"15 במאי 1965 לא היה עוד יום בעמאן. בשעה 12 בצהריים פסקו לפתע החיים בבירה הירדנית למשך חמש דקות. שידורי הרדיו נדמו, תנועת הרכבים נעצרה, וטיסה שעמדה לנחות בנמל התעופה של העיר עוכבה. דגלים שחורים התנופפו מעל גגות הבתים בממלכה - במיוחד בגדה המערבית - והכל היו דרוכים להאזין לנאום המסורתי שנשא המלך חוסיין כמדי שנה באותו היום. גם השירותים בבתי המלון בעיר הופסקו למשך חמש דקות. לתיירים הזרים שתהו על פשר העניין הוסבר בפשטות: היה זה יום ציון "הנכבה של פלסטין", וחמש דקות הדומייה נועדו להתייחדות תושבי הממלכה, על שתי גדותיה, עם טראומת 1948.
כשקוראים את התיאור הזה מעט קשה להבין את הנרטיב הרווח בעשורים האחרונים, שלפיו בחצי המאה שלאחר 1948 אפף את זיכרון הנכבה קשר של שיכחה, שתיקה והשתקה. לפי אותו הטיעון, קשיי עיבוד הכאב בקרב אלה שחוו את הטראומה, בשילוב עם מאמץ מכוון מצד ישראל ומדינות ערב למחיקת זהותם של הפלסטינים, גרמו לדחיקתו ארוכת השנים של זיכרונם הקולקטיבי".
למאמר בעברית לחצו כאן - הארץ, 16.6.2021.
למאמר באנגלית לחצו כאן - Haaretz, 25.6.2021.