דרום לבנון, חזבאללה והסכם 17 במאי: מתווה ביטחוני־מדיני עד נהר הליטאני

מאמר זה הוא פרי שיתוף פעולה בין מרכז משה דיין לבין הוצאת "מערכות". 

ב־23 במרץ 1949 נחתם ונכנס לתוקף הסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון, ובמשך קרוב לשני עשורים נותר הגבול הצפוני שקט יחסית, בהשוואה לזירות אחרות של הסכסוך הערבי־ישראלי.[1] השינוי החל בראשית שנות ה־70 של המאה ה־20, על רקע אירועי ״ספטמבר השחור״ והתפוררות הסדר המדינתי בלבנון, שהתבטאה בין השאר בהתבססותם של הארגונים הפלסטיניים החמושים בדרום המדינה. בהמשך, לאחר מלחמת לבנון הראשונה (1982), נוסף למרחב זה ארגון חזבאללה, שהציג עצמו ככוח לבנוני, אך נשען אידאולוגית, צבאית ופיננסית על הרפובליקה האסלאמית של איראן. על רקע זה, ב־17 במאי 1983 נחתם ההסכם הלבנוני–ישראלי, שהיה הניסיון השאפתני ביותר להסדיר מחדש את יחסי המדינות לאחר התערערות הסדר בדרום לבנון. מאמר זה טוען כי חרף כישלונו ההיסטורי, ההסכם מוסיף להציע מסגרת עקרונית מתאימה לדיון בהסדרה ביטחונית־מדינית בדרום לבנון גם כיום, ובלבד שיופקו הלקחים מהתנאים שהכשילו את יישומו. [2]

הסכם 17 במאי 1983 וכישלונו

כבר בשנות ה־80 נתפס הסכם לבנוני–ישראלי כמהלך המטלטל את החברה הלבנונית מבפנים. היטיב לבטא זאת נשיא לבנון לשעבר, אליאס סרכיס, באזהרתו מפני השילוב בין זהות ערבית, מתחים עדתיים והשפעה איראנית גוברת: "הגל הח'ומיניסטי [קרי איראן ותומכיה בלבנון] בלאו הכי מלבה לשיאה את קנאותם של המוסלמים. אסור לשחק באש. המלחמה במזרח התיכון איננה עוד מלחמה על האדמה ובני האדם. זהו מאבק בין האלים: משה ותורתו, מחמד והקוראן ובתווך – ישו והברית החדשה. בסיכומו של דבר, בין אם רוצים בכך ובין אם לאו. ערבים אנחנו, אומנם ערבים שונים מאוד מהאחרים, אך ערבים בכל זאת".[3]

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, העניקה ישראל סיוע צבאי־פוליטי לבשיר ולאמין ג'ומאייל ולמחנה הפלנגות הנוצריות. התמיכה במיליציות הנוצריות, שילוב כוחותיהן ברצועת הביטחון בדרום וגיבוי לנשיאותו של אמין ג'ומאייל, יצרו מציאות שבה המחנה הנוצרי־מערבי ראה בהסדר עם ישראל דרך אפשרית לצאת מהבוץ הלבנוני ולהבטיח נסיגה ישראלית מסודרת. על רקע זה נחתם ב־17 במאי 1983 ההסכם הלבנוני–ישראלי, שקבע הכרה הדדית וסיום מצב המלחמה, נורמליזציה מדורגת ביחסים בין שתי הממשלות, נסיגה ישראלית מדרום לבנון ופריסת צבא לבנון בדרום המדינה לצורך התמודדות עם הארגונים החמושים ופירוק נשקם.[4]

עם זאת, הזיקה ההדוקה בין הסיוע הישראלי למחנה הנוצרי ובין עלייתו של ג'ומאייל לשלטון והחתימה על ההסכם, חיזקה את התחושה בקרב המחנה הפרו־סורי, שכלל בין היתר את מרבית השיעים, חלק מהסונים, הדרוזים והארגונים הפלסטיניים, כי מדובר בהסדר "מוכתב" מבחוץ, שנועד לשרת בראש ובראשונה את האינטרס הישראלי ואת בעלי בריתה הנוצרים, ולא את כלל החברה הלבנונית. ההסכם נתפס כחלק בלתי נפרד ממלחמת האזרחים, והעמיק את הקיטוב בין המחנה הפרו־סורי לבין המחנה הפרו־מערבי שהתבסס בעיקר על הנוצרים המרונים. חולשתו העיקרית נבעה מההצמדה לנסיגה סורית מקבילה ומהיעדרו של מנגנון אכיפה יעיל, שאִפשר לשחקנים חמושים וחוץ־מדינתיים לסכל את יישומו בפועל.[5]

