הבחירות לרשויות המקומיות ביישובים הערביים: מבט על

מערכת הבחירות לרשויות המקומיות תמה ונשלמה ב-13 בנובמבר 2018, לאחר הסיבוב השני בחלק מן הרשויות. המאמר שלפנינו מציג סיכום כללי של תופעות פוליטיות עיקריות שאפיינו את הבחירות לרשויות המקומיות ביישובים הערביים.[1] הדברים מבוססים על התרשמות כללית מתוך מגוון מקורות: ידיעות שהתפרסמו בתקשורת הערבית הכתובה, מעקב אחר ראיונות ברדיו ושיחות עם פעילים פוליטיים ערבים.

אלימות פוליטית, (היעדר) תרבות דמוקרטית
תקופת הבחירות עמדה בסימן ליבוי היריבות הפוליטית המקומית. בדרך כלל נשמרה אווירה שקטה ומכבדת בין המתמודדים על ראשויות המועצות ומחנותיהם, אולם ביישובים אחדים גלשה היריבות הפוליטית לתגרות אלימות של ממש בין קבוצות צעירים עד כדי הפרת הסדר הציבורי. מקרה בולט במיוחד היה בכפר מנדא: במשך ימים ארוכים שקדמו ליום הבחירות התנהלו ביישוב קרבות רחוב (לרבות שימוש בזיקוקים) בין מחנות פוליטיים יריבים. אירועים אלימים נרשמו גם בסח'נין דווקא ביום שלאחר הבחירות, בעקבות תבוסתו של מאזן גנאים, ראש העיר היוצא, ובחירתו של ד"ר ספוות אבו ריא, נציג חד"ש. קבוצות צעירים, ככל הנראה מתומכיו של גנאים, סירבו לקבל את דין הבוחר ונתנו ביטוי אלים לתסכולם הפוליטי באמצעות השחתת רכוש ותגרות רחוב.

התרחשויות אלה מצביעות על אחת התופעות הקשות בחברה הערבית כיום: תופעת האלימות. ממצאי סקר שערכה קרן קונרד אדנאואר בקיץ 2017 מראים כי 23% מהציבור הערבי מציינים  שהאלימות, הפשיעה והיעדר הביטחון האישי הן התופעות האקוטיות המדאיגות ביותר – אף יותר מבעיות אחרות כגון גזענות (21%), כלכלה ותעסוקה (16%) או תהליך השלום עם הפלסטינים (10%).[2] תופעות אלה מחריפות עשרות מונים בתקופת הבחירות לרשויות המקומיות, כאשר האווירה טעונה עוד יותר מבחינה פוליטית. תופעות אלה אינן מאפיינות את הבחירות לכנסת שכן ההתמודדות הפוליטית איננה מתרחשת בסביבה המיידית הישירה שבה חיים האזרחים הערבים. לעומת זאת, הבחירות לרשויות המקומיות נתפסות כהתמודדות גורלית שתוצאותיה עשויות לקבוע באופן ישיר ומיידי את מציאות החיים ביישוב. מכאן הולכת ומתקצרת הדרך בין יריבות פוליטית ליריבות פיזית ואלימה של ממש בין מחנות יריבים. מתברר שכאשר גורל היישוב מוטל על הכף, "תרבות הרחוב" היא הקובעת ולא התרבות הדמוקרטית.

היעדרה של תרבות דמוקרטית וריבוי מקרי האלימות על רקע פוליטי העסיקו רבות את התקשורת הערבית בארץ בתקופה שקדמה לבחירות. ראיונות באמצעי התקשורת עם מומחים מן האקדמיה, עם ראשי ועדות פיוס מקומיות, עם אנשי דת ועם אזרחים מן השורה הרבו לעסוק בתופעת האלימות המלווה את מערכת הבחירות. היו אף שתהו מהי התועלת שצומחת מעריכת בחירות לרשות המקומית. הם העלו אפשרות – גם אם תיאורטית בלבד – לפנות למשרד הפנים בבקשה למנות ועדה ממונה ליישוב כדי להיחלץ ממעגל האלימות. אמירות בנוסח "העם הזה לא מבין דמוקרטיה" או "הבחירות הן כמו משחק מסובך הנופל לידיו של ילד קטן והוא הורס אותו לגמרי" הן דוגמאות להתבטאויות המשקפות הלוך רוח כזה.

