מחברי המסמך:
פרופ' דני אורבך, האוניברסיטה העברית
פרופ' נטע ברק-קורן, האוניברסיטה העברית
ד"ר נתנאל פלמר, מרכז בגין-סאדאת, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר הראל חורב, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב
מתוך התקציר:
ישראל נתונה בעיצומה של מלחמה ממושכת כנגד שלטון חמאס ברצועת עזה, במטרה למוטט את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, לשחרר את החטופים והחטופות, ולאיין את יכולתו של החמאס לפגוע בישראל בעתיד. השבעה באוקטובר הוכיח כי ישראל לא יכולה לקיים חיים לצד משטר חמאס. במקביל, יש להכיר בכך שעזה תישאר פלסטינית, ערבית ומוסלמית. לפיכך, יכולתה של ישראל להשיג את מטרותיה תלויה לא רק במערכת הצבאית והמדינית המתנהלת בימים אלה, אלא גם באפשרות לייצר תנאים שיאפשרו את שיקומה והתמרתה של אומה שהונהגה בידי אידיאולוגיה רצחנית, ובכלל זאת צמיחת מוסדות יציבים ותרבות פלסטינית, ערבית ומוסלמית שאינה מחנכת לג'יהאד ומשלימה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כל זאת בכדי להבטיח את המינימום הנדרש לחיים בשלום בטווח הזמן המיידי והרחוק.
זוהי משימה כבירה, אשר מחייבת חשיבת עומק והתמודדות נכוחה עם גודל האתגר. מטרתנו במסמך זה היא לסייע למאמץ זה באמצעות למידה השוואתית מניסיונות היסטוריים בעלי מאפיינים דומים - גרמניה, יפן, עיראק ואפגניסטן, וכן מהתמורות ביחסי ישראל והפלסטינים מאז 1967. על בסיס זה המסמך מציע המלצות מעשיות ראשוניות, תוך התחשבות בהקשרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים השונים של כל אחד מהמקרים והתאמת הלקחים מהם אל המציאות נכון לימים אלה.
*הדעות המובעות באתר של מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.