מהבטחת צדק לשחיקת לגיטימציה: החות'ים, השבטים וכלכלת המלחמה בתימן

מאמר זה הוא פרי שיתוף פעולה בין מרכז משה דיין לבין הוצאת "מערכות".

עלייתו לשלטון של ארגון אנצאר אללה (החות'ים) בצפון תימן הייתה על רקע אידאולוגי ברור. הארגון הציג את עצמו כתנועה הנאבקת למען שלטון צודק, נלחמת בשחיתות ומגינה על ריבונות תימן מפני מעורבות זרה - בעיקר מצד סעודיה ומדינות המפרץ. עבור האוכלוסייה המקומית, ובייחוד זו הנמצאת באזורים השבטיים בצפון, היה זה מסר חשוב שהוביל לתמיכה אידאולוגית בתנועה, לכריתת בריתות עימה ולסיוע בביסוס שלטונה. תמיכה זו נשענה על תפיסה של הנהגה המכירה בערכים מסורתיים, נלחמת בניצול חיצוני ומבטיחה סדר וצדק.

מחוז צעדה, שם צמחה תנועת "אל־שבאב אל־מאמן" (בהמשך הפכה ל"אנצאר אללה"), התאפיין בתנאים גאוגרפיים קשים ובמבנה חברתי-שבטי, שיצרו אוטונומיה מקומית ותחושת ניכור כלפי השלטון המרכזי בצנעא. המדינה הרפובליקנית לא הצליחה לחדור ביעילות לפריפריה הצפונית, ושליטתה העקיפה התבססה בעיקר על שיתוף פעולה עם שיח'ים מקומיים, בעיקר בין השנים 1978-2004. האזור הוזנח כלכלית, ונוצרו פערים משמעותיים בינו לבין חלקים אחרים בתימן. מציאות שהותירה את האזור תלוי פחות במרכז ויותר ברשתות מקומיות של משפחות ושבטים.^[1]

בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20 החריפו הפערים הכלכליים, ובמקביל התחזקה הזהות הזידית המקומית - הזידים הם פלג שיעי מתון המהווה כ-35% מאוכלוסיית תימן, השולט היסטורית באזורי ההר השבטיים בצפון המדינה ומדגיש את זכות צאצאי הנביא לשלטון (אימאמות). בנוסף להתחזקות זהות זו, גברה גם הרגישות לכבוד שבטי ולריבונות מקומית, כל אלו הפכו את צעדה לאזור טעון פוליטית. התחושה שהשלטון המרכזי פועל נגד התושבים ולא למענם תרמה לצמיחתו ולהתחזקותו של ארגון אנצאר אללה בקרב תושבי האזור. התמיכה הראשונית בו לא נבעה ממחאה דתית גרידא, אלא ממצוקה כלכלית ותחושת הדרה אזורית. לצד המאבק בשחיתות התנגד הארגון גם למעורבות זרה ולניסיונות להחליש את הזידים. שבטי הצפון, שהתנגדו לניסיונות השלטון המרכזי לכפות עליהם סדר שנתפס כבלתי לגיטימי, פנו לתמוך באנצאר אללה ובמאבקו להשגת שליטה מרכזית. על רקע שנים של הדרה כלכלית ופוליטית של מחוז צעדה בצפון תימן, צמחה תנועת אנצאר אללה כתנועת מחאה מקומית, שהפכה בהדרגה למרד מזוין במהלך ששת סבבי הלחימה בין השנים 2009-2004, הידועים כ"מלחמות צעדה".^[2]

ארגון אנצאר אללה צמח מתוך התנגדות לשחיתות של המשטר המרכזי ולתלותו בערב הסעודית. התמיכה השבטית בארגון נשענה על אמון בהבטחתו לשינוי חברתי־פוליטי. אולם כעבור עשור בלבד עולה השאלה - כיצד הפכה תנועה זו לשחקן הנתפס בעיני אזרחי תימן בפרט, ובעיני העולם בכלל, כפרוקסי של איראן וכממשל מושחת?