עליית חזבאללה ומעמדו

מלחמת לבנון הראשונה וההתבססות האיראנית בבקעת הלבנון הביאו לצמיחתו של חזבאללה ככוח שיעי חדש, שהצליח מיומו הראשון – באמצעות הקשר ההדוק עם הרפובליקה האסלאמית – לחזק את העדה השיעית במדינה, את תדמיתה העצמית ואת מעמדה הפוליטי־חברתי. כבר בשנותיו הראשונות הגדיר הארגון את עצמו כחלק מ"המדינה האסלאמית" המבוססת על הנהגת האמאם ח'מיני,[6] וביסס את נאמנותו למנהיג העליון של איראן על תפיסת ולאית אל-פקיה, הרואה בחכם ההלכה השליט מקור סמכות דתית ופוליטית מחייבת.[7]

לצד העיקרון הדתי, קשר זה נבנה גם מתוך שותפות מהפכנית, זיכרון משותף של מאבק וקרבן והזדהות עם הנרטיב השיעי של כרבלא, שבו דמותו של חסין בן עלי – האמאם השלישי – משמשת סמל לנאמנות, להקרבה ולעמידת מעטים מול רבים.[8] על כן, השוואת המנהיג העליון של איראן לחסין בן עלי אינה רק מטאפורה, אלא מסמנת דגם דתי מחייב של נאמנות והסתמכות על הנהגת טהראן. בהמשך, לאחר מותו של ח'מיני והעברת ההנהגה לעלי ח'אמנהאי ולאחר מכן לבנו מג'תבא, נשמר עקרון הנאמנות למנהיג העליון המכונה בכתבי חזבאללה – האמאם, כיסוד מרכזי בזהות הארגון, והיה בסיס אידאולוגי לקשר הכספי, הצבאי והאסטרטגי עם איראן.[9]

לנוכח זאת התבסס חזבאללה כאחד מארגוני השלוחים (פרוקסי) המרכזיים והיעילים ביותר של איראן במזרח התיכון. במהלך השנים נהנה הארגון ממימון, אימון, חימוש וסיוע אסטרטגי נרחב ממשמרות המהפכה, ובייחוד כוח קֻדס, תוך שמירה על זיקה אידאולוגית חזקה למנהיגות הרפובליקה האסלאמית. מזכ"ל הארגון, חסן נצראללה, ובכירים נוספים בחזבאללה הרבו להדגיש את זהותו הלבנונית של הארגון ואת מחויבותו להגנת המדינה, אולם בפועל זהותו הכפולה – תנועה לבנונית מצד אחד וזרוע צבאית-אידיאולוגית של הציר האיראני מצד אחר – מציבה אותו במתח מתמשך מול עקרון הריבונות של המדינה הלבנונית.

כבר במסמך היסוד שלו מ־1985 הגדיר חזבאללה את גירוש הצבא הישראלי מלבנון כאחת ממטרותיו המרכזיות, במסגרת פרויקט רחב יותר של "התנגדות" לכיבוש.[10] תפיסה זו השתלבה לאחר מכן במסגרת הסכם טאא'ף (1989), שקבע את פירוקן של מרבית המיליציות הלבנוניות והלא־לבנוניות והעברתו של הנשק לידי המדינה, אך אפשר בפועל את המשך פעילותו של חזבאללה כמיליציה חמושה בדרום, במסגרת "ההתנגדות" נגד ישראל.[11] לאחר נסיגת ישראל מרצועת הביטחון (2000), הציג עצמו הארגון כ"מגן לבנון" וכמי שאילץ את ישראל לסגת אל הגבול הבין־לאומי, והמעמד הזה שימש בסיס מרכזי להצדקת המשך החזקת הנשק והפעלתו גם בשנים שלאחר מכן. ואולם, תחת גיבוי ולחץ איראני עקבי – אידאולוגי, מדיני וביטחוני – המשיך הארגון להילחם בישראל בתואנות שונות, ובראשן סוגיית חוות שבעא (הר דב) שלא נכללה בגבול הבין־לאומי המוסכם בין ישראל ללבנון מתוקף הסכמי שביתת הנשק (1949) וההסדרים המאוחרים יותר.[12] כבר במהלך מאבקי הפנים הלבנוניים, ובייחוד מאז מהפכת הארזים (2005), החלה להתגבש ביקורת על המשך קיומו של ארגון חמוש הפועל תחת מרות חיצונית; ביקורת שהתחזקה במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006), על רקע הפגיעה הקשה בעורף הלבנוני ובהמשך להחלטת מועצת הביטחון 1701. בקרב חלק מן המערכת הפוליטית, התקשורת והחברה האזרחית (הלא שיעית) הלכה והעמיקה את ההבנה כי המשך קיומו של ארגון חמוש כזה עומד בסתירה לעיקרון מונופול הכוח של המדינה ולשיקומה כריבונות רב־עדתית.[13] הביקורת הגוברת על אחריות חזבאללה לפתיחת המלחמה ולמחירה הובילה את נצראללה להתנצל בפומבי על פרוץ הלחימה ולהצהיר כי: "אילו היינו יודעים שפעולת החטיפה [של שני חיילי צה״ל מגזרת הר דב] תוביל לתוצאה הזו – לא היינו נוקטים בה בכלל".[14]

