נפילת אפגניסטן לידי הטאלבאן – "תיאטרון האבסורד"

ב-15 באוגוסט 2021 נפלה אפגניסטן לידי הטאלבאן לאחר שהנשיא המכהן, אשרף ע'ני אחמד זי, הודיע על עזיבתו את המדינה על מנת למנוע גלישה למלחמת אזרחים עקובה מדם. בכך הושלמה שרשרת הכיבושים הטריטוריאליים שהובילה הטאלבאן מאז אפריל האחרון, עת הכריז הנשיא ג'ו ביידן כי ארצות הברית תעמוד בהתחייבותה להסגת כוחותיה מהמדינה עד ספטמבר 2021. ואולם, מה שנראה כתחילתו של עידן מאתגר של הקהילה הבינלאומית עם "האמירות האסלאמית של אפגניסטן" (כפי שהטאלבאן מכנים אותה)  – שאינה מוותרת מחד גיסא על שאיפותיה האידיאולוגיות, ומאידך גיסא מאותתת על שאיפותיו לקבלת לגיטימציה ולכינון יחסים דיפלומטים – התברר עד מהרה כרע במיעוטו. זאת לנוכח כוחה המתעצם של שלוחת דאעש במדינה, היא דאעש ח'וראסאן. פעילי דאעש ניצלו את הכאוס שנוצר במדינה לביצוע מתקפת טרור בשדה התעופה בקאבול ב-26 באוגוסט, שגבתה חייהם של 170 איש, מתוכם 13 אמריקאים. השלוחה התחייבה להמשיך במתקפות נוספות ולהציב איום שעומד לא רק לפתחה של אפגניסטן, כי אם גם לפתחן של מדינות האזור והמערב, כפי שניתן ללמוד מרשת הקשרים שביססה השלוחה לאורך השנים באזור ומחוצה לו.

דאעש ח'וראסאן (ISIL-KP) הוקמה בינואר 2015 על בסיס פורשי תנועות הטאלבאן האפגנית והפקיסטנית וארגוני טרור נוספים, והתבססה כשלוחת דאעש במרחב אפגניסטן-פקיסטן (במקביל לפעילות מחוז פקיסטן שהוקם במאי 2019 ופועל בעיקר בבלוצ'יסטן). לאורך השנים, דאעש ח'וראסאן ספגה תבוסות במאבק מול הצבא האפגני ומצד תנועת הטאלבאן היריבה, שביקשה להסיגה מאפגניסטן על רקע מאבקי שליטה ומחלוקות אידאולוגיות. בעיני דאעש ח'וראסאן, הטאלבאן היא תנועה בעלת שאיפות לאומיות גרידא.[1]. חרף זאת, המשיכה השלוחה בצבירת נשק,[2] ובגיוס פעילים בתוך אפגניסטן ומחוצה לה, כולל מאוזבקיסטן, צ'צ'ניה, הודו, בנגלדש ומהקבוצה האויגורית הסינית, יחד עם חיזוק קשריה עם תאי טרור באזור ומחוצה לו, כולל באירופה.[3] השלוחה, שמונה כיום בין 2,000 ל-3,000 פעילים, מבוססת טריטוריאלית במחוזות ננגרהאר וקונר, הסמוכים לגבול עם פקיסטן (ומהווים חלק משטח N2KL, שארצות הברית הגדירה כאזור שבו רמה גבוהה של פעילות טרור) שנחשבו בעבר למעוז מובהק של אל-קאעדה. זאת לצד נוכחות משמעותית בצפון ובצפון-מזרח המדינה בהם צמחה במקור. בשנים האחרונות, עם התגברות פעילות השלוחה באפגניסטן, בדגש על פעולות נגד מוסדות המדינה ונגד המיעוט השיעי, התבססה ההנחה שאפגניסטן צפויה להיות המוקד הבא של הח'ליפות האסלאמית (ISIS), לאחר עיראק וסוריה.[4]

עם השתלטות הטאלבאן על אפגניסטן ותהליך הסגת הכוחות המערביים מהמדינה ברכבת אווירית, התגבר האיום לפעולות ראווה מצד שלוחת דאעש, איום שהתממש ב-26 באוגוסט בפיגוע כפול שבוצע בכניסה לשדה התעופה בקאבול, כשזה היה מלא באנשי בטחון מערבים ובאזרחים אפגנים שביקשו לצאת מן המדינה. בתגובה לפיגוע, ארצות הברית חיסלה בעיר ננגרהאר באמצעות מזל"ט פעיל דאעש שהואשם באחריות לפיגועים. דאעש ח'וראסאן ממשיכה מצידה בניסיונותיה לגרוף הישגים, וב-29 באוגוסט סיכלו האמריקאים ניסיון פיגוע בקאבול במתווה של מכונית תופת שיוחס לה.[5]

