האם המלחמה באמצעות שליח (פרוקסי) בלוב הופכת לשלום באמצעות שליח?

לאחר עשור של מלחמת אזרחים מתמשכת, ב-5 בפברואר הצביע פורום הדיאלוג הפוליטי של לוב (LPDF) על הקמת ממשלת ביניים חדשה. בשיחות שנערכו בז'נבה בחסות האו"ם, מונה עבד אל-חמיד דביבה לעמוד בראש ממשלת הביניים, ואילו מוחמד יונס אל-מנפי מונה לעמוד בראש המועצה הנשיאותית, המונה שלושה חברים.[1] הקמת ממשלה טכנוקרטית זו היא צעד ראשון בניסיון להתגבר על הפילוג העמוק בלוב שסיכל עד כה כל ניסיון להרגיע ולייצב את המדינה הצפון אפריקאית. מטרתו של דביבה היא לאחד ולהוביל את לוב עד לדצמבר 2021, המועד המתוכנן לבחירות לפרלמנט ולנשיאות, ואז להעביר את ניהולה של לוב לממשלה נבחרת חדשה שתנהיג את המדינה.

ניתן לפרש את ההצבעה בז'נבה כצעד חיובי עבור עתידה של לוב. לוב נתונה בכאוס מאז התקיפה הצבאית הבינלאומית ב-2011, שהביאה את הקץ על שלטונו בן ארבעת העשורים של מועמר קדאפי. בשש השנים האחרונות חולקה לוב רשמית בין שתי ממשלות עוינות - ממשלת ההסכמה הלאומית בטריפולי (GNA), בראשות פאיז א-סראג', והצבא הלאומי הלובי בטוברוק (LNA), בראשות ח'ליפה חפתר. אף אם הפיצול הממושך הסתיים מבחינה טכנית עם השבעת ממשלתו של דביבה בתחילת מרץ האחרון, הרי שאותותיו של השסע עלולות עדיין להקשות על לוב.

מאז מהפכת פברואר 2011 כוחות חיצון הפכו לגורם משמעותי בלוב. שתי הממשלות בלוב, כמו גם קבוצות מורדות, קיבלו סיוע מודיעיני, הכשרה ונשק מגורמים מחוץ ללוב. דינמיקה זו החריפה עוד יותר את הפיצול הפנימי וגררה מעצמות זרות למעורבות עמוקה בשטח. במילים אחרות, לא רק שתמיכה חיצונית זו צמצמה את התמריצים לשיתוף פעולה והאריכה את המלחמה,[2] אלא היא גם הפכה את הסכסוך למלחמה באמצעות שליח (פרוקסי). זמן לא רב לאחר שגנרל חפתר פתח ב"מבצע כבוד" במאי 2014, במטרה לכבוש את מערב לוב ואת הבירה טריפולי, התברר כי הסכסוך הפנימי בלוב הפך לזירה לעימות אזורי ובינלאומי, שבו נוטלות חלק מצרים, איחוד האמירויות הערביות ורוסיה מצד אחד, תומכות ה-LNA בראשות חפתר, לבין טורקיה וקטר מהצד השני, תומכות ה-GNA בראשות א-סראג'.

תמיכת טורקיה ב-GNA הוכיחה את עצמה כקריטית במהלך חמישה עשר החודשים האחרונים, שכן היא אפשרה ל-GNA להחזיר את השליטה באזורים החשובים בלוב, ואולם רק ב-2019 פיתחה אנקרה מדיניות ברורה ושיטתית בנושא לוב.[3] כאשר פרצו לראשונה ההתקוממויות נגד קדאפי, טורקיה התנגדה להתערבות נאט"ו בלוב, בעיקר בשל האינטרסים הכלכליים שלה במדינה. בשנים שלאחר נפילת קדאפי טורקיה נקטה במדיניות של עמימות ומילאה בסכסוך הלובי תפקיד זוטר, בעיקר חיזוק מעמדן הפוליטי של קבוצות אסלאמיסטיות כמו האחים המוסלמים. אולם גישה זו השתנתה באופן דרמטי ב-2019. באפריל החלה המתקפה של כוחות חפתר על טריפולי, בתמיכתה של איחוד האמירויות. בנובמבר של אותה שנה (לאחר חודשים של סירוב) הסכים א-סראג' לחתום על מזכר ימי עם טורקיה, תמורת תמיכה צבאית משמעותית.[4] בתמורה לאספקת נשק ולוחמים שיסייעו להילחם ב-LNA ולהגן על טריפולי, א-סראג' הסכים להגדיר מחדש את אזורי השיפוט הימי בין טורקיה ללוב. ההסכם החדש שרטט מסדרון ימי המחבר בין טורקיה ולוב ויוצר תחום אזור כלכלי בלעדי ימי (EEZ) בין שתי המדינות, המתעלם מיוון.[5] הסכם זה החריף את היחסים בין טורקיה לבין יוון וקפריסין, כיוון שהוא מתעלם מהמים הכלכליים של יוון, קפריסין ומצרים, מערער על זכותן לנצל תגליות גז חדשות ופוגע בתוכנית להקמת צינור גז מישראל ליוון דרך קפריסין (EASTMED).[6]