המחיר הלבנוני בעקבות 7 באוקטובר

תלותו של חזבאללה בציר האיראני באה לידי ביטוי מובהק במלחמת האזרחים בסוריה, כאשר הארגון התערב צבאית לצד משטרו של בשאר אל-אסד ולקח חלק פעיל במערכה נגד מתנגדיו, שרבים מהם היו מבני הרוב הסוני. מבחינת חזבאללה, ההתערבות הוצגה כמלחמת הגנה שנועדה למנוע את נפילת סוריה לידי קבוצות סוניות קיצוניות עוינות ולהגן על ציר ההתנגדות. אולם בפועל השתתפותו של ארגון שיעי בלב ליבה של המערכה, לצד משמרות המהפכה וצבא אסד, החריפה עוד יותר את המתח העדתי באזור. על רקע זה השיח' יוסף אלקרצ'אוי, מן הבולטים בקרב חכמי ההלכה הסונים, כינה את חזבאללה "חזב אלשיטאן" (מפלגת השטן).[15]

ב־8 באוקטובר פתח חזבאללה חזית נוספת מול ישראל. הצטרפותו למערכה לא נבעה מאינטרס לבנוני ישיר, אלא משיקולים אזוריים–אסטרטגיים של הציר האיראני, המבקש להפעיל את שלוחיו בזירות שונות כדי ללחוץ על ישראל ולהכשיל מהלכי נורמליזציה אזוריים, בראשם מהלכים להסדרה ולנורמליזציה עם סעודיה.[16] החשש העיקרי בישראל היה שחזבאללה ינצל את בסיסיו לאורך הגבול, את מערך המנהרות ואת הכוח ההתקפי שבנה במשך שנים, כדי לנסות לחדור ליישובים ולמרחבים בצפון ישראל בדומה למתקפת חמאס בדרום; ממצאים שנחשפו בדרום לבנון הצביעו על הכנת תשתיות, תוכניות ויכולות למבצע חדירה רחב־היקף אל תוך הגליל.[17]

ב־26 בנובמבר 2024, לאחר חודשים של לחימה והרס נרחב בדרום לבנון, הושגה הפסקת אש שברירית בזירה הלבנונית בתיווך אמריקאי־צרפתי, אך הפסקת אש זו לא סיימה את מעורבותו של חזבאללה במערכה; היא עצרה את סבב ההסלמה הנוכחי בדרום לבנון, אך העימות הרחב יותר בין ישראל לבין הציר האיראני נמשך במסגרות אחרות .גם לאחר מבצע "שאגת הארי" בפברואר 2026, וההרס הרב בדרום לבנון, המשיך חזבאללה לפעול באופן הסותר את האינטרס הלבנוני הרחב ומשמר מונופול כוח מקביל לזה של המדינה. לפיכך, מנקודת מבט של ריבונות מדינתית, פירוק הארגון מנשקו והרחקת יכולותיו הצבאיות מדרום לבנון אינם רק יעד ישראלי, אלא גם תנאי לשיקום סמכותה של המדינה הלבנונית, בהתאם לרוח החלטות מועצת הביטחון 1559 (ספטמבר 2004) ו־1701 (אוגוסט 2006) ולהידוק המשטר סביב נשקם של השחקנים הלא־מדינתיים בדרום, במסגרת הארכת מנדט יוניפי״ל בהחלטה 2373 (אוגוסט 2017).[18]

