שיקוליו של הבוחר הערבי לקראת הבחירות לכנסת ה-26

תקציר

בעיית האלימות והפשיעה הפכה לבעיה קיומית בעיני הבוחר הערבי ולכן הוא יתמוך בכל מפלגה אשר תבטיח לו פתרון מהיר לבעיה זו. הייאוש מן המצב צפוי לדחוף את האזרחים הערבים לקבל על עצמם את האחריות לגורלם ולהגביר את השתתפותם בבחירות.

הבוחר הערבי שואף לאחדות בין המפלגות הערביות באמצעות רשימה משותפת. רשימה כזו תוכל להגדיל את שיעור ההצבעה ברחוב הערבי ולהפוך לגוש השלישי בגודלו בכנסת הבאה. הרשימה המשותפת אמנם הגדילה בעבר את הייצוג הערבי בכנסת, אך לא השיגה תוצאות ממשיות.

בחברה הערבית ניכר רצון עז להשתתף בממשלה מתוך הבנה שרק כך ניתן להשפיע על החלטות פוליטיות. הקלישאות הלאומיות כבר אינן משפיעות על הציבור הערבי, והוא מתרכז בבעיות היום־יומיות: עוני, ביטחון אישי, דיור ותעסוקה.

שיקולי ההשתתפות של הבוחר הערבי אינם מושפעים מהשיח הישראלי הכללי על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי שבעה באוקטובר או על סוגיית השוויון בנטל, משום שסוגיות אלו אינן משפיעות על הציבור הערבי באופן ישיר.

הבחירות לכנסת ה-26 הצפויות להיערך השנה עשויות להסתמן כאחד האירועים המכוננים בפוליטיקה הישראלית בכלל ועבור המגזר הערבי בפרט. הן יכריעו את גורלו במידה רבה וישמשו מפת דרכים לבאות. אין ספק ששיקוליו של הבוחר הערבי לקראת בחירות אלה ינועו בין שיקולים כלכליים יום־יומיים לבין שיקולים אסטרטגיים עתידיים בעלי אופי לאומי ואף שיקולים הנוגעים לבטיחותו ולביטחונו, בדומה לכל אזרח לא־ערבי בארץ. במאמר זה אפרט את האפשרויות העומדות בפני הבוחר הערבי ואנסה להסביר את חשיבותה של ההשתתפות הפעילה של האזרחים הערבים בתהליך ההשפעה על הפוליטיקה הישראלית הן ברמה המקומית והן ברמה האזורית. ראשית יש להשיב על השאלה הטריוויאלית הפשוטה: מה חשוב לבוחר הערבי כיום?

כידוע, הציבור הערבי חש כיום איום על קיומו נוכח האלימות והפשיעה הבלתי פוסקות מדי יום ביומו ובמקרים מסוימים מדי שעה בשעה. השנה נפתחה במספר גבוה למדי של נרצחים בחברה הערבית (מעל 20 נרצחים בינואר 2026)^[1] ובאירועי ירי הגובים מחירים גבוהים בחיי אדם. מצב מתמשך זה הוא בגדר איום קיומי על חייו של האזרח הערבי. תחושת חוסר הביטחון מחלחלת לכל סמטה ורחוב, לכל דיון ציבורי ואף לכל דיון משפחתי. לכן הבוחר הערבי יעניק תמיכה פוליטית לכל מפלגה שתבטיח לו פתרון מהיר לסוגיה זו. לעת עתה נראה כי מפלגת רע"ם מבטיחה זאת, והיא מתכוונת להצטרף לכל ממשלה עתידית אם יבשילו התנאים לכך; לטענת חברי רע"ם, כך ניתן להשפיע על מוקדי ההחלטות הנוגעות למלחמה בפשיעה.