ההתערבות של קטר לעומת זאת, גם אם עלתה בקנה אחד עם עמדת טורקיה, התמקדה בעיקר בשירות האינטרס האסטרטגי ארוך הטווח באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה נגד הגוש בהובלת סעודיה.[7] דוחא הייתה מעורבת בלוב כבר ב-2011, ובחסות המאמץ ההומניטארי היא הציבה שם מאות חיילים, כולל כוחות מיוחדים, במגמה להדיח את ממשלת קדאפי.[8] עם זאת, משהעמיק הסכסוך קטר הרחיבה באופן הדרגתי את השפעתה לצד טורקיה והאחים המוסלמים, על ידי מתן חסות ל-GNA ולבעלות הברית שלה, וכך הגבירה את נוכחותה באזור.[9]

האינטרסים של טורקיה וקטר בשאלת לוב עמדו בניגוד חריף לתוכניות של קהיר ואבו דאבי בנוגע ללוב. מצרים הציבה מלכתחילה בראש סדר העדיפויות שלה את הצד המזרחי של לוב, זאת במטרה להגן על הגבול הארוך המפריד בין שתי המדינות, ואורכו 1,115 ק"מ. הקפדה יתרה על ביעור קיני הטרור במזרח לוב ובצפון סיני, יחד עם מאבקו המתמשך של הממשל המצרי באסלאם הפוליטי ובתנועת האחים המוסלמים, הפכו את מצרים לתומכת החיצונית המשמעותית הראשונה של צבא חפתר.[10] במקביל, איחוד האמירויות, שנכחה בשטח מאז 2011, תמכה בגנרל חפתר בתקווה שהוא יוכל להשיג ניצחון צבאי ולהפוך לשליט היחיד של לוב, בדומה למודל של א-סיסי במצרים.[11] אי לכך, מעורבות איחוד האמירויות בסכסוך הלובי העמיקה אל מעבר לתמיכה הצבאית. איחוד האמירויות העניקה לחפתר סיוע מודיעיני, כלכלי ופוליטי. היא גם מימנה מסע הסברה, בכלל זה "פייק ניוז", בשירותו של חפתר. [12] כבר ב-2017 מועצת הביטחון של האו"ם האשימה את אבו דאבי בהפרה חוזרת של אמברגו הנשק שהוטל על לוב ב-2011,[13] הפרה שהגבירה משמעותית את יכולות ה-LNA של גנרל חפתר.[14]

איחוד האמירויות לא הייתה היחידה שהתערבה באופן לא חוקי בסכסוך הלובי: על פי ממצאי מועצת הביטחון, גם מצרים, ירדן, סוריה וטורקיה הפרו את אמברגו הנשק.[15] במקביל, צוות המומחים של האו"ם אסף ראיות שהוכיחו, כי "וגנר גרופ", חברה רוסית העוסקת בסחר בנשק, העסיקה כ-1,200 שכירי חרב שלחמו למען LNA,[16] ופעלו כמכפיל כוח משמעותי בקרבות בלוב.[17] כלומר, גם למעורבות הרוסית בעשור האחרון בלוב יש לתת את הדעת. הפלת קדאפי הביאה לנזק כלכלי משמעותי עבור רוסיה, שאיבדה חוזי נשק ותשתיות בנוסף לפגיעה הניכרת שנגרמה עקב שיבוש הפעילות של מאגרי הגז הטבעי והנפט בלוב.[18] יתר על כן, בעקבות נפילתו של קדאפי הקפיאה רוסיה את שאיפתה להקים בסיס ימי בבנגאזי.[19] בנוסף לגורמים אלה, רצונה של רוסיה לחזק את מעמדה הבינלאומי וליצור מאזן כוחות חדש במזרח התיכון, הפך את לוב, וצפון אפריקה בכלל, לאזור מפתח במדיניות הרוסית בים התיכון, בעיקר באמצעות פיתוח אינטרסים כלכליים וביסוס עמדות צבאיות.[20]

