הסכמי אברהם - הממד הקיברנטי

מאז החתימה על הסכמי השלום ההיסטוריים בשנה שעברה, התרחבו הקשרים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות וממלכת בחריין בתחומי המסחר, טכנולוגיה, מדע, בריאות, אנרגיה, תיירות, חקלאות ועוד.[1] היחסים אף צלחו את מבצע "שומר החומות" והם טומנים בחובם פוטנציאל עתידי רב. זאת, בין השאר, במרחב הקיברנטי[2] בו לישראל בסיס משמעותי של עוצמה קשה ורכה.

"עוצמה רכה" מתארת את יכולתה של מדינה לממש את האינטרסים שלה ולהשפיע על מדינות אחרות שלא בכלים של עוצמה קשה כמו כוח צבאי או סנקציות כלכליות (מקלות וגזרים), אלא באמצעות שכנוע ואטרקטיביות המתבססים על מדיניות, ערכים ותרבות מעוררי השראה. ההנחה כי הסתמכות בלעדית של מדינות על אמצעים כוחניים עלולה להכשילן בהגשמת מטרותיהן, הפכה את העוצמה הרכה לפופולרית בפוליטיקה העולמית בת זמננו. על-כן, הצלחתן של מדינות בזירה הבינלאומית תלויה גם ביכולתן לגרום למדינות אחרות "לרצות להיות כמותן". כך למשל, מיצובה של ארצות הברית כמעצמת על יחידה לאחר ניצחונה במלחמה הקרה ללא קרב, התבססה לא רק על יתרונה הצבאי בהשוואה לברית המועצות, אלא גם על הצטיינותה ברובד העוצמה הרכה. זו נשענה על סגנון החיים האמריקאי, הכלכלה החופשית והדמוקרטיה התוססת שלה שנתפסו כאטרקטיביים ומושכים בחלקים ניכרים בעולם.[3]

בניגוד לתפיסות ותיקות בחקר היחסים הבינלאומיים שרואות במדינות הגדולות ובכלכלות המתקדמות כמשפיעות ביותר, פיזור הכוח המאפיין את הפוליטיקה העולמית במאה ה-21 מאפשר למדינות קטנות להשפיע מעל למידותיהן באמצעות עוצמתן הרכה.[4] נוכח מגבלות הגודל וכדי להיתפס אטרקטיביות, מדינות קטנות מתמקדות בחינוך, חדשנות, כלכלה ובפיתוח טכנולוגיות פורצות דרך.[5] הדבר מקבל משנה תוקף בעידן הדיגיטלי שאמנם טומן בחובו איומים רבים, אך גם מאפשר להן למקסם הזדמנויות חדשות.[6] כך, עלויות כניסה נמוכות יחסית לצד פוטנציאל ההשפעה הגלום במרחב הקיברנטי, מתמרצים אותן להשקיע בסייבר.[7] יכולות קיברנטיות של מדינות נשענות על משאבי הון אנושי, תשתיות מחשוב ומידע המתועלים להפעלת עוצמה קשה ורכה במרחב הסייבר ומחוץ לו.[8] כך לדוגמא, עוצמת סייבר הינה רבת פנים וחוצת מגזרים, ובאפשרותה להשפיע בממד הצבאי, הדיפלומטי והכלכלי גם יחד.[9]

בהיותה מדינה קטנה ומאוימת, ישראל השקיעה מראשיתה בהון אנושי, השכלה, מדע וטכנולוגיה על-מנת לטפח את גורם האיכות ולשמר את יתרונה היחסי בסכסוך עם העולם הערבי.[10] כדי להיערך לאתגרי הביטחון הלאומי במאה ה-21, קידמה ישראל בראשית העשור הקודם תוכנית לאומית שנועדה למצב אותה כאחת המדינות המובילות בסייבר.[11] פחות או יותר באותה תקופה, נודע ברבים על תקיפת וירוס "Stuxnet" את מתקני העשרת האורניום של איראן. התקיפה שיוחסה לארצות הברית ולישראל היוותה הלכה למעשה את יריית הפתיחה למרוץ החימוש במרחב הסייבר במזרח התיכון.[12]

בחלוף הזמן ההשקעה הישראלית הוכיחה עצמה. לצד המעבר מ-1985 מכלכלה ריכוזית ומתוכננת לכלכלה חופשית מתקדמת,[13] האסטרטגיה הממשלתית יצרה "אקו-סיסטם" ייחודי ומוצלח בסייבר המשלב בין המגזר הממשלתי, מערכת הביטחון, אקדמיה ותעשייה.[14] פירות התוכנית אף הבשילו והקנו לישראל יכולות עוצמה קשה אסטרטגיות בתחום אבטחת הסייבר, בהתקפה ובמודיעין, והיא נהנית כיום מיתרון ביחס לשכנותיה במזרח התיכון. היכולות הללו בשילוב האקו-סיסטם הסייברי שלה, משמשים כבסיס איתן גם לעוצמת הסייבר הרכה שלה,[15] המחזקת את מעמדה ככוח עולמי ואזורי אטרקטיבי.[16]

