[Zaher333, from Wikimedia Commons [CC BY-SA 4.0]
תקציר
הקמת הרשימה המשותפת ב-2015 לא התבססה על חזון רעיוני משותף אלא על חשש מאובדן משאבים פוליטיים החיוניים להמשך הפעילות הפרלמנטרית של המפלגות הערביות. חרף זאת, האיחוד הוצג אז לציבור כמהלך היסטורי בעל משמעות נורמטיבית רחבה.
הפרישה של רע"מ מהרשימה המשותפת ב-2021 שיקפה מחלוקת אידאולוגית עמוקה ביחס לתפקידו של נבחר הציבור הערבי בישראל: שותפות בממשלה לשם השגת יעדים אזרחיים לעומת היצמדות לקו אופוזיציוני לאומי.
האחדות הנרקמת לקראת הבחירות לכנסת ה־26 אינה מתיימרת לטשטש את המחלוקות בין המפלגות הערביות. היא אינה מוצגת כהישג היסטורי אלא כמהלך פרגמטי המשרת מטרה מוגדרת: מיצוי כוח פוליטי נוכח האלימות והפשיעה הפוגעות בחברה הערבית.
אחדות זו תעמוד למבחן יומי עד הבחירות לכנסת ה-26. ניסיון העבר מלמד כי בהיעדר הסדרה מוסדית של האחדות, הזמן עלול לפעול כגורם מערער ולא כגורם מייצב.
הרשימה המשותפת היא מן התופעות החריגות החשובות ביותר שהתפתחו בזירה הפוליטית בישראל בעשור האחרון. איחודן של מפלגות ערביות בעלות זהויות אידאולוגיות שונות – ולעיתים אף מנוגדות – למסגרת פרלמנטרית אחת עורר ציפיות לשינוי בדפוסי הייצוג של האזרחים הערבים בישראל ולהגברת כוחם הפוליטי בזירה הלאומית. עם זאת, כבר מראשית דרכה התברר כי הרשימה המשותפת אינה רק פתרון אלקטורלי טכני, אלא זירה פוליטית מורכבת שאליה מתנקזים מתחים היסטוריים, אידאולוגיים וארגוניים (Akirav, 2020;Kook, 2019;Hitman, 2018).
הקמת הרשימה המשותפת לקראת הבחירות לכנסת ה־26 מתרחשת במציאות חברתית ופוליטית שונה מהותית מזו ששררה ב-2015. החרפת האלימות והפשיעה המאורגנת בחברה הערבית לצד שחיקת הייצוג הפרלמנטרי והחמרת תחושת ההדרה יצרו תחושת חירום נרחבת בקרב האזרחים הערבים. מאמר זה בוחן את השאלה האם ניסיון האחדות של 2026 מבטא למידה פוליטית מצטברת או שמא מדובר בעוד תגובה מחזורית על משבר נקודתי שאינה משנה באופן יסודי את דפוסי הפעולה הפוליטיים.
התרומה התיאורטית של המאמר
המאמר תורם לדיון התאורטי בפוליטיקה של מיעוטים לאומיים בשלושה מישורים מרכזיים. ראשית, הוא מציג הבחנה אנליטית בין אחדות אידאולוגית־סמלית לבין אחדות אינסטרומנטלית המודעת למגבלותיה. לעומת חלק מהספרות הקלאסית, המזהה אחדות פוליטית עם קונסנזוס רעיוני או עם זהות קולקטיבית משותפת (Kymlicka, 2007), נטען כאן כי אחדות עשויה להיווצר גם בהיעדר בסיס אידאולוגי משותף, עקב אילוצים מצטברים, חוויות כישלון ולמידה פוליטית הדרגתית.
שנית, המאמר מדגיש את תפקידו של הציבור כסוכן פעיל של למידה פוליטית. מחקרים קודמים הצביעו על הציבור הערבי כגורם מגיב (Jamal, 2022), אך ממצאי מחקר שבוצע לאחרונה מדגישים כי הציבור מפעיל במודע מנגנוני ענישה ותגמול באמצעות דפוסי הצבעה והימנעות מהצבעה (סרסור, 2021).
שלישית, המאמר מחדד את המושג ״תקרת הכוח״ של מסגרות פוליטיות של מיעוטים, ומראה כי הישגים אלקטורליים משמעותיים אינם מבטיחים בהכרח השפעה פוליטית מתמשכת בהיעדר עיגון מוסדי ואסטרטגיה פרלמנטרית ברורה (Akirav, 2020).