שקיעת המפלגות, עלייתו של ראש רשות מקצועי
הבחירות האחרונות הן אבן דרך נוספת בתהליך ההיחלשות של המפלגות ושל התנועות הפוליטיות בזירה המוניציפלית. המפלגות חד"ש ובל"ד והתנועה האסלאמית הן שלושה גופים פוליטיים בולטים הפעילים במישור הכלל-ארצי ובבחירות לכנסת, אך מתברר כי לזירה המקומית כללים משלה. במרבית היישובים ראשי המועצה הנבחרים אינם מזוהים פוליטית עם הגופים הללו. גם ביישובים שבהם נבחר ראש רשות מקומית המייצג מפלגה פוליטית – כמו בסח'נין, בדיר חנא ובעראבה, שם נבחרו ראשי יישובים המזוהים עם חד"ש – מתברר כי מדובר בייצוג מפלגתי למראית עין. פרשנים ערבים שהתראיינו באמצעי התקשורת טענו כי רשימות חמולתיות, אשר בראשן הוצב נציג מטעם חד"ש, אינן מייצגות את המפלגה מבחינה פוליטית. התנועה האסלאמית אמנם שמרה על ראשות שלושה יישובים – כפר קאסם במשולש ורהט וחורה בנגב –  אולם באום אל-פחם, שבמשך שלושה עשורים נחשבה מעוז התנועה האסלאמית (משנת 1989), זכה הפעם ד"ר סמיר סובחי ג'בארין, מועמד עצמאי שזכה לתמיכת חד"ש ובל"ד. הוא הביס את ח'אלד חמדאן אגבאריה, בעבר איש התנועה האסלאמית אשר התמודד בבחירות האלה ובקודמותיהן (2013) כמועמד עצמאי. הרושם המצטבר ברחוב הערבי הוא, שהמפלגות והתנועות הפוליטיות איבדו מכוחן: השיח המוניציפלי עוסק פחות בסוגיות פוליטיות ולאומיות המעסיקות את הציבור הערבי בכללותו, וממוקד יותר בעניינים מקומיים המעסיקים את אנשי היישוב.

תעמולת הבחירות של המועמדים לראשות היישובים הדגישה מגוון נושאים, אך הנושא הפוליטי והלאומי הכלל-ארצי לא היה הסוגיה העיקרית בעיני הבוחר הערבי. חלק מסוים מהבוחרים אכן ביקש לשמוע מהי תפיסת העולם והחזון הפוליטי של המועמדים לראשות היישובים, אולם על פי מרבית העדויות באמצעי התקשורת, הבוחר הערבי ביקש לראות בראשות היישוב אדם מעשי אשר יבצע את העבודה בשטח, ינהל את תקציב המועצה בדרך נכונה, יעניק שירות לתושבים ויקדם את איכות החיים ביישוב.

ייתכן שניתן להצביע על פרופיל חדש של ראש המועצה הערבי: אדם בעל השכלה מקצועית (איש עסקים, מהנדס, עורך דין וכדומה) או פעיל ציבור המפגין מעורבות חברתית. הוא איננו מזוהה בהכרח עם מפלגה פוליטית או נתמך על-ידי משפחה מסוימת. להלן דוגמאות אחדות: בנצרת נבחר עלי סלאם לכהונה נוספת לאחר שזכה ב-65% מקולות הבוחרים והביס בפער ניכר את יריבו, וליד עפיפי, אשר זכה לתמיכת חד"ש ובל"ד. לפי כמה פרשנויות, סלאם ניצח את יריבו דווקא משום שהשכיל להתחבר ל"פשוטי העם" ול"אנשי השכונות" בדרך מוצלחת יותר מיריבו.[3] בשפרעם נבחר עורסאן יאסין לקדנציה שלישית לאחר שכיהן במשך שתי קדנציות רצופות בתפקיד ראש העירייה (בשנים 1998–2008). העובדה שיאסין מזוהה עם הליכוד מבחינה פוליטית לא הפריעה לו לשוב ולהיבחר כעת לתפקידו. מקרה מעניין התרחש בתל שבע: לראשות המועצה המקומית נבחר עומר אבו רקייק, צעיר בן 30, אח מוסמך במרכז הרפואי ע"ש סורוקה בבאר שבע ובעל ניסיון בעבודה ציבורית עם נערים בדואים בסיכון. לדבריו, "עד היום לא היה בתל שבע ראש מועצה אקדמאי. הוא היה נבחר לפי השבט שאליו הוא משתייך. אנשים רצו חשיבה אחרת".[4]

