונים מסוריה עם נפילתו של בשאר אל-אסד, גם תמונותיו של מבארכ הושחתו בעת המחאה ההמונית נגדו ושמו הוסר מהמרחב הציבורי. נראה היה שהדימוי שמבארכ ביקש לעצמו – של אב הדואג לנתיניו, פטריוט השומר על יציבותה של מצרים, ומנהיג המוביל אותה לדמוקרטיה – התחלף בדימוי של "פרעה" מודרני שחתר להוריש את השלטון לבנו גמאל, שליט עריץ שהתעלם מצרכי האזרחים והתמקד בצבירת עושר וכוח אישי, ורודן מושחת שאחראי להפרת חירויות וזכויות אדם באמצעי דיכוי ואלימות.[2] אך למעלה מעשור מאז הדחתו, מקומות ציבוריים כמו בתי ספר ובתי חולים עדיין נושאים את שמו, [3] וברחוב המצרי ניתן לשמוע קולות של חרטה וגעגוע לתקופתו.[4]

במאמר זה אטען כי תדמיתו הציבורית של מבארכ הפכה מורכבת יותר מאז חזרתה של מצרים לדפוסי משטר אוטוריטריים, שכן כוחות המתחרים בנרטיב המהפכני הם שנותנים את הטון ברמה העממית והרשמית ומשפיעים על הבניית דמותו. בשעה שמובילי המחאה ותומכיה היו הגורם הדומיננטי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי בתקופת המעבר, אלו נדחקו לקרן זווית מאז הפיכת-הנגד ב-2013. אל החלל נכנסו תומכי מבארכ המבקשים לטהר את שמו, לשקם את המוניטין שלו ולגרום לו להיזכר כגיבור לאומי כפי שרצה. משטר אל-סיסי מצידו, מנתב את הזיכרון הרשמי בין שתי מגמות אלה, שמוביליה של זו וגם זו מהווים עבורו איום פוליטי פוטנציאלי. הוא מרומם את זכרו של מבארכ כמנהיג צבאי, לא את מורשתו כנשיא, וזאת משיקולי לגיטימציה ושרידות שלטונית.[5]

הזיכרון העממי המהפכני: ניפוץ דימויו של מבארכ במרחב הציבורי

בתקופת המעבר, רוח המהפכה היא ששלטה בהבניית הזיכרון העממי והרשמי של מבארכ. עם נפילתו, החל תהליך מחיקה של דמותו מהמרחב הציבורי, שכלל את הסרת פסליו, השחתת תמונותיו והעלמת שמו. תחת זאת, ציורי גרפיטי וכתובות בגנות מבארכ ומשטרו מילאו את המרחב העירוני,[6] ואתרים ציבוריים שנשאו את שמו או את שם בני משפחתו נקראו עתה על שמם של צעירים שנהרגו במחאות להפלתו – בין אם באופן ספונטני ובין אם בהוראת בית המשפט.[7] דוגמה נוספת היא הסרת דמותו של מבארכ, באוקטובר 2012, מתמונת הפסיפס במוזיאון הפנורמה של מלחמת אוקטובר בקהיר, שבה הופיע לצד הנשיא סאדאת ודמויות מפתח אחרות בחדר המבצעים של המלחמה. בעיני מתנגדיו, מחיקה זו תיקנה עוול היסטורי כאשר חשפה את ניסיונו של מבארכ להעצים את תפקידו הצבאי על חשבון אחרים, דוגמת מפקד הצבא, סעד אל-דין אל-שאד'לי.[8]

בהתאם לאווירה הציבורית בתקופה שמיד לאחר נפילתו של מבארכ, גם המועצה הצבאית העליונה של הכוחות המזויינים ששלטה במצרים בתקופת המעבר, הפגינה זלזול במורשתו המדינית והצבאית. כך, בטקס השנתי לציון ניצחונה של מצרים על ישראל במלחמת 1973, שיבח הגנרל טנטאוי, ראש המועצה הצבאית, את מנהיגותו של סאדאת והתעלם מזו של מבארכ, מפקד חיל האוויר במלחמה, בניגוד גמור לעבר בעת שמבארכ שימש כנשיא.[9]

