ללא מדינה, בתוך המדינה: האזרחים הערבים בישראל והמחאה המשפטית

הגיליון הנוכחי של ביאן מתפרסם בצל התלהטות הדיון הציבורי והפוליטי בשאלת הרפורמה במערכת המשפט במדינת ישראל, ועוסק בעמדת הציבור הערבי ביחס לרפורמה המשפטית. מאמרה של ד"ר מייסון ארשיד שחאדה עוסק בשאלת השתתפותם של האזרחים הערבים במחאה הציבורית נגד הרפורמה המשפטית.
תאריך

הפגנות בירושלים נגד הרפורמה המשפטית
הפגנות בירושלים נגד הרפורמה המשפטית, פברואר 2023.
Hanay, via Wikimedia Commons [CC BY-SA 3.0].

תקציר

הצעירים הערבים ובני מעמד הביניים בחברה הערבית בולטים בהיעדרם בהפגנות השבועיות ההמוניות נגד הרפורמה המשפטית. התעלמותם מן המחאה מנוגדת לאופיו של דור זה, שבדרך כלל אינו נוקט עמדה פסיבית אלא מנסה להשפיע על ההתרחשויות במדינה.

הערבים בישראל מחזיקים במגוון של זהויות, ועל כולן נוספת "זהות ריאליסטית היברידית" שנולדה בעקבות משבר הנכבה. זהותם אינה דומה לזו של הפלסטינים שמחוץ לישראל, בין היתר עקב הבניית זהותם בתוך המדינה היהודית ובשל השפעת התרבות הישראלית על זהותם.

היעדרם של האזרחים הערבים מן המחאה על הרפורמה במערכת המשפט משקפת את תחושתם שבית המשפט העליון לא מילא את תפקידו ביחס אליהם. בית המשפט העליון מעולם לא עסק בשאלת הגדרתה של המדינה ושמר על מהותה של ישראל כמדינה יהודית.

מעטים מאוד המקרים שבהם קידם בית המשפט העליון חקיקה לזכות הערבים. בנסיבות אלה, הם אינם רואים כל סיבה לצאת לרחובות ולהגן על גוף הפועל ממניעים הקשורים לזהות של הרוב היהודי המדיר את הערבים בשל זהותם.


רוב סעיפי הרפורמה המשפטית עוסקים במוסד היחיד שיש ביכולתו להגביל את כוחו של השלטון: בית המשפט העליון. מבחינתם של אזרחי המדינה הערבים, משמעה של הגבלה זו הוא פגיעה ביחסי המדינה עימם עקב אובדן כוחו של הגוף האמור להגן על מיעוטים.[1] אף שבית המשפט העליון הוא שומר הסף המונע הידרדרות במעמדו החברתי-פוליטי של המיעוט הערבי בישראל, רק קבוצה קטנה של ערבים השתתפה עד כה במחאות על הרפורמה המשפטית.

קשה להבחין בנוכחות ערבים בהפגנות הענק בתל-אביב ובירושלים. ההתעלמות מהמחאה ניכרת אף ביישובים הערביים, וגם הרשתות החברתיות אינן עוסקות בה. מעניין במיוחד הוא היעדרם של בני דור המשכילים הצעיר ושל בני מעמד הביניים החדש ממנה.[2] התעלמותו של דור זה מהמחאה מנוגדת לאופיו, משום שבדרך כלל הוא נוטה לאמץ אסטרטגיות של הסתגלות לאירועים והשתלבות בהם, כלומר לעבור מפסיביות לפעילות פוליטית כדי להשפיע על ההתרחשויות ולעודד מדיניות המקדמת את האינטרסים שלו.[3]

הצעירים הערבים בוחרים אפוא להתעלם מהמחאה ולא לנצל את הבמה שזימנה להם. המחאה הייתה עשויה לשמש להם הזדמנות פז להצמחת הנהגה פוליטית צעירה חדשה. הם יכלו להשמיע את קולם ואת דעותיהם ולתפוס את מקומה של ההנהגה הפוליטית הקיימת, ואף לצרף אל שורותיהם עוד צעירים, השואפים להנהגה המתאימה לשאיפותיהם והמייחסת חשיבות לעתידם. הם יכלו לנצל את המחאה כדי להתוות מצע משכנע שיסלול את דרכם להשפעה על הבחירות לרשויות המקומיות העומדות בפתח ואף לבנות שותפות עם קבוצות של צעירים יהודים המתבססת על מכנה משותף חברתי ופוליטי. אף על פי כן, בני דור זה לא עשו דבר מכל אלה.