אחדות מכורח אילוץ מוסדי: הקמת הרשימה המשותפת בשנת 2015
הרשימה המשותפת הוקמה בראשית שנת 2015 על רקע העלאת אחוז החסימה ל־3.25%, מהלך חקיקתי שבו ראו המפלגות הערביות איום ממשי על המשך ייצוגן הפרלמנטרי (סוויד, 2017). האילוץ המוסדי שנוצר כפה על ארבע המפלגות – חד״ש, בל״ד, תע״ל ורע״ם – להתאחד במסגרת אלקטורלית אחת חרף פערים אידאולוגיים וארגוניים ניכרים.
ממצאי מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם שחקנים פוליטיים מרכזיים מראים שהאיחוד לא נבע מהתקרבות רעיונית או מגיבוש חזון משותף, אלא מחשש ממשי מאובדן ייצוג, מימון ומשאבים פוליטיים החיוניים להמשך הפעילות הפרלמנטרית (סרסור, 2021). תפיסה אינסטרומנטלית זו באה לידי ביטוי גם במבנה ההסכמים הפנימיים, שהתמקדו בחלוקת מקומות ריאליים בכנסת ובהסדרי רוטציה, תוך הימנעות מניסוח מסמך אידאולוגי מחייב. חרף זאת, האיחוד הוצג בשיח הציבורי כמהלך היסטורי בעל משמעות נורמטיבית רחבה. הפער שבין מהות האיחוד לבין הדימוי שיצרו לו מנהיגיו הניח את היסוד למתחים שהתפתחו בהמשך דרכה של הרשימה.
בין רטוריקה למציאות: תפקוד הרשימה המשותפת בכנסת ה־20
כהונתה של הכנסת ה־20 (2015–2019) שימשה זירת מבחן ראשונה ומשמעותית לרשימה המשותפת הן בעיני הציבור הערבי והן בזירה הפוליטית הישראלית הרחבה. מהצד האחד הרשימה השיגה הישג אלקטורלי חסר תקדים: 13 מושבים ושיעור הצבעה גבוה במיוחד ביישובים הערביים, שעמד על כ־64% בבחירות 2015, נתון ששיקף התגייסות רחבה של הציבור ותקוות ממשיות לשינוי בדפוסי הייצוג וההשפעה. הישג זה חיזק את תפיסת הרשימה כמסגרת פוליטית קולקטיבית בעלת פוטנציאל להשפעה פרלמנטרית ממשית.
מהצד האחר, כבר במהלך כהונת הכנסת נחשפה שורה של כשלים מבניים בתפקודה הפנימי של הרשימה, ובהם מתחים ארגוניים מתמשכים, מחלוקות סביב חלוקת הכוח והתפקידים, והיעדר מנגנונים מוסדיים מחייבים לניהול שותפות פוליטית רחבה לאורך זמן. פער זה בין ההישג האלקטורלי הגבוה לבין הקושי בתרגומו ליציבות ארגונית ולהשפעה פוליטית מתמשכת הניח את היסוד למשברים שהתפתחו בשנים שלאחר מכן.
משבר הרוטציה, כפי שעולה מניתוח הראיונות במחקרו של סרסור, לא היה אירוע טכני גרידא אלא נקודת שבר מבנית, שחשפה את עומק הפער בין הרטוריקה המאחדת לבין דפוסי ההתנהלות בפועל. המרואיינים תיארו כיצד אינטרסים מפלגתיים צרים גברו על שיקולי טובת הרשימה הקולקטיבית, וכיצד העמימות בהסכמים הפנימיים הובילה לאובדן אמון ולתחושת אכזבה ציבורית (סרסור, 2021; שפירא, 2020).
הפיצול ב-2019 והענישה הציבורית
פירוק הרשימה המשותפת ערב הבחירות לכנסת ה־21 באפריל 2019 סימן נקודת שבר חריפה ביחסים בין הציבור הערבי לבין ההנהגה הפוליטית שלו. הירידה החדה בשיעור ההצבעה בחברה הערבית ל־49% בקירוב אינה ניתנת להסבר באמצעות אדישות פוליטית או נסיבות טכניות, אלא משקפת שינוי חד וברור בהתנהגות של ציבור הבוחרים.
הציבור הערבי פירש את פירוק הרשימה כהפרת אמון מצד הנהגות המפלגות וככישלון בניהול אחריות קולקטיבית. בהקשר זה, ההימנעות מהצבעה שימשה אמצעי ענישה פוליטי מודע, שדרכו הביע הציבור את מחאתו על הנהגה שנתפסה כמעדיפה שיקולים מפלגתיים צרים על פני אינטרס של ייצוג רחב (סרסור, 2021). דפוס זה מחזק את הטענה כי הירידה בהשתתפות בבחירות ב־2019 הייתה תוצר של אכזבה פוליטית פעילה ולא של ניכור פסיבי.