חשוב להדגיש כי עמדותיהן של ארצות הברית ושל אירופה עודדו את הפיכת הסכסוך הלובי למלחמת פרוקסי. מצד אחד, הניתוק של וושינגטון מהסכסוך, יחד עם מידה של גיבוי והסכמה למעשיהם של שותפותיה הוותיקות במזרח התיכון, יצרו ואקום שאפשר את מעורבותם של גורמים זרים.[21] במקביל, אירופה לא הצליחה להציג עצמה כמתווכת אמינה לשלום, בעיקר בשל השניות בעמדתה של צרפת. רשמית ולמראית עין, צרפת תמכה בממשלת ההסכמה הלאומית של א-סראג', הממשלה שהוכרה על ידי האו"ם. אך בפועל, פריז תמכה במורדים כבר מתחילת מלחמת האזרחים ב-2011, והחל מ-2014 חיילים צרפתים נכחו פיזית בלוב, סייעו ואימנו את כוחותיו של הגנרל חפתר, זאת מתוך שאיפה להשיג שליטה במדינה הצפון אפריקאית.[22]

הממשלה הזמנית החדשה החלה לפעול בלוב במרץ 2021, ועד כה היא התקבלה בברכה על ידי הקהילה הבינלאומית וכן על ידי המדינות הזרות שהתערבו בסכסוך.[23] הסיור האחרון של דביבה באמירויות, בטורקיה וברוסיה, שיקף את ההשפעה שעדיין יש למדינות אלה על לוב, וגם הראה כי הממשלה החדשה עשויה לרצות לשמר את המצב הקיים.

למשל, בעוד המשלחת הלובית הגדולה שביקרה בטורקיה חשפה את החשיבות שהממשלה החדשה בטריפולי מייחסת ליחסים עם אנקרה,[24] הצבתם של 3,000 שכירי חרב סורים, מטעם טורקיה, והקמת שני בסיסים של הצבא הטורקי בשטח לוב[25] מאותתים בבירור על נחישותה של אנקרה לקדם לוב חדשה שתתמוך בשאיפותיה האזוריות ובקמפיין הימי שלה במזרח הים התיכון.[26] באופן דומה, המסע המפתיע של דביבה למוסקבה בסוף אפריל, יחד עם שר הנפט מוחמד אחמד עון ושר החוץ נג'לה מנגוש, לצורך דיון בנושאי צבא ואנרגיה,[27] מצביע על כך שחוזי הנפט והחימוש עדיין נמצאים בראש סדר העדיפויות של הרוסים, אשר טרם הסכימו לנסיגה חד צדדית של שכירי החרב והלוחמים הזרים הנתמכים על ידם.[28] הסיור הביא את ראש ממשלת לוב גם למפרץ, שם ביקר בכווית ובאיחוד האמירויות, שעד לדצמבר האחרון עדיין החזיקה למעלה מעשרים אלף שכירי חרב וכוחות זרים בלוב.[29] כאן נמתחה ביקורת על רקע היעדרותו של שר החוץ הלובי מהביקור והדרתה של סעודיה, הנתפסת כגדולה והמשפיעה ביותר מבין מדינות המפרץ.[30]

ריבוי "שחקני החוץ" שהתערבו בסכסוך הלובי עשוי להוות אתגר נוסף לממשלתו החדשה והשברירית של דביבה. לאחר שהבקשה הראשונה מאוקטובר 2020 זכתה להתעלמות,[31] החלטת מועצת הביטחון להגיש הצעת החלטה חדשה הקוראת לנסיגת כל הכוחות הזרים ושכירי החרב מלוב ללא דיחוי, מראה על חוסר הרצון של בעלי העניין הבינלאומיים המעורבים בתהליך השלום בלוב לוותר על מנופי ההשפעה שרכשו באזור.[32] השאלה האם ניתן לסיים את המלחמה באמצעות שליח (פרוקסי) בשלום באמצעות שליח נותרת אפוא פתוחה. ימים יגידו האם ועד כמה יעלה בידה של לוב להיחלץ מסבך בעיותיה.

* ביאנקהמריה ואלורטיגארה היא דוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה ע"ש צבי יעבץ באוניברסיטת תל אביב.
נושא המחקר שלה הוא "Banco di Roma and Economic Imperialism in Libya, 1880-1912".

** אנחנו מודים לעידו יהל על תרגום הטקסט לעברית.