רבים תמהו לנוכח היעדר עובדי ההיי-טק הערבים ממחאת אנשי ההיי-טק, שעומדים בראש המתנגדים לרפורמה המשפטית. כידוע, תעשיית ההיי-טק אחראית לרבע מההכנסות של מס ההכנסה ולמחצית מכוח הייצוא של המדינה. מספר המועסקים בה עומד על כ-400 אלף, אולם רק שני אחוזים מהם ערבים. חלקם הזעום של הערבים בתעשייה זו מסביר מדוע השפעתם מצומצמת ומדוע הם לא בלטו כקבוצה אתנית השותפה במחאה. אנשי ההיי-טק הערבים לא נשאו שלטים בשפה הערבית, ולעומתם עמיתיהם היהודים נשאו שלטים בנוסח "אין דמוקרטיה, אין היי-טק", "אין חופש, אין היי-טק", אמירות של איום שמקורן בכוח ובהשפעה. צעירי ההיי-טק הערבים אינם מחזיקים בכוח ובהשפעה כעמיתיהם היהודים, משקלם אינו מצדיק הנפת שלטים בשפתם; כל אשר יוכלו לעשות – אף שהם עוסקים במקצוע הניצב במרכז החברה הישראלית – הוא לעמוד בשולי ההשפעה ולא במרכזה.

נשאלת אפוא השאלה: מדוע הערבים, ובייחוד הצעירים שבהם, אינם משתתפים בהמוניהם בהפגנות? הלא שלטים כדוגמת "בג"ץ שומר עלינו כמיעוט" ו"מדינה דמוקרטית" אמורים להתאים להם ולצורכיהם.

אזרחות ריאליסטית

השאלות בלב המחאה הן "מי אנחנו" ו"לאן פנינו מועדות" ולאו דווקא בג"ץ, כלומר הסוגיות שבלב המחאה הן דמות המדינה ואופייה. שאלה זו קובעת גם אם ישתתפו הערבים במחאה או לא משום שהיא קובעת אם הם נכללים בגבולות ה"אנחנו". אם כן, מיהם "אנחנו" ומיהם "האחרים"?

כשאר הקולקטיבים, זהותם של הערבים בישראל נושאת אופי של המשכיות ודינמיות ונבנית בהתאם למצב המיוחד של התהליכים בזמן ובמרחב.[4] כשאר האינדיבידואלים בעולם, גם הערבים בישראל מחזיקים במגוון של זהויות,[5] אך זהותם נושאת גם אופי "ריאליסטי". בעיניהם של רוב הפלסטינים ששויכו למדינת ישראל עם הקמתה, משבר הנכבה התבטא בהיפרדות מאחיהם, מביתם, מאדמתם, מהנהגתם הפוליטית והלאומית, מהלאום שלהם ועוד. הערבים המובסים, שאיבדו את הכול וחרדו לגורלם, הבינו מיד את המציאות החדשה, הפעילו שיקול דעת ריאליסטי ומיהרו לקבל – ואף לבקש – את הזהות האזרחית הישראלית כזהות חדשה המצטרפת אל זהותם האחרת. כהוכחה לקבלתם זו הם השתתפו בבחירות לכנסת הראשונה כבר בפברואר 1949, כאשר עדיין שררה מלחמה בין מדינתם לבין אחיהם ובני עמם.[6] למרות הסכמתם זו, הכריזה מדינת ישראל על מצב חירום מבחינה ביטחונית, ועל כן השיתה על הערבים ממשל צבאי (שבוטל רק בשנת 1966) שהסתמך על תקנה מיוחדת, כדי להגביל את תנועתם ואת פעילותם. בין היתר אִפשר הממשל הצבאי למוסדות המיישבים היהודיים להקים יישובים יהודיים חדשים, לאכלס את העולים בבתים הערביים הנטושים ולהפקיע חלק גדול מאוד מקרקעותיהם (של התושבים הערבים).[7]