הנתונים מראים כי בתקופת ממשלת השינוי (בנט–לפיד) חלה ירידה בממדי הפשיעה ובמספר הנרצחים – מ-126 בשנת 2021 ל-116 בשנת 2022 (לפי נתוני עמותת "יוזמות אברהם").^[2] נראה כי הסיבה לכך היא, שהממשלה הקודמת פעלה למיגור ארגוני הפשיעה בלחץ שותפיה, דבר המוכיח באופן מובהק כי לטיפול בפשיעה נדרשים רצון והחלטה פוליטית, הכולל מתן פתרונות גם בתחומים שונים – הכלכלה, החינוך ועוד. למשל, הזרמת תקציבים לתחום החינוך מעלה את רמת הישגי הלימוד של בני הנוער, אולם יש להקצות תקציבים גם לפעילויות בחינוך הבלתי־פורמלי וכן תקציבים לפתיחת עסקים ולעידוד התעסוקה במגזר הערבי. כל אלה עשויים להוריד את שיעור האבטלה ולחלץ משפחות רבות ממעגל העוני – והדבר תלוי בהחלטות הפוליטיות של הממשלה. לכן בתקופת מסע הבחירות הקרובות לכנסת תוסיף רע"ם להתמקד בתקציבים הנחוצים לחברה הערבית – תקציבים שלטענת נבחריה הגיעו בתקופת ממשלת השינוי לסכום של כ-30 מיליארד שקל.^[3] יש לציין שחלק ניכר מהם קוצץ מטעמים שונים מייד לאחר התמנותה של ממשלת הימין הנוכחית.

יתר על כן, הבוחר הערבי כיום שואף לאחדות בין כלל המפלגות הערביות כרשימה משותפת, בין כרשימה טכנית ובין כאיחוד מלא. לאחרונה, ובהשפעת הלחץ העממי לאחר הפגנת הענק בסח'נין שהתקיימה ב-22 בינואר, הוכרז על אחדות, גם אם הרמזים שפיזרו ראשי המפלגות מעידים כי האחדות התגבשה לא בקלות וכי ייתכנו קשיים באיחוד העתידי. בין המפלגות שוררת הסכמה כי רק הקמתה של רשימה משותפת תגביר את שיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי, אך אינטרסים מפלגתיים ושיקולים אחרים עלולים לעמוד למכשול לא מבוטל בפני הקמת רשימה משותפת לטווח הארוך. כיום מוצע שרשימה שכזו תיקרא טכנית ותוכל להתפצל מייד לאחר הבחירות. כאמור, רשימה זו תוכל להגביר את שיעור ההצבעה וכך יוכל הגוש הערבי להיות הגוש השלישי בגודלו בכנסת הבאה, כשם שהיה בעבר לאחר הבחירות ב-2020. מנהיגי המפלגות הבינו אז את מצוקת החברה הערבית ופעלו באחריות לפי רצון הציבור. אף על פי כן, יש הטוענים כי עדיין לא ניתן לקבוע בוודאות שאכן הרשימה המשותפת החדשה תאריך ימים. ההצהרות העמומות של ראשי המפלגות, למעט מנסור עבאס, עדיין אינן מאותתות שהרשימה המשותפת במתכונתה החדשה אכן תקום, מאחר שטרם יושבו כל הסוגיות שבמחלוקת: טרם נפתרו האתגרים העומדים בפניה ובראשם חלוקת סדר המושבים בין חבריה, ובעיקר לא נקבע מי יעמוד בראשה.