נשים ערביות: כוח פוליטי עולה?
במערכת הבחירות האחרונה לרשויות המקומיות עלה מספר הנשים שהתמודדו על חברות במועצות ברשויות המקומיות בהשוואה לבחירות הקודמות שנערכו ב-2013. בכפר קרע אף החליטה אישה, ויקטוריה זחאלקה, להתמודד על ראשות המועצה (אך לא זכתה). בסופו של דבר נבחרו 24 נשים ערביות לכהן כחברות מועצה: 18 נבחרו במישרין ושש אחרות עתידות לכהן באמצעות הסכמי רוטציה. בנצרת לבדה נבחרו שלוש נשים למועצת העיר. מספר הנשים החברות במועצות המקומיות כמעט הוכפל ביחס למספרן בעקבות הבחירות המקומיות הקודמות (2013).[5]

ייצוגן הפוליטי של נשים ערביות בנוף המוניציפלי עדיין נמוך מאוד, כ-3% בלבד. נתון זה נמוך בהשוואה לייצוג הנשים במועצות המקומיות במישור הכלל-ארצי (16.6%), ובייחוד לנוכח הצלחתן של 11 נשים יהודיות להיבחר לתפקיד ראש רשות מקומית (יש אף המכנים את "הגל הנשי" בבחירות המקומיות האחרונות בשם "מהפכת אוקטובר").[6] אף על פי כן, ברחוב הערבי מנשבת רוח נשית חדשה שאיננה מתבטאת דווקא בנתונים כמותיים יבשים. עד לפני עשור ניתן היה להצביע על פרופיל חברתי ברור של האישה הערבייה המתמודדת בבחירות המקומיות: מתמודדת מטעם רשימה מפלגתית-פוליטית (בדרך כלל חד"ש), בשנות השלושים או הארבעים לחייה, נשואה ובעלת משפחה. כיום הפרופיל שונה לגמרי: המתמודדות אינן מזוהות בהכרח עם מפלגה פוליטית כלשהי, וגם מבחינה חברתית קשה להצביע על פרופיל אחיד של "האישה הערבייה הפוליטית": היא עשויה להיות רווקה, נשואה, גרושה או אלמנה, בעלת השכלה אקדמית או בלעדיה. לפנינו קשת רחבה של נשים בשנות העשרים ועד שנות השישים לחייהן שאינן נרתעות להיכנס לזירה הפוליטית המקומית ה"גברית". המניע שלהן הוא השאיפה לקדם חלופות משופרות למסגרות החברתיות הקיימות, מרביתן (עדיין) חמולתיות.[7]

אחד הגורמים לשינוי המתואר לעיל הוא אירועי "האביב הערבי". נשים וצעירים, בייחוד במצרים ובתוניס, מילאו תפקיד בולט בגלי מחאת ההמונים. השינוי בתפיסה העצמית של נשים ערביות בתוך ישראל חל בעקבות התמורות באזור. האירועים במרחב הערבי החיצוני – כדוגמת הליברליזציה במעמדן של נשים במרחב הציבורי בסעודיה או האפשרות שעלתה לאחרונה להציג את מועמדותה של אישה לתפקיד נשיאת תוניס (דווקא מטעם מפלגת אל-נהדה בעלת הצביון האסלאמי)[8] – כל אלה משפיעים במידה רבה על החברה הערבית בתוך ישראל. לשון אחר, נשים ערביות בישראל מושפעות מהתפקיד שממלאות נשים בעולם הערבי ואינן יכולות שלא לצאת לפעולה בזירה הפוליטית המקומית.

סיכום
המבנה החמולתי ביישובים הערביים מוסיף למלא תפקיד מרכזי במערכת הבחירות לרשויות המקומיות. המבנה החמולתי הוא בבחינת אקסיומה: כך מורכב המבנה החברתי המקומי בכל יישוב. במקומות מסוימים נוצר קיטוב פוליטי בין חמולות יריבות עד כדי התרחשותם של מעשי אלימות. ואולם בצד זאת יש לשים לב לתופעות חדשות: צעירים, משכילים ונשים קמים ותובעים את חלקם בעוגה הפוליטית המקומית גם אם אין הם משתייכים למשפחות בעלות מעמד חזק ביישוב. ביישוב ריינה, למשל, הצליחו פעילי אל-חראכ אל-שבאבי ("תנועת הצעירים") לזכות במושב אחד במועצת היישוב. זהו אחד המקרים הראשונים בחברה הערבית שפעילי תנועה אמורפית ולא ממוסדת מתרגמים לייצוג פוליטי ממשי את התמיכה שלה הם זוכים ברשתות החברתיות. השינויים הללו, גם אם אינם דרמטיים או מיידיים, הם אינדיקציה נוספת לתהליכי שינוי חברתי המתחוללים בחברה הערבית בישראל.