"בעשורים הראשונים לעצמאות ישראל מקובל היה להניח, ובמידה רבה של צדק, כי "לבנון תהיה המדינה הערבית השנייה לעשות איתנו שלום". זאת משום שמדובר במדינה מערבית ומודרנית, שבה אוכלוסייה נוצרית גדולה שאיננה עוינת את ישראל, ולכן שלום עימה אפשרי. אולם, מכיוון שלבנון היא מדינה חלשה, נעדרת מוסדות שלטון בעלי עוצמה, ומכיוון שיש בה גם אוכלוסייה מוסלמית גדולה, הרי שהיא לא תהיה הראשונה ליזום ואף לחתום על הסכם שלום עם ישראל, אלא היא תחכה עד שמדינה ערבית אחרת, גדולה וחשובה יותר ממנה, תקדים אותה. או אז תחתום גם לבנון על הסכם שלום עמנו.
אלא שמאז ראשית ימי המדינה זרמו מים רבים בנהר הליטני, ולאורך העשורים האחרונים, ובוודאי שערב מתקפת 7 באוקטובר, הבינה ישראל וגם הפנימה שלבנון לא רק שלא תהיה הראשונה או אף השנייה לחתום עימנו הסכם שלום, אלא שנוכח עוצמתו של ארגון חיזבאללה הנתמך בידי אוכלוסייה שיעית גדולה, שהפכה לעדה מרכזית בלבנון, ספק אם שלום עם לבנון בכלל אפשרי".
*הדעות המובעות באתר של מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.