מדיניות הבידוד, ההפרדה ואי-השוויון כלפי הערבים נוסדה עם קום מדינת ישראל. למדיניות זו נוסף סכסוך מתמשך ועיקש עם הפלסטינים ועם המרחב הערבי הסובב את המדינה, והשפעותיה על הבניית הזהות של הערבים בישראל מתמשכות ומצטברות עד היום. מצב שבו מיעוט לאומי נכלל בתוך מדינת רוב אשר לאומיותו שונה מזו של המיעוט, ומעניקה לו אזרחות מבלי שתוכל להשפיע על הזדהותו הלאומית, מוביל להבניית זהותו כזהות של "מיעוט לאומי ללא מדינה" (Stateless Minority). מיעוט מסוג זה נכלל בתוך המדינה, אך אינו חש הזדהות מלאה איתה.[8] תחושת הניצול והדיכוי היא הגורם העיקרי שדוחף תנועות לאומיות וקולקטיבים לאומיים ללא מדינה לצאת נגד המדינה שבה הם מתגוררים ולהיאבק למען עצמאות או לדרוש אוטונומיה. ככל מיעוט ללא מדינה, מצבם של הערבים בישראל מושפע במידה רבה מראייתם את המדינה ומנגנוניה כחסם בפני התפתחותם החברתית-כלכלית.

שלא כפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, שנאבקים על עצמאות לאומית ועל ריבונות טריטוריאלית, הפלסטינים שנכללו במדינת ישראל ביקשו להישאר בחסותה ודרשו אוטונומיה תרבותית המלווה בזכויות אזרח שוות. גם כאשר נלחמה מדינתם בבני עמם, הם פעלו משיקולים ריאליסטיים של הישרדות וביטחון, נקטו מאבק לא מזוין למען הקמת מדינה עצמאית עבור בני עמם הפלסטינים שמחוץ לישראל.

ככלל, מיעוטים ללא מדינה נשלטים בידי שני מרכזי כוח המושכים בכיוונים נגדיים. הראשון הוא תנועתם הלאומית (כולל ארגוני החברה האזרחית) והשני הוא שלטון מדינת הרוב ומידת הגמישות הדמוקרטית שהוא מוכן להעניק לקבוצת המיעוט.[9] ככל שעולה מידת הדמוקרטיה והשוויון המוענקים למיעוט לאומי, כך פוחתת ההשפעה הנגדית של התנועה הלאומית הפועלת בקרב המיעוט, וזאת משום שנחלש כוחה לקבץ יחד את בני המיעוט נגד שלטון מדינת הרוב האתנו-לאומית. לשון אחר, ככל שהמיעוט חי בנוחות כלכלית-חברתית וככל שמוענקות לו זכויות שוות לאלה של קבוצת הרוב, כך נחלשים מאבקו הלאומי והתבלטות זהותו הלאומית. הדבר בולט במיוחד כאשר גורלו של המיעוט תלוי בקבוצת הרוב ואין בכוחו לאיים על מצבה הביטחוני, הכלכלי והתרבותי. מצב זה משקף את המציאות של הערבים בישראל ומשתקף באי-נוכחותם במחאה ובהיעדר השפעתם עליה. המיעוט הערבי חרד לביטחונו הכלכלי-חברתי – הוא אינו משתתף במחאה כדי שלא יהיה נתון באיום מצד המדינה.

