בלב החזון הציוני טמון יסוד של פנטזיה. האמונה הנחושה לפיה ניתן, באמצעות תכנון ומאמץ סדור, להפוך חלום למציאות, היא שאפשרה את הישגיה ההיסטוריים של הציונות ובראשם הקמת מדינת ישראל. לצד זאת, התפיסה הציונית התאפיינה תמיד גם במידה רבה של ריאליזם - קריאה מפוכחת של המציאות ויכולת לעצור נוכח הכרה באילוצים ונזקים אפשריים, מבלי לדבוק במימוש החלום בכל מחיר.
מאז 7 באוקטובר התפתחו בישראל פנטזיות, כלומר תפיסות אסטרטגיות מופרכות, בהיקף חסר תקדים, ורובן התמקדו ברצועת עזה, שהפכה למעין שדה ניסוי למימוש כמיהות היסטוריות. טיפוח הפנטזיות לא פסק, ואף גבר לאחר קריסת התפיסות שקדמו ל- 7 באוקטובר. חלק גדול מהן קודם (ונכשל), חרף אין ספור איתותי אזהרה. בניגוד לפנטזיות מן העבר, אלו לוו בהיעדר נכונות של מקבלי ההחלטות לבלום בזמן, ובכך הסבו לישראל נזק חמור.
אחת מהפנטזיות המזיקות הללו הייתה הרעיון לטפח את הקבוצות החמושות ברצועת עזה, מתוך אמונה כי קבוצות אלה ייאבקו בחמאס ויהוו בהדרגה חלופה לשלטונה. פנטזיה זו שיקפה חוסר הבנה קיצוני של המציאות ואי-למידה שיטתית מהעבר. הכינוי הרווח לקבוצות אלה הוא "חמולות", אולם בפועל מדובר בפלגים מתוך חמולות, כאשר לא פעם ראשי החמולות עצמם התנערו מאותן קבוצות. כך, למשל, חמולת אבו שבאב מאזור רפיח, הנמנית עם שבט תראבין הבדואי, שראשיה התנערו מיאסר אבו שבאב, מנהיג התארגנות מקומית. מדובר למעשה בכנופיות או במיליציות חסרות זיהוי פוליטי ברור, שהשתלטו על אזורים שונים ברצועת עזה.
במיזם החמולות מגולמת כמיהה ציונית ותיקה לטיפוח גורמי כוח מסורתיים, פריפריאליים, כפריים, או שבטיים-חמולתיים, מקרב הפלסטינים, שיהיו נוחים ליישוב היהודי ולמדינת ישראל. אלה אמורים היו להציב אתגר בפני ההנהגות הפוליטיות הפלסטיניות הרשמיות, שפעלו בעיקר בערים הגדולות, יצגו יעדים לאומיים, ונקטו לרוב גישה מתריסה כלפי ההנהגה היהודית וישראל. במסגרת זאת נעשה מאמץ לאתר, לעודד ולעתים אף לסייע בכינון אוסף הנהגות מקומיות שיתמקדו בחיי היום-יום במקום הנהגה מרכזית אחת בעלת סדר יום לאומי ופוליטי.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין.
*הדעות המובעות בפרסומי מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.
*לקריאת המאמר המלא אנא הורידו את קובץ ה-PDF המצורף.







