"ה-7 באוקטובר לא היה רק יום שחור לזרועות המודיעין שכשלו לצפות את האסון, אלא גם לחוקרים אקדמיים העוקבים זה שנים אחר חמאס, לרבות כותב שורות אלו. הכשל שלנו לא היה בעצם הידיעה שחמאס מטיף לאנטישמיות ודה-הומאניזציה השוללת מן הישראלי/יהודי את אנושיותו, או אפילו בידיעה שיגיע יום בו יאלץ אותנו בלית ברירה להשמידו. את זה דווקא ידענו היטב. הכשל שלנו היה באי-היכולת להפוך את הידיעה להפנמה שכוונות חמאס אכן תתממשנה באופן ההשמדתי והסדיסטי של אותה שבת שחורה."
"חמאס סיפק לאורך השנים סימנים רבים לכוונותיו הרצחניות. הביטוי הראשון הייתה אמנת חמאס מ-1988 שכללה האשמות אנטישמיות חריפות ביחס לכוחם ומעורבותם השלילית של היהודים לאורך ההיסטוריה. פיגועי ההתאבדות בהם נקטלו החל מ-1993 אזרחים ישראלים ללא הבחנה, היו גם הם ביטוי מובהק לשלילת האנושיות שלהם. חמאס וארגונים אחרים הסתייעו בפסקי הלכה אסלאמיים שהכשירו את הפיגועים, לצד הגות ארסית, לאומנית ואנטישמית שהגדירה את היהודים כ"צאצאי קופים וחזירים". גם לאחר שפסקו פיגועי ההתאבדות במחצית שנות ה-2000 המשיך חמאס לפגוע במתכוון במטרות ישראליות ללא כל הבחנה - החל בשיגור הרקטות לעבר יישובי הדרום, וכלה בירי טיל נגד טנקים לעבר אוטובוס ילדים.
התירוצים שסיפקו לכך דוברים פרו-פלסטינים נתלו בהיעדרם, כביכול, של אמצעי לחימה משוכללים ובעובדה שגם ישראל פוגעת בחפים מפשע. דוברים אלה, בצביעותם או בורותם, התעלמו מהמובן מאליו: שילוח טיל קורנט לעבר אוטובוס ילדים צהוב ומזוהה היטב איננו עניין של טעות, חוסר ברירה או מחסור באמצעי לחימה משוכללים, אלא של בחירה מודעת המתייחסת ליהודים, קטנים כגדולים, כתתי-אדם הראויים למיתה."
*הדעות המובעות באתר של מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.