השנה חוגגת מדינת ישראל 75 שנה לעצמאותה. הערבים בקרבה הם ריאליסטים בעלי זהות היברידית: זהותם אינה דומה לזו של הפלסטינים שמחוץ לישראל, בין היתר עקב הבניית זהותם בתוך המדינה היהודית ובשל השפעת התרבות הישראלית עליה. ההיסטוריה של העבר הקרוב והרחוק כדוגמת טבח אירועי כפר קאסם (1956), יום האדמה (1976), אוקטובר 2000 ומאי 2021 לימדו אותם להסכין עם העובדה כי גורלם תלוי בהחלטות המדינה וביחסה אליהם. בית המשפט העליון היה אמור להפעיל במקרים אלה את סמכויותיו כדי להגן על אזרחי המדינה הערבים בעת פגיעה בהם בניגוד לעקרונות הדמוקרטיה והשוויון. אי-הנוכחות של הערבים במחאה משקפת את תחושתם, שגוף זה לא מילא את תפקידו ביחס לערבים שהם המיעוט הגדול במדינה.

הערבים ובית המשפט העליון

הצופה בפעילותו של בית המשפט העליון בגלגוליו השונים יכול להבחין בנקל שהוא מבסס את הגדרת הערבים כ"אזרחים ללא מדינה". בית המשפט העליון לא עסק מעולם בשאלת הגדרתה של המדינה בדרך המתחשבת בקיומן של קבוצות אתניות שונות בתוכה, כגון מדינה דו־לאומית או מדינת "כל אזרחיה".[10] בית המשפט העליון גם שמר על מרחב תמרון צר מאוד בהחלטותיו הנוגעות למיעוט הערבי. הוא שמר על הגדרתה ועל מהותה של מדינת ישראל כ״מדינה יהודית״, ובכך על הלגיטימיות שלו בקרב הרוב היהודי בארץ.

בעתירות שהוגשו נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022, שנועד למנוע מעמד רשמי מפלסטינים הנשואים לישראלים, הסתפק הרכב שופטי בג"ץ בראשותה של הנשיאה הנוכחית, אסתר חיות, בבקשה מהמדינה להבהיר את עמדתה לגבי מתן הקלות לפלסטינים המבקשים מעמד בישראל מתוקף נישואיהם לאזרחים ישראלים. השופטים שאלו אם המדינה מוכנה להגדיל את המכסה השנתית של היתרים למבקשי מעמד מטעמים הומניטריים בלבד, אך לא עסקו במהות החקיקה ונזהרו מלפתוח פתח העשוי לעורר דיון ציבורי נגדה למרות נגיעתה הישירה והרגישה לאזרחים הערבים במדינה.

בגלגול קודם בשאלת החזרת עקורי הכפר איקרית שקיבלו מהשלטון הבטחה (31 ביולי 1951) לשוב לאדמתם, שחרר בג"ץ (26 ביוני 2003) את המדינה מהבטחתה עקב אינטרס ציבורי חיוני המצדיק את השחרור. בג"ץ הסביר כי פסיקתו מתנגדת לקיים את ההבטחה עקב "צורך למנוע תקדים המחזק את עצמת הטיעון בדבר זכות השיבה הפלסטינית".[11]

להרגשה המתמשכת והמצטברת של הערבים שבג"ץ נטש את עמדתו המגינה עליהם בהיותם מיעוט, נוספו גורמים תומכים באי-השתתפותם במחאה המשפטית. בין גורמים אלה אפשר למנות את דעיכת האקטיביזם החברתי-פוליטי המשותף לערבים וליהודים; הקמת הרשימה המשותפת – מסגרת פוליטית ערבית חד-לאומית שצמצמה את השותפות המפלגתית-פוליטית הערבית-יהודית; הקיטוב הפוליטי ועליית ממשלת הימין הקיצוני; אזורי המגורים הנפרדים לכל לאום, והמפגש המצומצם מאוד בין יהודים לערבים בתחום התעסוקה הנשלט בידי קבוצת הרוב; היחלשות השפעתה של ועדת המעקב העליונה כגוף המנהיג והמנתב את הפעילות הפוליטית של הערבים; ההעדפה של המפלגות הערביות לעמוד מנגד באפס מעשה בשל הקיטוב הפוליטי ובשל חוסר יכולתן להחליט לאיזה צד עדיף להן לחבור; ביזור המשכילים הערבים והיעדר ארגון משותף המחבר אותם אשר יאפשר להם להשפיע על עיצוב הזהות של הערבים, על האקטיביזם הפוליטי-חברתי וגם על הקשר בין מנגנוני המדינה לבין ארגוני החברה האזרחית ועוד.

