היש חידוש בהצהרתו של מנסור עבאס בעניין "המדינה היהודית"?

תקציר

הדיון בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית הוא מן הדיונים הממושכים ביותר בחברה הערבית, גם אם בשנים האחרונות הוא נדחק לקרן זווית. לדיון זה שותפים בעיקר שני זרמים אידאולוגיים, הזרם הקומוניסטי והזרם הלאומי, ואילו הזרם האסלאמי ממעט לעסוק בו.

במישור הדתי העקרוני, אנשי הזרם האסלאמי אינם מכירים בזכותם ההיסטורית של היהודים על הארץ. במישור הפוליטי והמעשי, הם משלימים עם העובדה שישראל היא מדינת לאום יהודית ושהרוב היהודי מממש בה את זכותו להגדרה עצמית.

ההצהרה של מנסור עבאס עולה בקנה אחד עם הצהרות דומות שנשמעו בעבר מפיהם של ראשי התנועה האסלאמית, כדוגמת מייסד התנועה שיח' עבדאללה נמר דרוויש, שיח' חמאד אבו דעאבס ושיח' אבראהים צרצור.

אמנת התנועה האסלאמית, שפורסמה בספטמבר 2018, מותחת ביקורת נוקבת על הנסיבות ההיסטוריות שהובילו להקמת המדינה, אולם היא אינה מציעה שינויים בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית.

ההצטרפות של רע"מ לקואליציה בקיץ שעבר היא צעד חסר תקדים. אם יתברר כי צעד זה יגיע אל המטרות שהציב לעצמו, רע"מ עשויה לקטוף את פירותיו בבחירות הבאות.

"מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית. זאת החלטתו של העם והשאלה היא לא מה הזהות של המדינה. היא נולדה כך, וכך היא תישאר [...] השאלה היא מה מעמדו של האזרח הערבי במדינת ישראל היהודית". הצהרה זו יצאה מפיו של ח"כ מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ, בריאיון שערך איתו איש התקשורת מוחמד מג'אדלה במהלך ועידת ישראל לעסקים בדצמבר 2021.[1]

הצהרה זו חריגה ויוצאת דופן ביחס לרטוריקה המאפיינת שנים רבות את השיח של המפלגות הערביות. היא מקבלת משנה תוקף כאשר היא נשמעת מפיו של פוליטיקאי ערבי בכיר, אשר נחשב משחר נעוריו לבשר מבשרה של התנועה האסלאמית. על רקע זה ניתן להבין מדוע ההצהרה עוררה בעקבותיה ביקורת נוקבת מצד פוליטיקאים ואישי ציבור בכירים בחברה הערבית ואף מצידו של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן).[2] פרופ' אבראהים אבו ג'אבר, ממייסדי מפלגת הנאמנות והרפורמה (אל-ופאא' ואל-אצלאח) – גוף פוליטי חוץ-פרלמנטרי המזוהה עם פלג התנועה האסלאמית בראשות שיח' ראיד צלאח – טען כי הצהרתו של עבאס מגונה כמו הצהרת בלפור ואולי אף מסוכנת ממנה.[3] עסאם מח'ול, שהיה בעבר חבר כנסת מטעם מפלגת חד"ש, כינה את עבאס "הערבי הטוב התורן של הפוליטיקה הישראלית". מח'ול טען כי המדינה היהודית שבה מכיר עבאס היא מדינה הדוהרת לאפרטהייד, מעמיקה את הכיבוש ומסיתה כלפי הבדואים בנגב, אזרחי המדינה.[4]

מבחינה היסטורית, הדיון בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית הוא מן הנושנים והממושכים המתנהלים בחברה הערבית. הוא הלך והתגבר במחצית השנייה של שנות התשעים עקב העיסוק בשאלה בדבר הזכויות שהאזרחים הערבים זכאים להן מכוח היותם בני מיעוט יליד. בד בבד התגבר עיסוקם של חוגים אינטלקטואליים ערביים בשאלת הזכויות של הרוב היהודי על הארץ.[5] הדיון בשאלות אלה הוא ציון דרך חשוב בתהליך גיבוש התודעה הלאומית הפלסטינית של בני המיעוט הערבי בישראל, גם אם בשנים האחרונות פחתה עוצמתו והוא נדחק לקרן זווית.