קשה להעריך את המידה שבה האירועים עשויים לשחק לידי הטאלבאן, שלראשונה נאלצת להתמודד מול ארגון מיליציה, כשהיא בפוזיציה שלטונית, ולחוות על בשרה את האתגרים שסוג כזה של מאבק עשויים להטיל על הכוח המדינתי. ואולם, נראה כי חלק מהצלחתה למצב את עצמה כשחקנית לגיטימית במערכת הגאו-פוליטית האזורית, נובעת גם מתוך תקווה כי היא תצליח לבלום ייצוא של פעילות טרור משטח אפגניסטן. ואכן, בימים שלפני כיבוש קאבול ולאחריה, אותתו מספר מדינות באזור על כוונתן להעמיק הקשרים עם התנועה, שהחלו להירקם כבר לפני מספר שנים. אלה כוללות את רוסיה, ששגרירה לאפגניסטן, דמיטרי זירנוב, נפגש עם נציגי הטאלבאן יומיים לאחר כיבוש קאבול,[6] ונשיאה פוטין קרא ב-20 באוגוסט לקהילה הבינלאומית לקבל את המציאות באפגניסטן.[7] אירועים אלה מתרחשים לאחר שבפגישה שערכו נציגי הטאלבאן במוסקבה בתחילת יולי, הם הצהירו כי לא יאיימו על רוסיה או על בנות בריתה הסטניות במרכז אסיה.[8] קדמה לרוסיה סין הקומוניסטית, שיום לאחר כיבוש הבירה הצהירה כי היא מכבדת את זכותו של העם האפגני לקבוע באופן עצמאי את גורלו ומוכנה להמשיך ולהעמיק את היחסים הידידותיים והשיתופיים עם הטאלבאן.[9] זאת לאחר שבפגישה שערכו נציגי הטאלבאן בסין בסוף יולי, הם התחייבו כי אפגניסטן לא תשמש בסיס לתכנון טרור נגד מדינה אחרת. ברקע, קיים חשש בסין מפני התססת המיעוט האויגורי במדינה לפעול למימוש תביעתו לאוטונומיה בשינג'יאנג שבמערב סין,[10] ומפני הפעילות של אויגורים באל-קאעדה ובשלוחת דאעש במדינה.[11]

מדינה נוספת ששוקדת על בנייתו של מערך שתוף פעולה טקטי עם האמירות האסלאמית של אפגניסטן היא דווקא איראן השיעית, שחולקת גבול של 945 ק"מ עם אפגניסטן. בתחילת יולי נערכה באיראן פגישה בהשתתפות הטאלבאן ונציגי המשטר האפגני ובהובלת שר החוץ האיראני לשעבר, ג'ואד ז'ריף, שהובילה להבנות בין הצדדים.[12] לא בכדי, איראן נמנעה הפעם ממעורבות צבאית למען המיעוט השיעי באפגניסטן (כפי שפעלה בשנות ה-90[13]) ומהפעלת בריגדת "הפאטימיון" – המונה בין 20 ל-50 אלף פעילים שגייסה מקרב הפליטים האפגנים השיעים שחצו את הגבול לשטחה ומקרב בני המיעוט האזרי בתוך אפגניסטן, ומופעלת ככוח פרוקסי בסוריה ובתימן מאז 2012.[14] ככלות הכל, אפגניסטן נטולת המוצא הימי, מייבאת מאיראן מוצרים שאינם נפט (כולל מוצרי דלק), בהיקף כולל של כ-2 מיליארד דולר בשנה, שמעמיד את אפגניסטן כיעד הייצוא העיקרי של איראן.[15] בכך מייצרת איראן דריסת רגל ב"כיכר" של מרכז אסיה, כפי שנהוג לתאר את אפגניסטן.