האיחוד המחודש לקראת הבחירות בספטמבר 2019 הוקם בעיקר בשל החשש מפני נזק אלקטורלי מתמשך, ובבחירות לכנסת ה־23 בשנת 2020 הוא הוביל להישג שיא של 15 מושבים ולעלייה מחודשת בשיעור ההצבעה. עם זאת, גם הישג זה לא תורגם להשפעה פוליטית מתמשכת, בין היתר בשל מגבלות מבניות, עקב היעדר אסטרטגיה מוסכמת ובשל עמימות ביחס לגבולות הפעולה הפוליטית של הרשימה המשותפת (Akirav, 2020).
הפיצול לקראת הבחירות לכנסת ה־24 בשנת 2021, עם פרישת רע״ם מהרשימה המשותפת, שיקף מחלוקת אידאולוגית עמוקה על תפיסת תפקידו של נבחר הציבור הערבי בישראל. ממצאי המחקר מראים כי חלק מהשחקנים ראו בשותפות פוליטית עם ממשלות ישראל כלי לגיטימי להשגת הישגים אזרחיים (סרסור, 2021), ולעומתם אחרים ראו בשותפות זו סטייה מהקו האופוזיציוני־הלאומי Zur & Bakker, 2025)). פער זה הבהיר את גבולותיה של אחדות שאינה מגדירה כללי פעולה מוסכמים.
אחדות אינסטרומנטלית המודעת למגבלות: ניסיון 2026
האחדות הנרקמת לקראת הבחירות לכנסת ה־26 מוגדרת מראש כברית אלקטורלית זמנית ופונקציונלית. אין בה יומרה לגיבוש חזון אידאולוגי משותף או לטשטוש מחלוקות יסוד, אלא הכרה מודעת בקיומן של מחלוקות אלו ודחייתן לצורך מימוש מטרה מוגדרת: מיצוי כוח פוליטי נוכח משבר חברתי חריף, ובעיקר נוכח האלימות והפשיעה המאורגנת הפוגעות בחברה הערבית. במובן זה מדובר באחדות אינסטרומנטלית המשקפת למידה פוליטית מצטברת ברמת התודעה הציבורית והפוליטית, אך כזו שטרם תורגמה לעיגון מוסדי ולמנגנונים מחייבים שיבטיחו את יציבותה לאורך זמן.
דוגמה מובהקת לאופייה של אחדות זו ניתן למצוא בלחץ הציבורי שהופעל על הנהגות המפלגות הערביות בראשית שנת 2026, בעקבות גל של הפגנות נרחבות נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית. על פי דיווחי החדשות, ראשי המפלגות חתמו על מסמך להקמת הרשימה המשותפת מחדש לאחר דרישה מתמשכת של הציבור לייצוג פוליטי מאוחד, שנשאה אופי מחייב ובלתי ניתן להתעלמות (מג'אדלה, 2026). מקרה זה ממחיש כי האחדות אינה תוצר של קונסנזוס אידאולוגי, אלא תגובה פרגמטית למצוקה חברתית מיידית וללחץ אזרחי שהפך לשחקן פוליטי פעיל בעיצובן של החלטות ההנהגה.
דיון: אחדות, זמן ולמידה פוליטית בזירה הערבית בישראל
הקמת הרשימה המשותפת לקראת הבחירות לכנסת ה־26 מחייבת לנקוט ניתוח החורג מהשוואה תאורטית בין ניסיונות האיחוד הקודמים. מקרה זה מזמן בחינה יסודית של תהליכי למידה פוליטית, של יחסי גומלין בין הנהגה לציבור ושל המגבלות המבניות המעצבות את פעולתן של מסגרות פוליטיות של מיעוט בתוך מערכת רוב דומיננטית. בניגוד לנרטיבים מחזוריים, הרואים באחדות תוצר של אילוץ חיצוני נקודתי, ניתוח זה מצביע על תהליך מצטבר, רב־שנתי, של הפנמת כישלונות, של ענישה ציבורית ושל הבנה מחודשת של גבולות האפשר בזירה הפרלמנטרית.