אם בתקופת מבארכ, נהגו בתי הוצאה לאור לפרסם ספרים רבים בשבחו של הנשיא ופעילותו בשלל תחומים, הרי שעתה החלו להתפרסם ספרים וכרוניקות העומדים על כשליו, חושפים שימוש בשיטות של עינויים והפחדה, זיופים בבחירות, שחיתות, רקימת דילים עם גורמי אופוזיציה אסלאמיסטים וליבוי מתיחויות בין מוסלמים לקופטים. העיתונאי הנודע מחמד חסנין היכל, למשל, תיאר את מבארכ בספר זיכרונותיו כאדם שטחי וחסר הבנה תיאורטית מעמיקה בבסיס פעולותיו. הוא חשף שמבארכ ניסה להתערב בתוצאות הבחירות לפרלמנט בשנות ה-80.[10]

הלחץ הציבורי הביא לפתיחת תהליך צדק מעברי – שורת צעדים להתמודדות עם עוולות העבר, כגון הקמת ועדות חקירה לחשיפת האמת והענשת האחראים, והעמדתו של מבארכ לדין.[11] באוגוסט 2012, בבואו לדיון במשפטו, נחקקה בזיכרונם של רבים – במצרים ובעולם כולו – תמונה משפילה של מבארכ, כשהוא מובל על מיטת חוליו בכלוב מסוגר. בתום מה שנודע כ"משפט המאה", הוא נידון למאסר עולם בגין שותפות בהריגתם של 239 מפגינים.[12] רק מאוחר יותר, בנסיבות פוליטיות שונות שיידונו מטה, התהפכו תוצאות המשפט. אף שרחשי אמפתיה כלפי מבארכ נשמעו עוד בתקופת המעבר, רק מתקופת שלטונו של מחמד מֻרסי וביתר שאת לאחר הדחתו ב-2013, גבר קולם.

הזיכרון העממי הנגדי: "אנו מצטערים, אדוני הנשיא"

ככל שמצרים שבה וחזרה לדפוסי שלטון אוטוריטריים ולדומיננטיות של הצבא בפוליטיקה,[13] הלכו כוחות המהפכה המתנגדים למבארכ ונדחקו לשוליים, ואת מקומם תפסו תומכי מבארכ ומאמציהם לעשות אידיאליזציה למורשתו ולעורר בציבור נוסטלגיה ורגשות חרטה על הפלתו.

שורת התפתחויות אפשרה את התחדשות ביטויי האהדה כלפי מבארכ בחוגים מסוימים. הקמפיין הרשמי להכפשת האחים המוסלמים לאחר הדחת מֻרסי הציג את שלטונו ככישלון מוחלט שרק הזיק לביטחונה, כלכלתה ועתידה של מצרים.[14] דבר זה חיזק באופן עקיף את הנטייה לחשוב ששלטון מבארכ היה עדיף על השלטון שנולד מתוך המחאה נגדו. גם ההידרדרות הכלכלית וההרעה במצב זכויות האדם בתקופת אל-סיסי בהשוואה לתקופת מבארכ חיזקה תחושות אלה מאוד.[15] תומכי מבארכ מציגים אותו כמוטב לא רק משליטי מצרים הקודם או הנוכחי, כי אם משליטי ערב אחרים, בין אם כאלה שנאחזו בשלטון בכוח על אף המחאות נגדם וגרמו למלחמות אזרחים, ובין אם כאלה שברחו כדי להציל את עורם, מבלי להעביר את השלטון בבטחה לידיים אחראיות.

לכך יש להוסיף את השפעת מאמציו של שלטון אל-סיסי לקבע את אירועי 25 בינואר בתודעה הציבורית כמהפכה שסטתה מנתיבה והזיקה למצרים עד שאירועי 30 ביוני 2013, נפילת האחים המוסלמים, השיבוה למסלולה.[16] בתוך כך, החזרה לדפוסי שלטון מדכאים אף יותר מכפי שהיה נהוג בתקופת מבארכ הייתה מעין אישור מחדש של דרכיו.[17] גם דיכויים של מובילי תנועות הצעירים בידי שלטון זה לבל תישנה המחאה ותופנה נגדו, תרם להשתקת הקולות המתנגדים למבארכ.[18]