נראה כי לצד הפערים האידיאולוגיים המובהקים שקיימים בין הטאלבאן לבין כל אחת מן המדינות הללו, הן חולקות אינטרסים אזוריים ובינלאומיים משותפים, הכוללים, בין היתר, עוינות משותפת למעצמה האמריקאית ושאיפה למנוע ממנה דריסת רגל עתידית באזור; חשש, מוצדק יש לומר, מצד המדינות מזרם בלתי פוסק של פליטים לשטחיהן; וכמובן חשש מפני ייצוא טרור מתוך אפגניסטן החוצה. כך, הופכות למעשה מדינות כמו רוסיה וסין ל"שומרות סף" טקטיות באזור מרכז אסיה שפועלות למניעת ייצוא של טרור לאזור, ובמידה מסוימת לעולם כולו.

ואולם, אירועי הימים האחרונים הובילו לכך שגם ארצות הברית, שימים אחדים קודם לכן עוד הייתה המומה מהנפילה המהירה של אפגניסטן לידי הטאלבאן, נאלצה להודות בשיתוף פעולה טקטי עם הטאלבאן. לדברי מפקד פיקוד מרכז של ארצות הברית, קנת' מקנזי, הכוחות האמריקאים פעלו בתיאום עם הטאלבאן מאז אמצע אוגוסט, שהחל במטרה לאפשר יציאה בטוחה של האזרחים האמריקאים מהמדינה והמשיך במאמץ משותף לזהות ולנטרל התקפות נוספות מצד שלוחת דאעש במדינה.[16] ואולם הפשרות שארצות הברית נאלצת לבצע בשל כך הן גדולות. ביטוי לכך יש במינוי הטאלבאן את ח'ליל אל-רחמן חקאני לראש ההגנה של העיר קאבול, בשעה שחקאני מבוקש בארצות הברית על רקע קשריו עם אל-קאעדה, מבלי שיש ביכולתה לפעול בנושא.[17] אגב, בן דודו הוא סראג' אל-דין חקאני – המנהיג הנוכחי של רשת חקאני, שנחשבת לכוח לא אורגני של הטאלבאן, ובנו של מייסד הרשת, ג'לאל אל-דין חקאני, שעמד מאחורי החיבור בין אל-קאעדה לטאלבאן.[18] הבן חקאני הוא בעצמו מבוקש בכיר ברשימת המבוקשים של ה-FBI, שני בחשיבותו לאימן אל-ט'ואהרי מנהיג אל-קאעדה הנוכחי,[19] וספק רב אם ארצות הברית תוכל לממש כעת את כוונתה ללכוד אותו. יש בכך גם להמחיש את שבריריות ההתחייבות של הטאלבאן למנוע ייצוא טרור משטחה בהסכם שעליו חתמה מול האמריקאים, על רקע הקשרים ארוכי הטווח של הטאלבאן עם אל-קאעדה.

מה שהחל בכיבוש קאבול בידי הטאלבאן, המשיך לפיגוע ראווה שביצעה שלוחת דאעש באפגניסטן שהוביל לשינויים מהותיים ביחס הקהילה הבינלאומית כלפי הטאלבאן, שמצטיירת כיום כאופציה הרעה במיעוטה באפגניסטן. אין בכך למחוק מהשאיפות האידאולוגיות ומההתנהלות האלימה של התנועה בתוך המדינה, שכבר החלה בביצוע מעשי רצח של מתנגדי משטר. ואולם, במציאות הנוכחית, כשהאלטרנטיבה האחרת היא עליית כוחה של שלוחת דאעש באזור, נראה כי ההעדפה הבינלאומית היא כורח מציאות. יחד עם זאת, אין בכך להבטיח את הצלחת הטאלבאן, שתיאלץ כעת להתמודד מול הטרדות חוזרות ונשנות מצד שלוחת דאעש, יחד עם התרחבות ניסיונותיה של האחרונה לגייס פעילים משורות הטאלבאן בזכות תעמולה שהיא מובילה נגד התנועה ונגד ההתמתנות שחלה לכאורה בעמדותיה. זה בתורו יכול להוביל לשיתוף פעולה, גם אם טקטי באופיו, בין שלוחת דאעש לתנועת טאלבאן (או לרשת חקאני), אם תיאלץ לכך, או לכל הפחות לעצימת עיניים של הטאלבאן מפעולותיה של שלוחת דאעש. כל אלה תורמים להבנה המתגבשת כי "המלחמה הנצחית" באפגניסטן לא צפויה להסתיים, כפי שקיווה הנשיא ביידן.[20]

סמדר שאול היא עמיתת מחקר במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה ודוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה ע"ש צבי יעבץ באוניברסיטת תל אביב. במחקרה, היא בוחנת תהליכי התפשטות של אידיאולוגיה רדיקלית במרחב הגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן בתקופת הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.