השותפים לדיון זה הם פוליטיקאים ואינטלקטואלים המזוהים עם שני זרמים עיקריים: הזרם הקומוניסטי הערבי-יהודי, שנציגתו בכנסת היא מפלגת חד"ש, והזרם הלאומי, המזוהה בעיקר עם מפלגת בל"ד. מתברר כי אנשי הזרם האסלאמי אינם עוסקים בשאלות אלה בדרך כלל משום שתפיסת עולמם מושתתת על מונחים דתיים יותר משהיא מושתתת על מונחים לאומיים. אילו זכויות קולקטיביות יש ליהודים? מהי זכותם על הארץ? אנשי הזרם האסלאמי אינם מספקים מענה על שאלות כגון אלה.

עמדתם של אנשי הזרם האסלאמי מתבהרת מתוך דיון בשורה של שאלות הממוקמות על הרצף שבין ההיבט הדתי הצרוף לבין ההיבט הלאומי והפוליטי. במישור הדתי העקרוני, אשר ממנו נגזר הנרטיב ההיסטורי-אסלאמי בעניין הארץ, אנשי הזרם האסלאמי אינם מקבלים את טענת הזיקה היהודית הדתית למתחם הר הבית שבו שוכן מסגד אל-אקצא, ואף לא לכותל המערבי, הלא הוא קיר אל-בֻּרַאק. הם אף אינם מכירים בזכותם ההיסטורית של היהודים החיים כיום בישראל על הארץ, שכן על פי תפיסתם האל הבטיח את הארץ למאמיניו הנאמנים, שהם לאו דווקא היהודים.[6]

ככל שהדיון עובר מן המישור הדתי למישור הפוליטי והמעשי, הולכת ומתחוורת תמונה שונה. גישתה של התנועה האסלאמית הפרלמנטרית, המיוצגת בכנסת במפלגת רע"מ, נגזרת מדוקטרינת "הלכות המיעוטים המוסלמים".[7] ברטוריקה ובפרקטיקה הם מתאימים את עצמם למציאות הפוליטית הקיימת שבה מיעוט ערבי, מוסלמי ברובו המכריע (84%), חי במדינה שהרוב בה אינו מוסלמי. הם מתנגדים לאופייה הציוני של המדינה המקנה עדיפות לאומית לרוב היהודי, ומבחינה מהותית דורשים שישראל תוגדר "מדינת כל אזרחיה". עם זאת, בשונה מאנשי הזרם הלאומי, הם אינם מעלים תביעות לשנות את אופי המדינה; הם משלימים עם העובדה שישראל היא מדינת לאום יהודית ושהרוב היהודי מממש בה את זכותו להגדרה עצמית.

הצהרתו של מנסור עבאס המבטאת הכרה מפורשת במדינה היהודית אינה חדשה. קדמו לה הצהרות דומות מפיהם של ראשי התנועה האסלאמית מהעבר שביטאו הכרה מפורשת באופייה של ישראל כמדינה יהודית ובזכות קיומה בארץ. בקיץ 2001 התפרסם בביטאון התנועה האסלאמית, אל-מית'אק, מאמר דעה פרי עטו של שיח' עבדאללה נמר דרוויש המנוח (1948–2017), מייסד התנועה האסלאמית. את חלק הארי של המאמר הקדיש דרוויש לשרטוט התנאים להסדר שלום בין ישראל לפלסטינים, ובראשם "התחייבות מלאה להחלטות הבין-לאומיות הנוגעות לסכסוך הערבי-ישראלי אשר על יסודן הוקמה מדינת ישראל". בהמשך, בדבריו על היחסים שבין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים, הוא כתב:

מדינת ישראל היא מדינה דו-לאומית, בין אם הממשלות מכירות בכך או לא. [...] אחד הגורמים החשובים שעשויים לתרום יותר מכל ליציבות ולדו-קיום בין שני העמים בארץ הזו הוא הכרזה מיידית כי ישראל היא מדינה דמוקרטית ומדינת כל אזרחיה. הדבר כלל לא סותר את העובדה שמדינה זו הגשימה את חלומם של היהודים למדינה עצמאית, רק בגבולות שהיו לפני מלחמת 1967.[8]