על רקע זה, ערער מבארכ על גזר הדין במשפטו. זיכויו לבסוף ממרבית ההאשמות נגדו במשפט החוזר גם תרם לחיזוק הנרטיב לפיו שלטונו היה טוב ומיטיב עם אזרחי מצרים. בניגוד גמור למראות המשפילים ממשפטו הראשון, הפעם הורשה מבארכ להעיד. וכך, עדותו, ששודרה בשידור ישיר בטלוויזיה המצרית, הפכה לנאום הגנה מרגש: מבארכ הכחיש כי הורה להרוג מפגינים, נשבע שהקדיש את כל חייו למצרים ושטח את תרומתו ארוכת השנים כמפקד, סגן נשיא ונשיא.[19]

באוגוסט 2013 התפרסם לראשונה ספר זיכרונותיו של מבארכ, עדות נוספת לשינוי שחל ביחס אליו ולמאמציו להירשם בהיסטוריה כגיבור לאומי. אין זה ספר המגולל את סיפור חייו או את קורותיו כנשיא, גם לא ספר של חשבון נפש, ביקורת עצמית או הכאה על חטא, אלא ספר זיכרונות שכתב עוד בסוף שנות ה-70, על ניסיונו הצבאי בין מלחמות 1967 ו-1973. הספר, שפרקים ממנו התפרסמו בהמשכים ביומון המצרי אל-וטן וביומון הכוויתי אל-ראי, מציב את מבארכ כדמות מפתח בשיקום הצבא – וחיל האוויר בפרט – אחרי תבוסת 1967, כמי שאחראי למכת הפתיחה המוצלחת במלחמת 1973, וכזה שהוביל את העולם הערבי כולו ממפלה לניצחון.[20]

במקביל, ברשתות החברתיות פועלות במרץ קבוצות רבות של תומכי מבארכ, כמו "אני מצטער, אדוני הנשיא", ולהן מיליוני עוקבים.[21] דפי פייסבוק אלה מחיים את הדימוי שמבארכ ביקש לעצמו בתקופה הקדם-מהפכנית. הם מרבים לפרסם תמונות וסרטונים שלו עם בני משפחתו או בחברת אזרחים פשוטים, מתפלל או עולה לרגל, נאומים שלו בנושאים הנוגעים לענייני השעה, מחשבות כיצד היה מיטיב להתמודד עם המשברים הפוקדים את מצרים והאזור מאז לכתו, וטענות בדבר כפיות טובה מצד מתנגדיו. דרך פלטפורמה זו, מבקשים אוהדיו להזכיר מה טוב היה מצבם של המצרים תחת מבארכ ועד כמה נהנתה אז מצרים מרווחה כלכלית ומהשפעה וכבוד באזור ובעולם. הם מרוממים אותו לא רק כגיבור מלחמה, אלא גם כגיבור השלום, זה ששחרר מידי ישראל את פיסת האדמה המצרית הכבושה האחרונה – טאבה.[22] מותו בפברואר 2020 הוסיף לאמפתיה הציבורית כלפיו גם מחוץ למרחב הווירטואלי ותרם לנטייה לסלוח לו או לפחות לזקוף לזכותו הישגים מסוימים, ולא רק כישלונות.[23]

הזיכרון הרשמי: גיבור מלחמה – כן; מנהיג פוליטי נערץ – לא

תחת אל-סיסי, ניכר שהזיכרון הרשמי של מבארכ המתעצב על ידי מנגנוני המשטר, נע בין שני נתיבי הזיכרונות הפופולאריים המתנגשים שהוצגו מעלה – בין הכרה בתפקידו הצבאי מצד אחד לבין דחיית מורשתו הפוליטית מצד שני – וזאת משיקולים של שמירה על הלגיטימציה הפוליטית של השלטון הנוכחי.