שחיקת הלגיטימציה: התפוררות התמיכה השבטית בחות'ים

בריתות שבטיות הן יסוד מרכזי לשלטון בתימן,^[3] והחות'ים הכירו בכך מראשית דרכם. בדרכם לשלטון הם יצרו רשת רחבה של בריתות, שנועדה לסייע להם לצבור כוח ולהתבסס מבחינה פוליטית. באמצעות חיבורים אסטרטגיים, תיווך ואף כפייה הם יצרו תשתית לתמיכה שבטית עוד בטרם השתלטו על צנעא ב־2014.^[4]

לאחר תפיסת השלטון - כמעט ללא מאבק, במידה רבה בזכות אותה תמיכה שבטית - השתלטו החות'ים על מוסדות המדינה ועל סוכנויות הממשל והחלו להפעיל שליטה ישירה וכפויה, לצד מנגנוני הבריתות הקיימים. מאגרי מידע על רשתות שבטיות שימשו אותם לביסוס ולהעמקת שליטתם במחוזות השונים. עם זאת, בסיס העוצמה של הארגון לא השתנה והמשיך להישען על רשתות תמיכה שבטיות. בריתות אלו מתוחזקות מתוך הבנה שהן פרגמטיות ומבוססות על אינטרסים (בעיקר כלכליים), ולא בהכרח על הזדהות אידיאולוגית.^[5]

בעולם השבטי בתימן נאמנות לשלטון אינה נובעת ממחויבות רעיונית למדינה, אלא ממערכת של בריתות, תמורות ואיזונים. השבטים אינם מצייתים לשלטון באופן עיוור; הם מחזיקים במוסדות שבטיים עצמאיים הכפופים לחוק השבטי, שתכליתם בגישור, פיוס והסדרת סכסוכים. לעיתים השבטים מכפיפים את עצמם לשלטון ולעיתים פועלים באופן עצמאי - בהתאם לאינטרסים מקומיים). לפיכך, תמיכת השבטים בחות'ים מותנית ביכולתם של האחרונים לספק הגנה, צדק וחלוקת משאבים הוגנת. במידה והתנאים הללו מתערערים, כך גם נאמנות השבטים לחות'ים.^[6]

כיום הנהגת אנצאר אללה מתאפיינת יותר בשימור ההון, הסמכות והכוח שצברו במהלך השנים, תוך צמצום הנכונות לסיכונים אישיים. התנהלות זו שונה מרוח הלחימה והלכידות שאפיינו אותה בראשית דרכה ואפשרו גיוס תמיכה שבטית רחבה. במקביל, שלטונה נתון ללחצים גוברים, כגון כלכלה כושלת, שחיקה של הנרטיב האידיאולוגי ופערים בין־דוריים. כך, הדור הצעיר אינו זוכר את ההדרה ההיסטורית של הצפון, או את מלחמות צעדה שאיחדו את השבטים סביב התנועה, אלא חווה מציאות המתאפיינת בשלטון חות'י מושחת, תשתיות קורסות, רעב ומחסור.^[7]

על רקע זה, ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות את השבטים שתחת שליטת החות'ים: הקבוצה הראשונה היא אידיאולוגית, ונאמנותה לאידיאולוגיה החות'ית מוחלטת,^[8] רבים מחבריה נהרגו במלחמות העבר (2004–2010) ובמלחמות נוכחיות; מדובר בקבוצה קטנה למדי, אך מחויבת מאוד. הקבוצה השנייה פועלת מתוך אילוץ ושולחת את בניה להילחם במטרה להשיג משאבים (נשק, כסף, אמצעי מחייה). לוחמים אלה אינם פועלים מתוך בחירה חופשית, ולעיתים מצטרפים בכפייה עקב איומים, חטיפות והחרמת רכוש כלפי אלה המסרבים להיענות לפקודות התנועה. הקבוצה השלישית, המהווה את הרוב, כוללת בעלי גישה פרגמטית. חבריה נלחמים לצד החות'ים, בין היתר, בשל ניצול רגשות הכבוד והשייכות השבטית, בייחוד על רקע תקיפות הקואליציה והיסטוריית ההתערבות של מדינות המפרץ. עם זאת, נאמנותם זמנית ותלויה בנסיבות; יש להניח כי רבים מהם ממתינים להזדמנות מתאימה לערער על הסדר הקיים ואף למרוד, בעיקר לנוכח המשבר הכלכלי והשחיתות הגוברת בקרב ההנהגה החות'ית.^[9]