עמדותיו של דרוויש הובילו חוקרים יהודים אחדים למסקנה כי לא זו בלבד שהוא הכיר בלגיטימיות הקיום של מדינת ישראל, אלא שבמידה מסוימת הוא גם קיבל את צביונה היהודי.[9]

שיח' חמאד אבו דעאבס, שסיים לאחרונה כהונה בת 12 שנים בתפקיד ראש התנועה האסלאמית, נתן ביטוי מפורש לגישה זו במאמר שהתפרסם במרץ 2001 בביטאון התנועה. אבו דעאבס החזיק אז בתפקיד ראש התנועה האסלאמית באזור הנגב והביע הכרה מפורשת – גם אם בעקיפין – בזהותה היהודית של המדינה:

אנו מיעוט במדינה לא מוסלמית שחלים עליו עניינים רבים מתוך הלכת המיעוטים המוסלמים, כפי שקורה עם המיעוטים המוסלמיים באירופה ובאמריקה. נוסף לכך, ייחודנו נובע מן העובדה שאנו מיעוט במדינת ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם, ואנו גם מיעוט בארצנו.[10]

שיח' אבראהים צרצור, מי שכיהן בשנים 1998–2010 בתפקיד ראש התנועה האסלאמית ונחשב לאחת הדמויות הסמכותיות בתנועה האסלאמית, יצא בעבר בהצהרות דומות. באחד הראיונות שנערכו עימו בשנות התשעים אמר: "איננו מדברים על הקמת מדינה [אסלאמית] בתוך ישראל. זה מטופש. נגזר עלינו לחיות במדינה שהיא ביסודו של דבר מדינה יהודית. אנחנו מקבלים עובדה זו. [...] אנו מקבלים את היותנו מיעוט בתוך ישראל".[11] בפברואר 2006, ערב הבחירות לכנסת ה-17 ובהיותו חבר כנסת וראש התנועה האסלאמית, השמיע צרצור הסבר מנומק יותר:

אנחנו בתנועה האסלאמית תומכים בהקמת ח'ליפות אבל הכוונה שלנו היא למדינות ערב ולמדינות המוסלמיות. [...] בכל מה שנוגע לישראל, נשמור על קיום אסלאמי-לאומי ונתעקש על זכויות מלאות. לא חשוב אם המדינה הזאת היא יהודית. כל עוד היא דמוקרטית נתבע ממנה שוויון, כי אנחנו חלק מההוויה כאן.[12]

האם מכאן ניתן להסיק שהתנועה האסלאמית מקנה לגיטימציה עקרונית להקמתה של ישראל כמדינה יהודית? התשובה היא לא. בספטמבר 2018, בתום מאמץ רעיוני שנמשך שנים אחדות והוזן מן התמורות שהתחוללו במרחב הערבי בראשית העשור ("האביב הערבי"), אישרה התנועה האסלאמית אמנה חדשה. מסמך רחב-היקף זה (73 עמודים) מפרט את תפיסת עולמה של התנועה האסלאמית במישור הדתי, החברתי, הפוליטי והלאומי. אשר לנסיבות ההיסטוריות שהובילו להקמתה של מדינת ישראל קובע המסמך כי "מדינת ישראל היא תולדה של הפרויקט הציוני הגזעני הכובש, של הקולוניאליזם הבריטי והמערבי העושק, ושל העליבות וחוסר האונים [בעולם] הערבי והאסלאמי. [...] מדינת ישראל קמה כפרויקט התנחלותי קולוניאלי לאחר שהפקיעה את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולחיים בחירות ובעצמאות על אדמתו ובמולדתו" (עמ' 14).