בניגוד לנשיא לוב המודח, מעמר אל-קד'אפי, שמקום קבורתו אינו ידוע, ולנשיא תוניסיה המודח, זין אל-עאבדין בן עלי, שנקבר בסעודיה,[24] במותו זכה מבארכ להגשים משאלה שנשא בנאומו האחרון כנשיא – למות על אדמת המולדת אותה שירת כל חייו.[25] זו גם הכתובת שנחקקה על מצבתו. שלושה ימי אבל הוכרזו במדינה, נערכה לו לוויה צבאית ממלכתית בהשתתפות בכירי המדינה, כולל הנשיא אל-סיסי, והוא נקבר בחלקת הקבר המשפחתית בקהיר.[26] כלי התקשורת ששידרו את מסע הלוויה ציינו תחנות בחייו של מבארכ, תוך הצנעת הנסיבות שהובילו לסיום כהונתו. הספדים רשמיים הדגישו את תרומתו הצבאית על חשבון פועלו בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה והחברה.[27] מאמרי דעה בעיתונות הממסדית ביקרו אותו על כוונתו להוריש את השלטון לבנו והטילו עליו את האחריות לירידה במעמדה האזורי והעולמי של מצרים, ומנגד שיבחו אותו על שנטל את השלטון ברגע קריטי בתולדותיה של מצרים לאחר ההתנקשות בחייו של סאדאת, וטענו שמבארכ צריך להיזכר כמי שנמנה עם דור הגנרלים שנלחמו למען השבת האדמה והכבוד.[28]

אופן הצגתו של מבארכ בספרי הלימוד הממלכתיים הוא אינדיקציה נוספת למהלכי המשטר ביחס למורשתו של מבארכ. ספרי הלימוד אינם מסתירים את הכשלים שהובילו להפלתו של מבארכ, כגון שחיתות, ריכוזיות, זיופים בבחירות, שימוש ממושך בתקנות לשעת חירום והיעדר דמוקרטיה. חלקם מאשימים את משטר מבארכ בשימוש באלימות נגד מפגינים ובהחשכת המדיה החברתית. זאת, כחלק מהמאמץ להראות שאירועי 30 ביוני 2013 שיפרו את מצבם של המצרים ולהציג באופן חיובי את השלטון הנוכחי.[29]

דיוקן מעורב זה – הצובע את מבארכ בגוונים של נפוטיזם בזוי מחד, ומאידך מעניק אשראי לאוריינטציה הצבאית של המשטר ולדפוסי השלטון האוטוריטרי שהיו נהוגים בתקופת מבארכ, אלו הנהוגים גם היום – נועד לחזק את הלגיטימציה של השלטון הקיים. מעבר לכך, הוא מכוון לרצות את מתנגדי מבארכ ונאמניו גם יחד – שתי קבוצות, מגוונות בפני עצמן, שהיו חלק מבסיס התמיכה של אל-סיסי במאבקו באחים המוסלמים, ובעת ובעונה אחת מהוות כר לצמיחתה של אלטרנטיבה שלטונית פוטנציאלית.

סיכום

מאמר זה שרטט שלוש מגמות מתחרות בהבניית דמותו של מבארכ בזיכרון הקולקטיבי המצרי מאז נפילתו, כחלק ממאבק רחב יותר על השלטת הנרטיב של התהפוכות השלטוניות הדרמטיות שידעה מצרים. בתקופה לאחר נפילתו, רוח המהפכה היא שעיצבה את דימויו השלילי של מבארכ בתודעה הציבורית וניפצה את הדימוי החיובי שמבארכ ביקש לקנות לעצמו באמצעות מכניזמים שלטוניים מגוונים. בשנים האחרונות, לעומת זאת, התחזקו הקולות הקוראים תגר על הקול המהפכני. לצד שני אלה, הקו הרשמי לא מוקיע את מבארכ לחלוטין וגם לא מפליג בשבחו; הוא מגנה עוולות מסוימות ומשבח מעלות אחרות של שלטון מבארכ בדרך של בקשת לגיטימציה לשלטון הנוכחי. תחרות זו ממשיכה להתנהל גם בימים אלה – בשעה שניסיונות להתסיס את הרחוב המצרי נגד שלטון אל-סיסי באמצעות הרשתות החברתיות מורגשים במיוחד – והיא צפויה להימשך ולהשתנות עוד בשנים הבאות.

ד"ר לימור לביא היא חוקרת במרכז משה דיין וחברת סגל במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן. בין תחומי העניין שלה: יחסי דת ומדינה במזרח התיכון, תנועות אסלאמיות מודרניות, תקשורת פוליטית ורשתות חברתיות בעולם הערבי, תוך התמקדות במצרים בת-זמננו.

*הדעות המובעות בפרסומי מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.