"מלחמת חרבות ברזל הציבה בפני ישראל מראה שבה נבחנו בחדות תפיסת הביטחון והאסטרטגיה שלה זה 20 שנה לפחות. התמונה המזעזעת שהתגלתה ב-7 באוקטובר תפסה את מערכת הביטחון בקלקלתה, כשהיא מתנהלת בבלבול ובאוזלת יד שביטאו קריסה-רבתי. המתקפה הציפה מחדל רב-מערכתי (אמ"ן, שב"כ והדרג המדיני) בהבנת מטרותיו האסטרטגיות של האויב, שהאמין שניתן לחתור להשמדת ישראל בטווח הנראה לעין, בעוד שישראל פירשה את פעולותיו כסכסוך שניתן לנהל ולהכיל לאורך זמן. אחד הביטויים לכך היו הערכת חסר קשה של יכולות חמאס, והזנחת איסוף מודיעין מספק על יכולותיו ובראשן - המנהרות. מנגד, לקתה ישראל בהערכת-יתר משתקת ומוגזמת של יכולות חיזבאללה. זהו דבר שהתבטא היטב בחשש להשמיד שני אוהלי חיזבאללה מאוישים שנטע הארגון בשטח ישראל למשך 3 חודשים.
בד בבד התרחשו עוד שני תהליכים אסטרטגיים הקשורים זה בזה. ראשית, תפיסת התמרון היבשתי, כחלק מרכזי ביכולת ההכרעה המסורתית של צה"ל, עברה שחיקה מתמשכת. שנית, בשל ירידת קרנו של התמרון התגלה במלחמה עצמה שסדר-הכוחות היבשתי בחיילים ובאמצעי לחימה היה חסר מאוד. הדבר יצר עומס עצום ומתמשך על כוחות הסדיר והמילואים, ושחיקה רחבה של אמצעי הלחימה. תוצאה זו הוכיחה שצה"ל לא היה מוכן תפיסתית ומעשית לקרבות תמרון ממושכים ורחבי היקף".
*הדעות המובעות באתר של מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.