בהמשך מותחת האמנה ביקורת נוקבת על מדיניותה של ישראל כלפי העם הפלסטיני:

זה עשרות שנים ממשיכה ישראל לאמץ גישה עוינת כלפי עמנו ולכבוש את אדמתנו. היא מבצעת פשעי מלחמה נגדו, מונעת ממנו את זכויותיו, מפקיעה את אדמתו, פוגעת במקומות הקדושים לו, מחללת את קדושת מסגד אל-אקצא המבורך, ומונעת את חרותו של עמנו הפלסטיני ואת עצמאותו. היא מונעת מהפליטים לשוב אל מולדתם, אדמותיהם ובתיהם, ומונעת מהעקורים ["הפליטים הפנימיים"] לשוב אל בתיהם ויישוביהם. לא ניתן לכרות איתה ברית או להזדהות עם הרעיון הציוני שלה שדוגל בגזענות ובכיבוש – לא בהסכמה לישראליזציה על מגוון צורותיה אשר גורמת לנו לאבד את זהותנו, את ייחודנו ואת זכויותינו; לא בייצוגה או בתמיכה בה ובהצדקת פשעיה ועוינותה; לא באמצעות הגנה על הכיבוש, האיבה והמדיניות הגזענית המקפחת; וגם לא באמצעות שירות במנגנוני הצבא והביטחון שלה, אשר באמצעותם היא נלחמת בעמנו ובאומתנו, מעמיקה את הכיבוש ושוללת מעמנו הפלסטיני את החרות והעצמאות. (עמ' 17)

במבט ראשון לשון האמנה של התנועה האסלאמית מזכירה את לשון מסמך "החזון העתידי" שהתפרסם בדצמבר 2006 מטעם הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות. במסמך ההוא נקבע כי "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה".[13] בהמשך מציע המסמך לשנות את הגדרת המשטר בישראל ל"דמוקרטיה הסדרית" (Consensual Democracy).

אלא שאמנת התנועה האסלאמית אינה מציעה שינויים באופייה או בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. למעשה, דווקא הביקורת המופיעה באמנה על אופייה של המדינה משמשת צידוק להשתתפותה של התנועה האסלאמית בכנסת. האמנה מעלה שני נימוקים לכך: האחד, ההשתתפות הפוליטית בתוך המוסדות המקובלים של המדינה, כגון המועצות המקומיות והפרלמנט, היא אופציה שמקובלת על רוב בני החברה הערבית ולכן היא מייצגת את ההסכמה הכללית בתוכה (אִגְ'מאע); השני, השתתפותה של התנועה האסלאמית בכנסת נועדה דווקא לבלום את הנזקים שנגרמים לציבור הערבי ממעשיו השרירותיים והעושקים של השלטון. לכל הפחות, קובעת האמנה, זהו ניסיון להציג "דבר אמת בפני שלטון מקפח (כלמת חק ענד סלטאן ג'אא'ר)" (עמ' 17–18).

המסקנה היא שגם אם התנועה האסלאמית אינה מתעלמת משורשיה הלאומיים הפלסטיניים וגם אם היא מותחת ביקורת נוקבת על אופייה של המדינה, היא אינה עוסקת בהתמודדות אידאולוגית עם ההגדרה "מדינה יהודית". תחת זאת היא מקדישה את מרב מאמציה להעצמת הציבור הערבי בדרך שתהלום את תפיסת עולמה הדתית והחברתית. על רקע זה יש להבין כי הצהרותיו של מנסור עבאס בעניין המדינה היהודית לא חורגות מהקו הכללי של התנועה או מהתבטאויות דומות של ראשי התנועה בעבר. החידוש בדבריו אינו טמון במהותם אלא בהקשרם ההיסטורי: בעידן שלאחר "חוק הלאום" (קיץ 2018) התפרשו דבריו של עבאס כמתן לגיטימציה בדיעבד לחקיקתו.

ההחלטה של רע"מ בהנהגת מנסור עבאס להצטרף לקואליציה בקיץ שעבר היא צעד חסר תקדים בהיסטוריה של המפלגות הערביות. החלטה זו אמנם זוכה לתמיכה לא מבוטלת ברחוב הערבי, אולם חוגים רחבים רואים בה הימור. ככל שהקואליציה תצליח לשמור על לכידות וככל שרע"מ תציג לציבור הערבי בכלל ולציבור בוחריה בפרט הישגים ממשיים, כך יגדל הסיכוי שההימור הפוליטי של עבאס יוכיח את עצמו ורע"מ תקטוף את פירותיו בבחירות הבאות.

ד"ר אריק רודניצקי הוא מנהל הפרויקטים של תכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב.