"הדרך החדשה": מפתח להבנת האסטרטגיה של רע"מ

תקציר

ספר חדש שמפרסם סובחי ריאן, הוגה דעות החבר בפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, מציג את האסטרטגיה של רע"מ כמשנה סדורה וכחזון ארוך-טווח האמור לספק פתרונות למצוקה הכפולה שבה נתון הציבור הערבי בישראל: אובדן דרך חברתי לצד חולשה רבה מהבחינה הפוליטית.

"הדרך החדשה" של רע"מ שריאן מציג כאן מתבטאת בשלושה חידושים מהפכניים: האחד, שינוי נקודת המבט של האזרחים הערבים ביחס למדינה; השני, חתירה להשפעה באמצעות השתלבות בהנהגה השלטונית במדינה; והשלישי, עצמאות ההחלטה הלאומית של הציבור הערבי בישראל ופיתוח יכולת תמרון פוליטי שיאפשרו להפיק את מרב הרווחים לטובת האזרחים הערבים.

הספר גם משרטט שלושה יעדים אסטרטגיים שרע"מ נדרשת לממש בעתיד: האחד, להפוך לבית פוליטי עבור כל הציבור הערבי; השני, להדק את הקשר עם הציבור היהודי; והשלישי, להפוך לדגם חיקוי עבור קהילות מיעוט מוסלמיות בעולם כולו.

הניסיון שמקדם מנסור עבאס אינו אפיזודה פוליטית חולפת אלא בבואה של תהליכי עומק בחברה הערבית בישראל. להצלחתו או לכישלונו של המיזם הזה תהיה השפעה של ממש על יחסי יהודים וערבים ועל יחסו של הציבור הערבי כלפי המדינה.

פרופסור סובחי ריאן, הוגה דעות הנמנה עם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית (שאותו מייצגת רע"מ) ומרצה בכיר במכללת אל-קאסמי בבאקה אל-ע'רביה, פרסם באחרונה ספר שכותרתו אל-נהג' אל-ג'דיד – הדרך (או השיטה) החדשה.[1] הספר משרטט באופן המעמיק והברור ביותר עד כה את האסטרטגיה של רע"מ ומנסח את המהלכים שהמפלגה מקדמת בשנה האחרונה כחזון ארוך-טווח. הספר מתאר את מכלול ההתרחשויות בפוליטיקה הערבית בישראל כתולדה של משנה סדורה המבוססת על ניתוח חד של המציאות ועל סימון יעדים לעתיד. כבר בראשית דבריו מבהיר ריאן כי מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, הוא ההוגה בפועל של האסטרטגיה המוצגת והרוח החיה בכל הקשור בה, ודיוקנו אף מתנוסס על שער הספר.

ריאן פותח את ניתוחו בתיאור משבר כפול שבו נתונה לשיטתו החברה הערבית בישראל: מהצד האחד מבעבעת מצוקה חברתית ותרבותית עמוקה הנובעת ברובה מהמתח שבין המסורת למודרניות. ריאן, המזוהה עם זרם האחים המוסלמים, מציג מצוקה זו כמקור לרפיון רוח ולאובדן דרך שמהם לדבריו סובלת החברה הערבית בישראל, והיא מתבטאת בערעור התא המשפחתי, בתלישות של הדור הצעיר, בהיחלשות ההנהגות החברתיות והפוליטיות הערביות ובנסיקת הפשיעה והאלימות בציבור הערבי (ריאן, כמו עבאס, מבהיר כי אין להטיל על המדינה את מלוא האשם בהקשר לפשיעה; שניהם דוחקים בחברה הערבית לעשות חשבון נפש ולבחון את אחריותה לנושא). מהצד האחר מתואר משבר פוליטי עמוק, אשר במוקדו מפלגות שהתמכרו לסיסמאות, איבדו את יכולת העשייה וההשפעה ונמנעות מביקורת עצמית. הטענות האלה מועלות תוך רמיזה "עבה" כלפי חד"ש, קרי הזרם הקומוניסטי, יריב פוליטי ותיק של התנועה האסלאמית.

המענה של רע"מ על המשבר העמוק נשען על שילוב בין ריאל-פוליטיק לבין ההלכה האסלאמית. מהצד האחד המענה הזה נועד לחלץ את האזרח הערבי מהמשבר הפנימי העמוק, בעיקר באמצעות עידודו לשוב לדת; ומהצד האחר הוא מציג בפני הציבור הערבי דגם פוליטי שיאפשר לו להשתלב ביעילות רבה מבעבר במסגרות הממשל והחברה בישראל וכך לפתור את בעיות היום-יום שלו.

הדגם המתואר נועד בין היתר ליישב את המתח ארוך-השנים בין זהותו הלאומית-פלסטינית של הערבי בישראל לזהותו האזרחית-ישראלית. בדבריו של ריאן משתקפת תפיסתו של עבאס, והוא מבהיר כי בניגוד להנהגות הערביות האחרות, המחייבות את האזרח הערבי לדבוק בזהות הלאומית באופן הגורם לניכור בינו לבין המדינה ומותיר אותו בהוויה של תלישות, רע"מ מציגה בפניו נוסחה של "גם וגם": זהות לאומית כפלסטיני וזהות אזרחית כישראלי (עמ' 134).

"הדרך החדשה" שמתאר ריאן מבוססת על שלוש מהפכות שרע"מ מבקשת לחולל. הראשונה - שינוי בנקודת המבט של הערבים ביחס למדינה: לא עוד חתירה לקעקוע צביונה הציוני ולכינון "מדינת כל אזרחיה", אלא הכרה במעמדם כמיעוט לאומי (אקליה קומיה) שווה-זכויות והכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, כפי שהכריז עבאס בחודשים האחרונים וחולל סערה הן בשיח היהודי והן בשיח הערבי בישראל. אותה הגישה נשענת על שיח הלכתי ענֵף הנקרא "הלכות בני המיעוטים" (פקה אל-אקליאת) שפותח בעשורים האחרונים בקהילות מוסלמיות החיות במדינות לא-מוסלמיות, בפרט במערב. הלכות אלה מציגות נוסחה שלפיה אותן קהילות מוסלמיות יכולות לשמור על אמונתן ועל זהותן, אך בה בעת להשתלב בסביבה שבה הן חיות ולהשפיע על עיצובה, וזאת בשם יעד-על של טובת הציבור המוסלמי (מצלחה).

המהפכה השנייה היא סתימת הגולל על "הפוליטיקה הערבית הישנה" שייצגה הימנעות רבת שנים מהשתלבות בממשל והעדפה להתבצר במחאה ובסיסמאות. במקום הדגם הוותיק ריאן מציע לחתור להשפעה באמצעות הצטרפות תקדימית לממסד השלטוני. היעד המרכזי המוצג במסגרת הזאת הוא הפיכת הערבים לכוח משפיע ומחוזר האמור לשמש לשון מאזניים בין המחנות הפוליטיים בכל תרחיש, וכך להניב הישגים עבור הציבור הערבי.

המהפכה השלישית מגולמת בהבהרה שתמיכתו של הציבור הערבי אינה מובטחת מראש למחנה פוליטי כלשהו, ובייחוד לא למחנה השמאל, שלדברי ריאן אכזב את הערבים פעמים רבות, לרבות בתקופות שבהן היה בשלטון. ריאן מאמץ בהקשר הזה את הקריאה ל"עצמאות ההחלטה הלאומית", סיסמה ותיקה של אש"ף, והוא משתמש בה כדי לבטא את רצון הציבור הערבי בישראל להחליט על גורלו באופן עצמאי, בהתאם לשיקוליו ועל פי הנסיבות והאילוצים הייחודיים שבהם הוא נתון. כדי לחדד את אמירתו מסביר ריאן כי המציאות של החברה הערבית בישראל היא "דגם חסר תקדים בתולדות האסלאם" (עמ' 129).

ריאן גם קורא לאימוץ גישה מאוזנת יותר כלפי הסוגיה הפלסטינית: המשך הזדהות טבעית עם בני אותו העם מעברו השני של "הקו הירוק", אך בה בעת התמקדות בבעיות של הציבור הערבי. לדבריו, הציבור הערבי תובע מהנהגתו כי תעמיד אותו בראש סדר העדיפויות שלה, כפי שעולה בסקרי דעת קהל רבים המתפרסמים בשנים האחרונות. בעניין זה שואל ריאן: "האם יש משמעות למולדת ללא תושביה? והאם הלאומיות היא רק הנפת סיסמאות ויצירת סמלים" - קריצה עוקצנית לרשימה המשותפת - "או שמא גם שיפור מצבו של האזרח בעודו חי במולדתו ועל אדמתו?" (עמ' 79).

העיקרון המרכזי שמדגיש ריאן הוא הצורך להפגין גישה מפוכחת ולנטוש את חלומות העבר. לדבריו, נקודה זו מבדילה בין רע"מ למפלגות הפוליטיות הערביות האחרות. לשיטתו, המהפכה של רע"מ אינה בגדר "בגידה" כפי שטוענים יריביה ברחוב הערבי, אלא יכולת השתנות והתאמה לנסיבות, כפי שפעלו כל ההנהגות הערביות מאז ומעולם. לראיה הוא מציג את השוני בין מדיניותה של הרשות הפלסטינית כיום לבין העמדה הסרבנית שנקטו הפלסטינים ב-1948, שוני הממחיש לטענתו כי התאמה לנסיבות המשתנות אינה בגדר "בגידה" אלא ריאליזם המיטיב עם הכלל. כאיש התנועה האסלאמית מייחס ריאן חשיבות להבאת סימוכין הלכתיים לכל הטיעונים שהוא מעלה ולהציגם כהליכה בדרך שהתווה שיח' עבדאללה נמר דרויש, מייסד התנועה האסלאמית בישראל, לפני 40 שנים כאשר הכריע כי תנועתו תקבל את קיומה של המדינה ותחתור להשתלב בה.

בסיכום הספר מציג ריאן דילמות ביחס לעתיד לצד יעדים שאפתניים. הוא מציב במסגרת הזאת שלוש משימות-על: (1) להפוך את רע"מ לבית עבור כלל הציבור הערבי ולא רק לתומכי התנועה האסלאמית; לשם כך יידרש לשיטתו עיצוב מחודש של הזיקה בין המפלגה לתנועה ואולי אף הפרדה ביניהן (כל זאת כמובן בלא שרע"מ תאבד את צביונה הבסיסי השמרני); (2) להדק את הזיקה בין רע"מ לציבור היהודי תוך טיפוח בריתות והרחבת היכרותם של היהודים לגבי המפלגה בפרט ולגבי צורכי הציבור הערבי בכלל; (3) להפוך לדגם חיקוי מוצלח עבור קהילות מוסלמיות ברחבי העולם החיות במדינות לא-מוסלמיות.

כאמור, הספר נכתב בערבית והוא מיועד לקהל הערבי. העובדה כי מועלים בו אותם הטיעונים שמשמיע עבאס בפומבי - בערבית ובעברית - מקהה במידה רבה את עוקצן של ההאשמות התכופות המושמעות נגדו בדבר "כפל לשון", בדבר אג'נדה סמויה ומזימות נסתרות ובדבר הסוואת המשנה והיעדים האמיתיים של רע"מ.

ריאן מתאר בספרו דמדומים של עידן ישן ותחילה של עידן חדש ומעורפל שעיצובו נקבע ממש בימים אלה. הוא מבהיר לציבור הערבי כי לא ניתן להמשיך לאחוז את החבל בשני קצותיו: גם לתת קדימות לזהות וליעדים הפלסטיניים (לפעמים תוך הזדהות עם גורמים שרוב הציבור היהודי מגדיר כאויבים), לצדד ביעד "מדינת כל אזרחיה" (שממנו סולדים רוב היהודים) ולהימנע מהשתלבות בשלטון, אך בה בעת גם לרכוש השפעה, לזכות ללגיטימציה מצד הציבור היהודי ולפתור את מצוקות הציבור הערבי. על התזה הנושנה הזאת אבד הכלח, ודווקא גוף המייצג את הקוטב המסורתי-שמרני בחברה הערבית והמוכר במידה מוגבלת למדי לרוב הציבור היהודי, הוא שמביא את הבשורה החדשה ומטיף להשתנות.

הניסיון ההיסטורי שמובילה רע"מ מתרחש בצומת גורלית שבו מצויה מערכת היחסים בין הציבור הערבי למוסדות המדינה ולחברה היהודית: בין הידרדרות לחיכוך ולניכור העלולים להאפיל בחומרתם על אירועי מאי 2021, לבין יצירת איזון ודגם לקיום יציב בין שתי החברות. מהלכי עבאס נתקלים בהתנגדות עזה מצד יריבים ברחוב הערבי (בעיקר הרשימה המשותפת והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית), וכן בחשדנות ובהתקפות מצד רבים בציבור היהודי. בתווך מתפתחים קשיים העלולים לסכל את הניסיון שמקדם עבאס, דוגמת המשבר שהתרחש באחרונה בנגב בשל מחלוקות בסוגיית הקרקעות, משבר שעדיין לא הגיעה לסיומו. הניסיון של עבאס אפוא איננו אפיזודה פוליטית חולפת, והאופן שבו יתפתח עשוי לקבוע אם יחסי היהודים והערבים ימריאו מעלה או יצללו לתהום.

קריאת ריאן לאימוץ גישה מפוכחת מופנית אל החברה הערבית והיהודית גם יחד. שני הצדדים ממשיכים בחיפוש מתמיד וחסר תוחלת אחר "חדי קרן", כלומר אחר שותפים אידאליים שתפיסות עולמם ויעדיהם עולים בקנה אחד עם אלה שלהם, במקום להבין את הצורך לנקוט פשרות. ברבות מהמפלגות היהודיות נמשך ניסיון עיקש לאתר "ערבים-ציונים" הסולדים מזיהוים כפלסטינים, והמפלגות הערביות מצידן חותרות לשותפות עם יהודים אנטי-ציונים שפועלם ועמדותיהם נתקלים בסלידה מצד רוב הציבור היהודי. הכרה של היהודים בערבים כמיעוט שווה-זכויות והכרה של הערבים בצביונה המקורי של ישראל עשויות לשמש בסיס לגיבוש מסגרת עדכנית ויציבה יותר לדו-קיום בין שתי החברות, סוגיה שמאז קום המדינה לא לובנה כראוי ולא עוגנה בחוק.

ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל-אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה ציבורית (IPS) באוניברסיטת רייכמן.