הציבור הערבי כיום רואה את ניסיון העבר של הרשימה המשותפת כהצלחה מוגבלת, בעיקר מבחינת הייצוג בכנסת וגם כסמל לאחדות לאומית, אך בד בבד הוא רואה בה כישלון נחרץ מבחינת ההישגים. הטענה הרווחת כיום היא, שאף שהרשימה המשותפת כללה 15 חברים והייתה הרשימה השלישית בגודלה בעקבות בחירות 2020, היא לא השיגה את התוצאות הרצויות: היא לא מיגרה את תופעת האלימות, לא הביאה לידי הפסקת הריסות המבנים בנגב ולא שיפרה את מצבם הכלכלי של האזרחים הערבים. נוסף לכך, לאחר שמנסור עבאס החליט לצאת לדרכו החדשה (אל-נהג' אל-ג'דיד בערבית), חל בה פירוק פנימי נוסף ונשמעו גידופים חסרי תקדים בין חברי המפלגות. בבחירות 2021 היא כללה את שלוש המפלגות – חד"ש, בל"ד ותע"ל – אך היא עדיין לא יכלה לשמור על אחדות אף שלטענת חבריה היה מצע פוליטי מוסכם על שלושתן. האמת היא שהגורם שאיחד – ולאחר מכן פירק – את מרכיבי הרשימה היה אינטרסים מפלגתיים ולעיתים גם אישיים שהכריעו את קיומה. הדבר גרם לפירוקה זמן קצר לפני בחירות 2022, דחף את בל"ד להתמודד בבחירות האלה באופן עצמאי, וגרם לאובדן הקולות של בל"ד. יש הטוענים כי החלטת בל"ד ללכת לבחירות כמפלגה עצמאית נעשתה מטעמי אגו ובגלל מחלוקת על המושב השישי ברשימה המשותפת המשולשת, ויש הבטוחים כי בל"ד עדיין מובלת בידי עזמי בשארה השוהה בקטר וכי הוא שתרם לפירוקה של הרשימה המשולשת. כך או כך, העובדה היא שפירוק זה תרם לעליית מפלגות הימין: בל"ד לא עברה את אחוז החסימה שכן חסרו לה אלפי קולות בודדים לצורך זה, וכך ירדו לטמיון 138 אלף קולות.

על פי השיח הרווח היום בחברה הערבית, ניכר בציבור הערבי רצון עז להשתתף בממשלות הבאות כי רק השתתפות פעילה בממשלה תאפשר להשפיע על החלטות פוליטיות או לשנותן. השיח הזה מוצא ביטוי גם בסקרים: בסקר של תוכנית קונרד אדנאואר מנובמבר 2025 נמצא ש-77% מהציבור הערבי תומכים בהצטרפות של מפלגה ערבית לקואליציה אחרי הבחירות הבאות.^[4]

נראה כי הקלישאות בתחום הלאומי כבר אינן משפיעות על הציבור הערבי, והנטל היום־יומי הוא שמכתיב את הלך הרוח: העוני, תחושת אי־הביטחון, הריסות הבתים, היעדר פתרונות לדורות הבאים הן מבחינת המגורים והן בתחום התעסוקה – כל אלה הם שמדירים שינה מעיניו של האזרח הערבי ומטרידים את שלוותו. משום כך הם שיכתיבו את בחירתו בין המצעים השונים של המפלגות. יש להביא בחשבון גם את המפלגות הליברליות היהודיות הדוגלות בשוויון והן עשויות לזכות בקולות של אזרחים ערבים: הן רואות את המגזר הערבי כקהל יעד העשוי להזדהות עם מצען הפוליטי. לא בכדי קמו תנועות ערביות-יהודיות – כמו מפלגת "כל אזרחיה" ותנועת "עומדים ביחד"– המשתתפות בהפגנות בערים ערביות כמו סח'נין, טמרה ומג'ד אל־כרום, ומקיימות שיח מתמיד עם האזרחים הערבים. הן יודעות שיוכלו להגביר את כוחן אם יצליחו לשכנע את הציבור הערבי במצען. לטעמי, הן גם יעמדו למכשול בהחלפת הממשלה השולטת כיום, כי רוב הסקרים מנבאים שאין להן כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה ולכן קולם של בוחרים ערבים שיצביעו להן עלול לרדת לטמיון. לכן הן נותרות כאופציה נואשת בין מגוון החלופות הצר שבפני הבוחר הערבי.