האחדות של 2026 היא בראש ובראשונה תגובה על משבר חברתי ופוליטי מתמשך ולא הגשמה של חזון אידאולוגי כולל. האלימות והפשיעה המאורגנת, שנתפסות בעיני הציבור הערבי כאיום יום־יומי על קיומם, שינו את סדרי העדיפויות הפוליטיים והציבו את שאלת האחדות לא כבחירה ערכית אלא כהכרח אזרחי. בהקשר זה האחדות אינה מוצגת עוד כ"רגע היסטורי" או כהישג סמלי, אלא כמהלך פרגמטי שנועד למצות כוח פוליטי לצורך התמודדות עם מצוקות מוחשיות (מעריב אונליין, 2026).
עם זאת, יש פער מתמשך בין הלמידה של הציבור לבין הלמידה של המפלגות. הציבור הערבי הפנים בהדרגה כי פיצול פוליטי מוביל לשחיקת הייצוג, לאובדן לגיטימציה ולפגיעה ביכולת להשפיע על סדר היום של הממשלה. לעומת זאת, הנהגות המפלגות נטו לפרש את אותם אירועים דרך פריזמה של הישרדות ארגונית, של חלוקת משאבים ושל שימור נכסים פוליטיים. פער זה מסביר מדוע גם לאחר משברים חוזרים לא הוטמעו מנגנונים מוסדיים מחייבים לניהול מחלוקות ולחלוקת כוח פנימית (סרסור, 2021).
הזמן ממלא תפקיד מרכזי בניתוח של ניסיון האחדות של 2026. שלא כאיחודים הקודמים שנכפו בלוח זמנים קצר עקב הקדמת הבחירות לכנסת, העובדה שמועד הבחירות לכנסת ה־26 נותר בעינו (לפי שעה) מעמידה פרק זמן ממושך שבו האחדות נבחנת באופן יום־יומי. פרק זמן זה עשוי לאפשר היערכות שיטתית, גיבוש כללי משחק ברורים והסדרה מוסדית, אך בה בעת הוא גם מגביר את הסיכון להצטברות מתחים הנוגעים להנהגה, למיקומים ברשימה ולחלוקת קרדיטים פוליטיים. ניסיון העבר מלמד כי בהיעדר הסדרה מוסדית, הזמן פועל לעיתים כגורם מערער ולא כמייצב.
דיון זה מחזק את טענת ״תקרת הכוח״ של מסגרות פוליטיות של מיעוט. גם כאשר מושגים הישגים אלקטורליים מרשימים כפי שקרה בבחירות 2020, היכולת לתרגם כוח מספרי להשפעה פוליטית מתמשכת נותרת מוגבלת. מגבלות השיטה הפוליטית, היעדר נכונות של שחקני הרוב לשותפות עמוקה והיעדר אסטרטגיה פרלמנטרית מוסכמת מבפנים יוצרים פער מתמשך בין עוצמה אלקטורלית לבין השפעה ממשית (Akirav, 2020). ניסיון האחדות של 2026 עשוי לשחזר פער זה אם לא ילווה בשינוי איכותם של דפוסי הפעולה הפנימיים.
בהקשר זה יש לראות באחדות האינסטרומנטלית של 2026 ביטוי ללמידה פוליטית חלקית בלבד. היא משקפת הפנמה של מחיר הפיצול, אך עדיין אינה מבטאת למידה מוסדית עמוקה של התנאים הנדרשים לקיומה של שותפות פוליטית בת־קיימא. כל עוד האחדות נתפסת כמהלך הישרדות ולא כמסגרת פעולה המצריכה הסדרה מחייבת, היא נותרת שברירית ופגיעה.
מסקנות
מאמר זה טוען כי הניסיון להקמת הרשימה המשותפת לקראת הבחירות לכנסת ה־26 אינו בגדר חזרה פשוטה לדפוסי העבר, אלא משקף שלב מתקדם יותר של התמודדות פוליטית בזירה הערבית בישראל. האחדות של 2026 נולדה מתוך צירוף נדיר של משבר חברתי חריף, של לחץ ציבורי עקבי ושל מודעות רבה למגבלות הפעולה בתוך המערכת הפוליטית בישראל. שלא כאיחוד של 2015, שהוצג כהישג נורמטיבי וסמלי, מדובר במהלך פרגמטי הנתפס כהכרח פוליטי נוכח שחיקת הייצוג ועקב העמקתה של תחושת ההדרה.
עם זאת, ניתוח גלגוליה של הרשימה המשותפת לאורך העשור האחרון מעלה כי עצם האחדות, גם כאשר היא תוצר של למידה פוליטית מצטברת, אינה מבטיחה יציבות או השפעה מתמשכת. בהיעדר עיגון מוסדי ברור, מנגנונים מחייבים לניהול מחלוקות והגדרה אסטרטגית משותפת של גבולות הפעולה הפוליטית, האחדות נותרת תלויה ברצון טוב זמני ובאיזונים אישיים שבריריים.