ככל שישראל התמקצעה וצברה ניסיון בסייבר המתאפיין בטשטוש הגבולות המסורתיים, כך המחיצות הוסרו והיחסים החשאיים והגלויים בינה לבין מדינות המפרץ החלו להכות שורש.[17] זאת לאחר שבעשורים האחרונים שיתפו המדינות פעולה באופן דיסקרטי בתחומי הביטחון והעסקים.[18] כך לדוגמה, על-פי הערכות מ-2018, עמד היצוא הישראלי השנתי למדינות המפרץ ובתוכו תחום הסייבר על כמיליארד דולר.[19]

ציון דרך משמעותי בהתפתחות יחסי ישראל ומדינות המפרץ, התרחש ב-2012. בזמן מתקפת סייבר איראנית נרחבת מחק וירוס שזכה לכינוי "Shamoon" מידע מ-30 אלף כוננים של ענקית הנפט Aramco, מה שפגע בה קשות כלכלית ותדמיתית. כדי להתמודד עם המתקפה, הסתייעו רשויות השלטון בערב הסעודית במומחים מחברות אבטחת סייבר ישראליות.[20] המתקפה חידדה את הצורך של מדינות המפרץ ושל ערב הסעודית להתקרב לישראל לצורך מאבק באויב המשותף, וכדי לפתח תשתית הגנתית נגד מתקפות סייבר על מוסדות ממשל, תשתיות ומפעלים קריטיים. זאת כחלק מקידום טרנספורמציה כלכלית-טכנולוגית שייעדה צמצום התלות בנפט.[21] על התחממות היחסים בין המדינות ניתן ללמוד מציוץ של חשבון הטוויטר "Arabia Now" המזוהה עם שגרירות סעודיה בארצות הברית, כפי שצוטט בכלי התקשורת "Arabi 21". בציוץ שבהמשך נמחק בטענה שעמד מאחוריו האקר, נטען כי חברת צ'ק פוינט הישראלית מספקת פתרונות אבטחת סייבר לפרויקט העיר העתידנית נאום.[22] שיתופי פעולה מסוג זה המתבססים על שילוב בין הכרת המפרציות ביכולותיה המתקדמות של ישראל,[23] לבין האינטרס להכיל את התוקפנות האיראנית, הבשילו אשתקד לכינון הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין חרף הקפאון בסוגיה הפלסטינית.[24]

העלייה במתקפות סייבר נגד איחוד האמירויות מצד איראן וחיזבאללה (או גורמים המזוהים עימן) מאז פריצת הדרך להסכמי אברהם לא פגעה בנחישותה להעמיק את הקשרים עם ישראל.[25] המדינה המפרצית בדומה למדינות אחרות באזור, עבדה עם חברות ישראליות לפני ההסכמים, דרך ארצות הברית ואירופה.[26] כעת מעוניינת איחוד האמירויות, אף היא מדינה קטנה, ללמוד מניסיונה של ישראל בהקמת תעשיית סייבר משלה. בראיון לעיתון "כלכליסט" הסביר ד"ר מוחמד אל-כוויתי, ראש מערך הסייבר של איחוד האמירויות, את האינטרס להתקרב לישראל בה היא רואה שותף אסטרטגי:[27]

"אנחנו רוצים ללמוד מישראל. בניתם אקו-סיסטם מאוד מוצלח שכולל יצירת טכנולוגיה, עם ספקים קטנים ובינוניים שהופכים ליישויות גדולות ועוזרים לכל המערכות ומחזקים את אבטחת הסייבר בכל העולם, יוצרים סביבה בטוחה ומאובטחת שמאפשרת לכל העסקים לעבוד בקלות...ישראל היא שותף אסטרטגי שלנו. היא טובה בתחום הגנת הסייבר, בבניית חסינות סייבר...המוצרים שישראל בנתה בתחום התוכנה או חומרה עוזרים לנו להעצים יכולות קיימות".

כחלק מכך, באפריל 2021 דווח על שיתוף פעולה מודיעיני בין המדינות בגילוי קמפיין ריגול של קבוצת Lebanese Cedar (המזוהה עם חיזבאללה), שהתמקד ב-250 חברות ברחבי העולם, כולל ארצות הברית, בריטניה, ישראל, איחוד האמירויות, מצרים וירדן.[28] מאחר שהאמירויות וישראל חולקות מאפיינים כלכליים דומים יחסית לצד אינטרסים משותפים בהתמודדות עם האיומים האזוריים, שיתופי הפעולה שלהן להגנה קולקטיבית מתבררים כטבעיים.[29] לא בכדי, אופציית קיום תרגילי אבטחת סייבר משותפים כדי להתמודד עם האתגרים במרחב נמצאת על השולחן.[30]

בדומה לאיחוד האמירויות, בחודש יולי האחרון עשתה מרוקו, האחרונה להצטרף לסדרת הסכמי השלום, צעד דומה לקראת חימום היחסים עם ישראל. המדינות חתמו על הסכם בילטרלי ראשון מסוגו מאז אשתקד, בתחום הגנת הסייבר, במטרה לשתף פעולה בתחום האופרטיבי, במחקר ובפיתוח, ולחלוק ידע ומידע הגנתי באופן הדדי. ההסכם נחתם בנוכחות נציגות רמת דרג משתי המדינות. את הצד הישראלי ייצג ראש מערך הסייבר הישראלי, יגאל אונא, ואת מרוקו גנרל מצטפא אל-רביעי והשר הממונה על-ידי ראש הממשלה לניהול ההגנה הלאומית במדינה, עבד אל-לטיף לויידי.[31]