צפוי שהציבור הערבי ישתתף בבחירות הבאות במידה חסרת תקדים, משום שביטחונו האישי עומד על הפרק, על קורת גגו מרחף איום ההריסות, שיעור התעסוקה במגזר הערבי נמוך ומצבו הכלכלי קשה. הייאוש מכך שהממשלה הנוכחית תיתן פתרונות מיידיים למצוקותיו ידחפו אותו להצביע בקלפי ולקבל אחריות לגורלו. צרכיו ומצוקותיו יעודדו אותו להצביע עבור חלופות אשר משרתות את יעדיו לחיות חיים נורמטיביים, אך ויתור על זכותו להשתתפות פוליטית עלול להמיט אסון נוסף על מצבו הרעוע ולדרדר אותו עוד יותר. הציבור הערבי כיום מודע לחשיבות של השפעתו בקלפי – זו הדרך היחידה להשפיע על מצבו הפוליטי, החברתי והכלכלי – ולכן הוא לא יוותר עליה בקלות. יצוין כי האמון של הציבור הערבי במשחק הדמוקרטי מאז ומתמיד היה נמוך, מה גם שרוב המפלגות היהודיות – כולל מפלגות השמאל-מרכז – מסרבות כעת לקבל כל אפשרות לשותפות ערבית-יהודית בטענה כי אינן יכולות להישען על תמיכת המפלגות הערבית בקואליציה עתידית. אף על פי כן, אין מנוס מניצול זכותו להשפיע ולו במעט על כל המתרחש במדינה.

בהקשר רחב יותר יש לומר כי הבוחר הערבי איננו מושפע כלל מהשיח הישראלי הכללי על הסיבות לבחירות כפי שהן נתפסות מנקודת המבט של האזרחים היהודים. למשל, הוא אינו מתעניין בשאלות המדוברות בתקשורת הישראלית כמו הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי שבעה באוקטובר, כי מבחינתו ועדה זו לא תשפיע על שיפור מצבו כמיעוט לאומי. השאלה אינה אמורה להעסיקו במצב הנוכחי, אלא אם כן מסקנות הוועדה יביאו לידי התוצאה הרצויה מבחינתו – החלפת שלטון הימין. גם שאלת הרפורמה המשפטית או סוגיית השוויון בנטל מצד החרדים אינן בראש מעייניו של הציבור הערבי, כי סוגיות אלה אינן משפיעות עליו באופן ישיר, אלא אם כן סוגיית הגיוס של בני המיעוט הערבי תעלה שוב על סדר היום הפוליטי. סוגיות אלה נחשבות למשניות ולחסרות חשיבות נוכח המצב העגום שבו שרוי המגזר הערבי. אולי בעתיד תתפתח התעניינות בסוגיות מעין אלה, אך לעת עתה נושאים אחרים מטרידים את האזרח הערבי.

לסיכום, כל הסיבות הפנימיות שהוצגו לעיל, ונוסף עליהן גם חוסר היציבות הגאופוליטית באזור, עשויות לדחוף את האזרח הערבי להשתתפות פעילה בבחירות הבאות. התחושה השוררת בציבור הערבי היא, שהבחירות הקרובות עשויות להכריע את גורלו של האזרח הערבי בישראל – כיום הוא מודע לחשיבות של קולו בבחירות ובטוח ביכולתו להשפיע על מדיניותן של הממשלות הבאות בזכות השתתפותו הפעילה למען השגת פתרון למצוקותיו בארץ. האם יש דמות כלשהי העשויה להוביל את הקול הזה בבטחה וברציונליות למען הגשמת שאיפותיו? פוליטיקאים יאשרו שביכולתם לעשות זאת, אך ימים יגידו.

ראני חסן, הוא חוקר אקדמאי עצמאי ופרשן פוליטי לענייני החברה הערבית והחברה הישראלית. הוא בעל תואר שני בלימודי דמוקרטיה מאוניברסיטת חיפה, ומשמש מרצה לשפה העברית ומורה לאזרחות בכמה מוסדות חינוך ברחבי הארץ.

*הדעות המובעות בפרסומי מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.