לגורמים שמניתי לעיל נודעת חשיבות רבה, אך הם תומכים בגורם המרכזי למיעוט השתתפותם של הערבים במחאה: התחושה המצטברת שזהותם אינה מוגנת. מעטים מאוד המקרים שבהם קידם בית המשפט העליון חקיקה לזכות הערבים. בנסיבות אלה הם אינם רואים כל סיבה לצאת לרחובות ולהגן על גוף הפועל ממניעים הקשורים לזהות של הרוב היהודי המדיר אותם בשל זהותם. אם תתממש יציאתם לרחובות בהמונים, המניעים לה יהיו תועלתניים-רציונליים בלבד. עד אז יישאר המאבק בעיני האזרחים הערבים כמריבה בין אחים או בין "שבטים", כדברי נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין, והערבים עדיין שבט נוכרי שאין מקומו ביניהם.[12]


ד"ר מייסון ארשיד שחאדה היא עמיתת בתר-דוקטורט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, ומרצה במחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה. היא מתמחה בזהות ערבית בישראל, מפלגות קומוניסטיות וריאליזם סקטוריאלי, תוך התמקדות בשאלת הזהות ההיברידית של הערבים בישראל.

*הדעות המובעות בפרסומי מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.


[1] א' סבן, "בית המשפט העליון והמיעוט הערבי־פלסטיני׃ תמונה (ותחזית) לא בשחור־לבן", משפט וממשל ח (2005), עמ' 23–47.

[2] מעמד הביניים מוגדר כקבוצה שהכנסתה ברוטו נעה בין 75% ל-125% מהשכר הממוצע במשק. להרחבה ראו: "משקל מעמד הביניים וניתוח השינויים בו בשנים האחרונות", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 4 במאי 2021.

[3] ע' חידר, מעמד הביניים הערבי-פלסטיני החדש בישראל: היבטים כלכליים, חברתיים-תרבותיים ופוליטיים (אוניברסיטת תל אביב: מכון וולטר ליבך, ומרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, 2021).

[4] Husamettin Inac and Feyzullah Unal, "The Construction of National Identity in Modern Times: Theoretical Perspective", International Journal of Humanities and Social Science, 3:11 (June 2013), pp. 223-232.

[5] C. Taylor, Modern Social Imaginaries (Durham: Duke University Press, 2004).

[6] ידועה אמירתו של חבר הכנסת ממפ"ם עבד אל-עזיז אל-זועבי (1965–1974), "מדינתי נלחמת בבני עמי".

[7] י' בוימל, "עקרונות מדיניות האפליה כלפי הערבים בישראל: 1968-1948", עיונים בתקומת ישראל 16 (2006), עמ' 391–413.

[8] M. Shehadeh Ershead, "The Arabs in Israel – Hybrid Identity of a Stateless National Collectivity", Mediterranean Studies, 29:1 (2021), pp. 65-88.

[9] M. Guibernau, Nations Without States: Political Communities in a Global Age (Cambridge: Polity Press, 1999).

[10] אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית (הוצאת אוניברסיטת חיפה, כתר ונבו, 2004), עמ' 157–161.

[11] בג״ץ 97/840 סבית נ' ממשלת ישראל, פ״ד נז(4 (803) - ראו כאן.

[12] ראובן ריבלין, "נאום השבטים" בכנס הרצליה, 2015.