החות'ים מודעים להתפוררות ההדרגתית של הבריתות השבטיות ומגיבים לכך באמצעי אכיפה מחמירים. כלומר גישתם האסטרטגית הפכה להיות פחות 'שותפות' ויותר 'הכנעה'. כך, הם עוצרים שיח'ים מתנגדים ואף פוגעים בבתיהם, וממנים שיח'ים מטעמם המבטיחים נאמנות לארגון. כמו כן, במקביל לגיוס לוחמים בכפייה והטלת מיסים, הם מאלצים את ילדי השבטים לעבור חינוך מחדש, המדגיש את חשיבותו האידיאולוגית של הארגון והציות לו. אמצעים אלה פוגעים במסורות השבטיות ובכך מחלישים התנגדות פנימית. כך, החות'ים ממשיכים להיות כוח משמעותי בזכות ניסיון מבצעי, יכולת הסתגלות והיכרות עמוקה עם השטח והחברה, לצד נכונות להסלים את הלחימה בעת הצורך.^[10]

שחיתות, כלכלת מלחמה ומשבר חברתי־כלכלי

למעלה מ־80% מאוכלוסיית תימן נמצאת כיום מתחת לקו העוני.^[11] החות'ים הבטיחו להיאבק בשחיתות ולכונן ממשל צודק, אך בפועל הפכו לשחקנים מרכזיים בכלכלת מלחמה – מערכת כלכלית שמטרתה להזין את המנגנון הצבאי והפוליטי של הארגון, ולא לשפר את רווחת האוכלוסייה.^[12] האוכלוסייה המקומית נושאת בנטל כבד של מיסים, בעוד משאבים מקומיים מנותבים לתמיכה בציר חיצוני. מציאות זו מעוררת מורת רוח גוברת בקרב האזרחים הסובלים ממחסור ופוגעת ביכולתו של הארגון לבסס לגיטימציה פנימית יציבה. לחות'ים יש מקורות הכנסה מגוונים הכוללים תמיכה חיצונית מאיראן, שליטה על נתיבי סחר (בפרט באזור מצר באב אל־מנדב),^[13] הטיית סיוע הומניטרי ומיסים מהאוכלוסייה המקומית. משאבים אלו אינם משמשים לשיפור תנאי החיים של התושבים, אלא משרתים את הארגון ואת האליטה השלטת לצבירת הון וכוח פוליטי.^[14]

הפער בין אופן הקצאת המשאבים לבין צורכי האוכלוסייה בא לידי ביטוי גם ברמה הסמלית. כך, למשל, במקביל לדיווחים על מחסור חמור במים, מזון, חשמל ודלק – ולמחאות אזרחיות סביב סוגיות אלו – פורסמו בתקשורת התימנית תמונות של שלטי חוצות יקרים במימון החות'ים, שהציגו את המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי. בתמונות שהופצו על ידי התקשורת תועדה גם אישה שקיבצה נדבות מתחת לאחד השלטים, תיעוד שממחיש את הניתוק בין סדרי העדיפויות של ההנהגה ומצוקת האוכלוסייה.^[15]