תרומתו המרכזית של המאמר אינה רק בהצבעה על השוני בין אחדות 2026 לבין ניסיונות קודמים של האיחוד, אלא בהדגשת התנאים הנדרשים להפיכת אחדות אינסטרומנטלית למסגרת פוליטית בת־קיימא. תנאים אלה כוללים הסדרה מוסדית של קבלת החלטות, חלוקת כוח פנימית שקופה והכרה מפורשת בגבולות השותפות האידאולוגית. ללא צעדים אלה, יש חשש שגם ניסיון זה יישאר בגדר תגובה זמנית למשבר, ולא יהפוך לדפוס פעולה יציב בזירה הפרלמנטרית בישראל.
לבסוף, מקרה הרשימה המשותפת תורם לדיון הבין־לאומי בפוליטיקה של מיעוטים לאומיים: הוא מדגים כיצד אחדות פוליטית עשויה להיווצר לא מתוך קונסנזוס רעיוני, אלא מתוך תהליך מצטבר של כישלונות, של ענישה ציבורית ושל הפנמת מגבלות מבניות. בכך המקרה הישראלי מציע תובנה רחבה יותר על היחס בין אחדות, פרגמטיזם והיכולת להשפיע בתוך מערכות פוליטיות הנשלטות על ידי רוב דומיננטי.
שאהין סרסור, יליד כפר קאסם, הוא חוקר בתחום מדעי המדינה המתמקד בפוליטיקה של המיעוט הערבי בישראל. את לימודיו לתואר ראשון במנהל עסקים השלים בארצות הברית בשנת 1990. לאחר מכן שימש יועץ אסטרטגי בחברת אינפופרוד מזרח התיכון, לצד ד״ר גיל פיילר. במשך כ־12 שנים מילא תפקיד של יועץ פרלמנטרי בכנסת, ועבד עם חברי הכנסת אבראהים צרצור וטלב אבו עראר מטעם הרשימה הערבית המאוחדת. את לימודיו לתואר שני במדעי המדינה סיים באוניברסיטת בר-אילן, ובמסגרתם כתב מחקר אקדמי על הרשימה המשותפת. סרסור פרסם מאמרי דעה בערבית בנושאי פוליטיקה ערבית בישראל, וכיום הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי באוניברסיטת בר-אילן, ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת בהתפתחותה ובדפוסי פעולתה של הרשימה הערבית המאוחדת.
*הדעות המובעות בפרסומי מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.
מג'אדלה, מ׳ (2026). "המפלגות הערביות הכריזו: נפעל להקמת רשימה משותפת", N12, https://www.mako.co.il/news-politics/2026_q1/Article-481282441e6eb91027.htm
מעריב אונליין (2026). "מכה לגוש הקואליציה: המפלגות הערביות החליטו לחזור הביתה". מעריב, 22 בינואר 2026. https://www.maariv.co.il/news/politics/article-1276064
סוויד, ס׳ (2017). השפעת הרשימה המשותפת על המנהיגות הערבית-פלסטינית בישראל. עבודת דוקטור, ProQuest Dissertations & Theses.
סרסור, ש׳ (2021). הרשימה המשותפת – הרכבה, פירוק והרכבה מחדש: גורמים ותהליכים בבחירות לכנסת ה־20–24 בשנים 2015–2021. עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר־אילן.
שפירא, א׳ (2020). "הערות על כוחה האלקטורלי של הרשימה המשותפת". ביאן: הערבים בישראל, 22. תוכנית קונרד אדנאואר, מרכז משה דיין.
Akirav, O. (2020). “The role of joint lists and the new political rhetoric in Israel, 2015–2020.” Israel Studies Review, 35(3), pp. 111–136
Hitman, G. (2018). “The joint Arab list for the Knesset: United, shared or split?” Middle East Policy, 25(4), pp, 146-158
Jamal, A. (2011). Arab Minority Nationalism in Israel: The Politics of Indigeneity. Routledge
Jamal, A. (2022). “Leadership legitimacy, responsiveness and representation in Palestinian society in Israel.” In Routledge Handbook on Contemporary Israel, Routledge, pp. 239-257
Kook, R. (2017). “Representation, minorities and electoral reform: The case of the Palestinian minority in Israel.” Ethnic and Racial Studies, 40(12), pp. 2039-2057
Kymlicka, W. (2007). Multicultural Odysseys: Navigating the New International Politics of Diversity. Oxford University Press
Zur, R., & Bakker, R. (2025). “The Israeli parties’ positions in comparative perspective.” Party Politics, 31(2), pp. 323–334