מאז הצטרפות חזבאללה למלחמה שילמה לבנון מחיר כבד: לפי נתוני משרד הבריאות הלבנוני ודיווחים של ארגונים בין־לאומיים, אלפי לבנונים נהרגו, עשרות אלפים נפצעו ולמעלה ממיליון נעקרו מבתיהם בגלי ההסלמה עד תחילת 2026.[19] בה בעת דווח על הרס נרחב בכפרים וביישובים בדרום לבנון, בגשרים ובתשתיות אזרחיות, ועל פגיעה ניכרת במפקדות, מחסני אמל״ח ותשתיות צבאיות של חזבאללה.[20] המחיר הכבד משולם בידי לבנון, בעוד איראן – באמצעות חזבאללה – מוסיפה להשפיע על דינמיקת הלחימה מול ישראל, גם אם מידת השליטה הישירה שלה בכל אחד מן הסבבים נתונה למחלוקת; כל זאת על רקע הפרה מתמשכת של הבנות והחלטות מועצת הביטחון ביחס לגבול ישראל–לבנון.

על רקע זה גוברת הדרישה מכותבים לבנונים שיעים, סונים ונוצרים לשוב ולעיין בעקרונות ההסדרה הלבנונית–ישראלית של 17 במאי 1983. אחד מהקולות הבולטים הוא העיתונאי השיעי־לבנוני נדים קטיש, המזוהה זה שנים עם קו ביקורתי חריף כלפי חזבאללה, ושמאמריו תורגמו ופורסמו גם בישראל; כבר ב־22 במאי 2024 פרסם קטיש טור שכותרתו "בשבח הסכם 17 במאי", שבו הציג את ההסכם כהזדמנות שהוחמצה להסדיר את הגבול ולהגביל את נשק המיליציות.[21] לעמדתו של קטיש מצטרפים גם קולות מהמחנה הנוצרי, ובהם חבר הפרלמנט נדים ג'ומאייל, שהצהיר: "לראשונה מאז קריסת הסכם 17 במאי 1983, לבנון חזרה למסלול הנכון", בהתייחסו להסדרים החדשים עם ישראל.[22]

מגמה זו מקבלת ביטוי אמפירי בסקר דעת קהל רחב היקף שערכה חברת הסקרים הלבנונית Information International והוצג בערוץ אל-ג'דיד במאי 2026, ולפיו 49% מהנשאלים תומכים בהסכם שלום עם ישראל ו־30.4% בנורמליזציה. מדובר בשיעור גבוה בהרבה מזה שנמדד שנה קודם לכן, בעוד רוב ברור בציבור תומך בהגבלת נשק חזבאללה ואף בפירוקו. בסקר ניתן לראות בבירור כי יש רוב מוצק התומך בהסדר עם ישראל בקרב הנוצרים, הדרוזים והסונים.[23]

סיכום

הסכם 17 במאי 1983 הציע ללבנון מתווה מדינתי־ביטחוני להסדרה בדרום המדינה: שילוב של הכרה הדדית בין המדינות, סיום רשמי של מצב המלחמה, פריסת צבא לבנון עד נהר הליטאני ומנגנוני ביטחון שנועדו להרחיק ארגונים חמושים מהגבול, ובכך לחזק את מונופול הכוח של המדינה מול מודל המיליציה העדתית. על רקע אירועי 7 באוקטובר, הצטרפות חזבאללה למערכה והמחירים הכבדים ששילמה לבנון, התחזקו הקולות במערכת הפוליטית והחברתית, הקוראים לחזרה למסלול של הסדרה מדינתית עם ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בחתימת הסכם המסגרת ביוני 2026, המצהיר על כוונה לסיים את מצב המלחמה, לקדם נסיגה מדורגת של צה״ל מדרום לבנון ולהחזיר את הריבונות מדרום לליטאני לידי צבא לבנון, בכפוף לפירוק הדרגתי של נשק חזבאללה והרחקת כוחותיו מהגבול. מתווה זה מדגיש כי לקחי 17 במאי – ובראשם הצורך בעוגן לבנוני פנימי ובהגבלת כוחן של מיליציות עדתיות – ממשיכים לעצב גם כיום את גבולות האפשר בזירה הלבנונית.

ד"ר שאול ברטל, סא"ל במיל', הוא חוקר במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, וכן חוקר במכון ללימודי המזרח באוניברסיטת ליסבון. ד"ר ברטל הוא מומחה לענייני פלסטיניים ואסלאם פונדמנטליסטי, ומתמחה בקבוצות פלסטיניות, במיעוט הערבי בישראל ובקבוצות אסלאמיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. ד"ר ברטל שירת בשורת תפקידים במנהל האזרחי ביהודה ושומרון, ולימד באוניברסיטת בר-אילן במחלקה ללימודי המזרח התיכון (2009 - 2018).

* הדעות המובעות בפרסומי מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.