החות'ים מבקשים להציג תמונה של תמיכה עממית רחבה במדיניותם באמצעות ארגון הפגנות המוניות, שימוש בסיסמאות וקריאות ברחובות. עם זאת, כפי שעולה מדיווחים בכלי תקשורת המזוהים עם האופוזיציה לשלטון החות'י, חלק ניכר מהפגנות אלו מאורגן תחת לחץ או גיוס כפוי, במטרה להציג מראית עין של קונצנזוס ציבורי, כפי שדווח באחת הידיעות בערוץ הטלגרם צחאפה 24 נת: "אנשי התקשורת והפעילים ציינו כי מזה מספר ימים מנסה התנועה החות'ית להציג מצג שווא של תמיכה עממית בהצטרפות למלחמה, באמצעות גיוס המונים לכיכרות וקריאת סיסמאות. אולם המציאות, כפי שמבינים אותה התימנים, היא שהמונים אלו אינם משקפים את עמדת הרחוב האמיתית; הם מאורגנים תחת לחץ וגיוס כפוי, בניסיון ליצור תמונה מזויפת לפיה התימנים תומכים בהרפתקה זו".^[16] בפועל רבים מהתימנים אינם רואים במאבקים אלה ביטוי לאינטרסים הלאומיים של תימן, אלא הרחבה של הסכסוך האזורי בהובלת איראן.^[17] כתוצאה מכך, מתפתחת תחושת חרדה עמוקה בקרב האוכלוסייה באזורים שבשליטת החות'ים לנוכח החשש מהידרדרות נוספת לסכסוך הרסני. מצב של המתנה מתוחה מעורר חשש מפני החלטות פזיזות של ההנהגה והשלכותיהן. בשיח הציבורי מתגבשת הבנה רחבה כי כל הסלמה עתידית תפגע בראש ובראשונה בחברה התימנית, בעוד שהסלמה זו משרתת סדר יום חיצוני שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם יציבותה ועתידה של תימן, ורווחת תושביה.^[18]

אמירות אלו מופיעות בעיקר בעיתונות המתפרסמת בצנעא ובמרחבי הדרום והחוף, שָם השלטון החות'י נתפס ככפוי מעיקרו. אולם התחושות הללו קיימות גם באזורי הליבה של הארגון בצפון, שָם ניתן לזהות חוסר נחת גובר בקרב שבטים לנוכח מחסור בתקציבים ובתשתיות.^[19] התפתחויות אלו מצביעות על שחיקה מתמשכת בלגיטימציה של הארגון בקרב שכבות שונות באוכלוסייה.

מבנה השלטון והחברה בצפון תימן נשען במידה רבה על המערכת השבטית, שבה נאמנות פוליטית מותנית בהסכמות מקומיות, בשמירה על רווחת הקהילה ובהגנה על משאביה. בהיעדר מונופול מדינתי על השימוש בכוח, השבטים תופסים את המדינה כשחקן אחד מבין רבים במערכת מורכבת של בריתות, ולכן נאמנותם נגזרת בעיקר מאינטרסים, ובראשם שיקולים כלכליים.^[20] בתוך כך ממלאת המערכת השבטית תפקיד מרכזי בביטחון הקהילתי, ביישוב סכסוכים וביצירת מנגנוני שלום מקומיים, ומשמשת בפועל חלופה פונקציונלית למוסדות המדינה. עם זאת, בשנים האחרונות היא ניצבת בפני אתגרים רבים, ובהם התפוררות מבנים מסורתיים, התרחבות כלכלת המלחמה, ריבוי קבוצות חמושות, התערבות חיצונית גוברת, וניסיונות החות'ים לצמצם את האוטונומיה שלה.^[21]

החות'ים הסתמכו על תמיכת השבטים, תוך שהבטיחו שלטון צודק בתימן. בפועל, דפוסי פעולתם - המתבטאים בשחיתות, בהקצאת משאבים בלתי שוויונית ובאכיפה אלימה - פוגעים ביכולתם לשמר את הבריתות שעליהן נשען כוחם. פער זה – בין הבטחה למציאות - בולט במיוחד נוכח הפניית משאבים למעורבות אזורית לצד איראן, מה שמעמיק את השחיקה בתמיכה מצד שבטים שאינם מוכנים לשאת בעלויות של מדיניות הנתפסת כמשרתת אינטרסים חיצוניים,^[22] ואף חושפת את תימן להסלמה צבאית. בתוך כך, המערכת השבטית ממשיכה לעצב את גבולות כוחם של החות'ים: כאשר מדיניותם מתנגשת עם אינטרסים מקומיים, השבטים נוטים לצמצם שיתוף פעולה ואף להביע התנגדות. על רקע זה, התייצבותם לצד איראן במערכה הנוכחית עם ישראל עלולה להחריף את השחיקה בלגיטימציה הפנימית של שלטונם. 

יסכה שאקי היא דוקטורנטית במחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית. תחומי מחקרה עוסקים בחות'ים כשחקן לא-מדינתי, אלים והיברידי, ובתפקידם של שחקנים שבטיים בזירה האזורית והבינלאומית.

*הדעות המובעות בפרסומי מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.