לצד מעלותיה, יש להכיר במגבלות עוצמת הסייבר הישראלית והברית הנבנית עם מדינות המפרץ במרחב הקיברנטי. לציוד ולידע סייבר שימושים אזרחיים וצבאיים כאחד. האפשרות להסב טכנולוגיית סייבר הנמצאת, למשל, בידי אזרחים או תאגידים, לאמצעי לחימה בעלי יכולות הרס - קלה יחסית.[32] בישראל משטר הפיקוח על יצוא ביטחוני של ציוד וטכנולוגיה דו-שימושיים מרוסן יחסית, זאת בעולם דיגיטלי נטול גבולות שבו יכולת האכיפה מוגבלת בין כה. מכאן, ההיתכנות להשתמש בטכנולוגיית סייבר כדי לאיים, לגרום נזק תודעתי או פיסי לבני אדם, לחברות, מערכות מחשוב ותשתיות סבירה. כמו-כן, קיימת סכנה מוחשית של זליגת ידע ואמצעי סייבר לגורמים עוינים שעלולים לפגוע בביטחון ישראל, ביחסי החוץ שלה, בזכויות אדם ובסדר הציבורי בישראל ומחוץ לה.[33]

שימוש לרעה בעוצמה קשה עלול לערער את בסיס העוצמה הרכה של מדינות ולפגוע בתדמיתן בזירה הבינלאומית.[34] אם בעבר הלא רחוק, למשל במאה ה-19, מאבקים בין מדינות היו תלויים בלעדית בתוצאות של מהלומות צבאיות, בעידן הנוכחי התחרות על "סיפור מנצח" חשובה לא פחות, ולכן מדינות צריכות להשתמש בעוצמתן הקשה בתבונה.[35] ברקע זה, פרשת NSO שעלתה לכותרות לאחרונה מציפה דילמה אסטרטגית כבדת משקל ביחס לאינטראקציה בין ישראל ופירמות הסייבר שלה לבין מדינות המפרץ. לפי פרסומים, ישראל תיווכה בין חברת NSO לבין בחריין, עומאן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות לצורך מכירת תוכנת הריגול "פגסוס".[36] מהפרסומים עלה שביכולת התוכנה לרגל אחר מתנגדי משטר ועיתונאים באמצעות מכשירי סמארטפון. כחלק מכך, דווח כי הרשויות הסעודיות השתמשו בפגסוס כדי להצר את צעדי מתנגדי נסיך הכתר, מוחמד בן-סלמאן. לפי דיווחים אחרים, ריאד הסתייעה בתוכנה כדי לעקוב ולרגל אחר העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י בסמוך להירצחו בשגרירות המדינה באיסטנבול ב-2018.[37]

חרף האמור לעיל, המרחב הקיברנטי עודנו משמש כפלטפורמה חיונית לבנייה וטיפוח של יחסי אמון וידידות בין הצדדים. אולם בה בעת, אין להפריז יתר על המידה באטרקטיביות עוצמת הסייבר הישראלית ביחסים עם מדינות המפרץ. למרות פרסומים בדבר הצטרפות אפשרית של מדינות נוספות להסכמי אברהם, הרחבתם העתידית עשויה להיתלות בנחישות אמריקאית להעניק מעטפת לתהליך.[38] כך או כך, על פניו הקו הרשמי של המועמדות להצטרף נותר כשהיה. לראייה ניתן לראות את התבטאות שר החוץ העומאני בנושא, סעיד באדר בין חאמד אל-בוסאיידי, שהצהיר לאחרונה בראיון לעיתון אל-שרק אל-אוסט כי עומאן לא תהיה המדינה המפרצית השלישית לנרמל את יחסיה עם ישראל.[39]

בסיכומו של דבר, הגם שיש מקום לבחון את מדיניות הפיקוח על ייצוא טכנולוגיות דו-שימושיות, דוגמת הסייבר, מישראל, רצוי לעשות כן בזהירות הנדרשת. שכן, הטלת מגבלות על תעשיית הסייבר הישראלית עלולה להחליש את בסיס עוצמתה הטכנולוגית-כלכלית של ישראל.[40] כפי שהוכח במלאת השנה הראשונה להסכמי אברהם, התמחותה של ישראל באבטחת סייבר משמשת לא רק כאמצעי מייצב מאחורי הקלעים לחיזוק הביטחון הקולקטיבי במזרח התיכון במרחב הקיברנטי ובכלל, אלא גם כנדבך ליציקת תוכן ממשי בהסכמים.

דורון פלדמן הוא דוקטורנט בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באסטרטגיות הביטחוניות של מדינות קטנות מאוימות ומתמקדת בהשפעת עוצמתה הרכה של ישראל על הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט על תהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב.