קואליציה ערבית-יהודית בערים מעורבות: תיאור התופעה וניתוחה

המאמר של אלכסנדר ג'ייקוב שפירו מנתח את נסיבות הקמתה של קואליציה עירונית משותפת, ערבית-יהודית, בעיר לוד בעקבות הבחירות המקומיות האחרונות.
תאריך

Downtown Lod.  Illustrative, from Wikimedia Commons.  Public Domain.
לוד.  Public domain, via Wikimedia Commons.

לאחר שהייה של כמה חודשים בלוד, עיר ערבית-יהודית מעורבת, פחתה האופטימיות שלי לגבי הסיכויים לשיפור היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים. הגעתי לישראל חדור תפיסה רווחת למדי, ששיתוף פעולה פוליטי בין אזרחים יהודים לערבים בישראל אינו בגדר אפשרות סבירה לנוכח עמדותיהם הנוקשות בסוגיות שנויות במחלוקת הנוגעות לסכסוך הערבי-יהודי. לדעתי, שתי התרחשויות בשנה האחרונה מעכבות את שיתוף הפעולה: (1) מקרי אלימות בין ישראל לפלסטינים ברצועת עזה; (2) חקיקת חוק הלאום, ששלל מהשפה הערבית את מעמדה הרשמי ובכך תרם במידה מסוימת לתחושה כי אזרחים לא-יהודים במדינת ישראל הם אזרחים מדרגה שנייה.

ספקותיי בעניין שיתוף הפעולה בין שתי האוכלוסיות גברו בעקבות המתרחש בשטח בלוד. גיליתי קהילה ערבית מודרת, מלאת טרוניות כלפי הרוב היהודי המונהג בידי ראש עיר המייצג את הליכוד, המכהן בתמיכת גוש נרחב של נציגים יהודים דתיים מהמחנה הלאומי. התברר לי שבין שתי האוכלוסיות יש פער עמוק וכי הרצון לשילוב הדדי ביניהן מועט. ישבתי בסעודת שבת עם מנכ"ל עיריית לוד, אהרון אטיאס, שצוטט בעבר כאומר: "חשוב לנו לשמור על הצביון היהודי של לוד".[1]

לפיכך הופתעתי כאשר מפלגות פוליטיות ערביות ויהודיות מקומיות חברו יחדיו לאחר הבחירות המוניציפליות באוקטובר 2018 כדי להקים קואליציה בעיריית לוד. תופעה דומה נשנתה גם בערים מעורבות אחרות: תל אביב-יפו, חיפה, רמלה ועכו. איחוד היסטורי כזה – הקמת קואליציה מעורבת ראשונה בתולדותיה של לוד – עומד בסתירה גמורה למתיחות על רקע סוגיית הלאום ולנוכח המצב שנגלה לעיניי. בכך הקדימו אנשי לוד את הכנסת בכל הנוגע לשיתוף פעולה פוליטי.

לנוכח התפתחות זו מתעוררת השאלה המתחדדת על רקע הסכסוך הערבי-יהודי: מה מניע מפלגות ערביות ויהודיות מהימין הפוליטי לשתף פעולה ביניהן?

התשובה טמונה בצורכי היום-יום הלוחצים. בדרך כלל אזרחים יהודים וערבים כאחד ממעטים לעסוק בסוגיות לאומיות כמו הקונפליקט בין שני העמים; הם מתמקדים יותר בבעיות היום-יום, שרבות מהן חוצות כל גבול פוליטי או אתני. הפוליטיקה המקומית בערים מעורבות מספקת לאזרחים היהודים והערבים כר פעולה נרחב המאפשר להם להתמקד בטיפול בבעיות המקומיות המשותפות באמצעות שיתוף פעולה ביניהם. אני מציע שהמאמצים שיושקעו בעתיד בשיפור יחסי ערבים-יהודים בישראל יתרכזו באופן דומה בפעולות קונקרטיות הקשורות לענייני היום-יום הנוגעים לשתי הקבוצות.

מוקד לאומי מול מוקד מקומי

הן אקדמאים והן הציבור הרחב המתעניינים בקונפליקט הישראלי-ערבי נוטים להקדיש את עיקר תשומת לבם לפוליטיקה הארצית ולהתמקד בסוגיות כמו הסכסוך בין ישראל לחמאס, ההתנחלויות והפעילות בכנסת.[2] התבוננות דרך עדשה לאומית-פוליטית מגלה כי האפשרות לשיתוף פעולה פוליטי בין אזרחים יהודים לערבים בישראל נראית בלתי סבירה, שכן לעמדותיהם בסוגיה הלאומית נודעת חשיבות מרכזית ונראה כי אי-אפשר לגשר על הפערים ביניהן. עם זאת, הקמתה של קואליציה יהודית-ערבית בעיריית לוד מעוררת ספקות ביחס למרכזיותה של הפוליטיקה הארצית ומוכיחה כי שתי האוכלוסיות עשויות לשתף פעולה בסוגיות מקומיות בעלות עניין משותף.[3] אזרחים יהודים וערבים כאחד מייחסים לעניינים המקומיים חשיבות רבה יותר משהם מייחסים לעניינים הלאומיים. למשל, סקרים מלמדים ששתי הקבוצות סבורות שחיזוק מערכת החינוך והכלכלה חשוב יותר מהשגת הסכם שלום עם הפלסטינים.[4] תוצאות הסקרים הללו מיטיבות להסביר את המניע להקמתן של קואליציות מוניציפליות ערביות-יהודיות בערים מעורבות.

הפוליטיקה המקומית בערים מעורבות מספקת כר פעולה אפקטיבי לשיתוף פעולה פוליטי ערבי-יהודי, שכן אזרחים יהודים וערבים יכולים להתמקד בבעיות המקומיות המשותפות לשתי האוכלוסיות ולאו דווקא בסוגיות הלאומיות שעליהן נטושה מחלוקת. לעומת הפוליטיקה הארצית הסובבת סביב ציר הביטחון – "מילה נרדפת לסכסוך הישראלי-פלסטיני"[5] – בבחירות לרשויות המקומיות העיקר הוא הסוגיות המקומיות: החינוך, התשתיות, הכלכלה, תפקוד הרשות המקומית והפיתוח הקהילתי.[6] מכאן שקשה יותר לקיים שיתוף פעולה פוליטי ברמה הארצית, משום שהערבים והיהודים עומדים משני צדי המתרס בשל עמדותיהם ההיסטוריות הנוקשות בכל הקשור לסוגיות לאומיות השנויות במחלוקת. לעומת זאת, קל יותר לקיים שיתוף פעולה ברמה המקומית, משום שהערבים והיהודים יכולים לזנוח לזמן-מה את העניינים הלאומיים ולפתור את הבעיות המקומיות המשותפות.[7]

יכולת ההשפעה של הערבים בפוליטיקה המקומית

לפוליטיקה המקומית נודעת חשיבות מיוחדת מבחינתם של האזרחים הערבים משום שהם חשים כי מצוקותיהם היום-יומיות אינן זוכות לפתרון ברמה הארצית ולכן הם ספקניים יותר לגבי יכולתם להשפיע על הפוליטיקה הארצית.[8] אכן, בעשור האחרון ניכרת "ירידה מדאיגה בנטייתם של האזרחים הערבים בישראל להשתתף בפוליטיקה הארצית", כפי שמצא מחקר של יוזמות קרן אברהם.[9] כיום "כמעט אין ייצוג של האזרחים הערבים בפוליטיקה הארצית ובמוקדי קבלת ההחלטות", כפי שנמצא במחקר אחר. [10] לנוכח הירידה בכוחם הפוליטי ברמת הארצית, אזרחים ערבים רבים רואים בפוליטיקה המקומית את האמצעי המתאים לפתרון מצוקותיהם. שיעור האזרחים הערבים שהצביעו בבחירות המקומיות האחרונות (2018) עמד על  85%, ולעומת זאת שיעור הצבעתם בבחירות לכנסת בשנת 2015 עמד על 64% בלבד.

אם מפלגות פוליטיות שואפות לתפוס את השלטון בזירות מקומיות חשובות, עליהן להצטרף לקואליציה ברשות המקומית שכן מפלגות באופוזיציה הן בעלות יכולת השפעה מועטה. בערים מעורבות פירוש הדבר הוא, שמפלגות ערביות חייבות להצטרף לקואליציה עם מפלגות הרוב היהודי כדי לזכות ביכולת השפעה ממשית.

המקרה של לוד

מנקודת מבטה של הפוליטיקה הארצית, לוד אינה נראית כמקום סביר לשיתוף פעולה פוליטי ערבי-יהודי, ואכן העיתונאי ארי שביט תיאר את העיר כ"מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי".[11] רוב הערבים והיהודים בלוד חיים בנפרד אלה מאלה, ולדברי דרור רובין, מגשר מקומי, שתי הקהילות אינן מגלות עניין רב בניהול דיאלוג באמצעים מסורתיים על נושאים לאומיים. ראש עיריית לוד, יאיר רביבו, משתייך לתנועת הליכוד. בקואליציה שהקים נכללים נציגים ממפלגות הימין כמו "הבית היהודי" ו"ישראל ביתנו". הממשל של רביבו מואשם בקידום עִילוּת (ג'נטריפיקציה) על בסיס אתני-דתי באמצעות עידוד פעילים במפלגות יהודיות לאומיות לעבור אל לוד.[12] בשנה שעברה הגיבה הקהילה הערבית בלוד בחריפות לאחר שרביבו התפרץ למסגד בניסיון להנמיך את עוצמתה של קריאת המואזין לתפילה, ככל הנראה בהשפעתה של הצעת החוק להחלשת קריאות המואזינים שהועלתה בכנסת.

למרות הימצאותם בשני עברי המתרס בפוליטיקה הארצית, פוליטיקאים ערבים ויהודים בלוד ואף עובדי עירייה בכירים סבורים שהבעיות המקומיות בעירם חשובות יותר מהסוגיות הלאומיות. לכן יכלו שתי הקהילות לשתף פעולה זו עם זו במישור המקומי כדי לשפר את הטיפול בבעיות המשותפות להן. לדברי עבד אל-כרים אזברגה, נציג במועצת העיר, הבעיות הדוחקות ביותר מבחינת הקהילה הערבית בלוד הן "כבישים, ביוב, הצפות, חשמל, היתרי בנייה, תקשורת ותחבורה ציבורית". לאחר הבעיות העיקריות האלה הוא ציין הפליה בין יהודים לערבים בתחום הדיור, ורק בסוף הרשימה ציין את הסכסוך הערבי-ישראלי. אזברגה סבור שמשום כך הסכימו המפלגות הערביות בלוד להצטרף לקואליציה עם הרוב היהודי: כדי לטפל בבעיותיהם המקומיות וכדי "להיות שותפים בקבלת ההחלטות על עתידה של לוד".

ברוך סילבר, איש עיריית לוד, מסכים לקביעה שהתושבים היהודים והערבים בלוד חולקים 90% מהבעיות וכל קהילה יכולה לכבד את השקפתה השונה של רעותה על רוב העניינים הנותרים. סילבר ומנכ"ל העירייה אטיאס גורסים כי ראש העיר רביבו יזם באופן אישי את הקמת הקואליציה הערבית-יהודית כדי לאפשר תיאום בין שתי הקהילות בטיפול בבעיות המשותפות.[13] לאחר הבחירות אמר רביבו: "אני פונה לחברי הקהילה הערבית להצטרף לקואליציה כדי להיות שותפים בעשייה ולתרום לדו-קיום הנהדר השורר בעיר".[14]

כיום פועלת הקואליציה הערבית-יהודית בלוד במשותף למען תושבי העיר. תקציב העירייה לשנת 2019 אושר במהירות וללא התנגדות.[15] לדברי אטיאס, נציגים ערבים ויהודים במועצת העיר חברו יחדיו לאחרונה להשקת מיזם לניקוי הרחובות בשכונת הרכבת, השכונה הענייה ביותר בלוד, הנחשבת לאזור מסוכן מאוד. אטיאס הוסיף כי לפני הקמת הקואליציה המעורבת מעולם לא נראה בעיר שיתוף פעולה פוליטי כה הדוק.

אכן, מתברר ששיתוף פעולה כזה היה קשה מבחינה פוליטית ונפשית לשתי הקבוצות, היהודים והערבים. בשל התנגדות משני הצדדים לא הייתה מעולם קואליציה מעורבת בלוד, ואף בכנסת עדיין לא קמה קואליציה כזו.[16] מפלגות יהודיות המנהלות קשרים עם אזרחים ערבים נחשבות למפלגות ימין "חלשות", ומפלגות ערביות המשתפות פעולה עם אזרחים יהודים נחשבות לבוגדות, בייחוד אם הן מנהלות קשרים עם מפלגות ימין יהודיות התומכות בהתנחלויות.

לעומת זאת, סילבר טוען כי בלוד יכולות מפלגות ימין יהודיות ומפלגות ערביות לעבוד יחדיו מאחר ששום צד מן הצדדים אינו מרגיש שהוא מתכחש לעמדותיו בסוגיות הלאומיות, שכן הנושאים החשובים בלוד אינם לאומיים כלל אלא נושאים משותפים לערבים וליהודים הקשורים לשאלה "איך להפוך את לוד לעיר טובה יותר". פאתן אל-זינאתי, פעילה חברתית ערבייה בלוד, אמרה: "אינני  רואה את עצמי מנותקת מהגדה המערבית ומעזה, אבל עלינו לעשות משהו למען עצמנו".[17] באופן דומה אמר אזברגה: "אנו חלק מן העם הפלסטיני; אכפת לנו מן המתרחש בעזה ובגדה המערבית, אבל עלינו להתמקד בצרכים המיידיים שלנו כאן. איני מרגיש שבכך אנחנו פוגעים בערכים שלנו".

מסקנות ודיון

הקמתן של קואליציות עירוניות משותפות לערבים ויהודים בחמש ערים מעורבות בישראל מלמדת כי האזרחים הערבים והיהודים מוכנים לעבוד יחדיו כדי לטפל בעניינים מקומיים המשותפים לשתי הקהילות. אחת הסיבות לכך שהקואליציות הללו יכלו לקום הייתה, שהגורמים המעורבים בדבר התמקדו בנקודות ההסכמה ביניהם, דהיינו בעניינים המקומיים, ולאו דווקא בנקודות המחלוקת, דהיינו עניינים לאומיים הנוגעים לסכסוך. גישור מסורתי מצריך מהמשתתפים לדון בעניינים שברומו של עולם העומדים על הפרק, אולם ההתפתחויות הפוליטיות שתוארו לעיל וגם הספרות האקדמית מלמדות שנקיטת פעולות למען מטרות משותפות היא דרך יעילה יותר לשיתוף פעולה ולעשיית שלום העשוי לקרב בין קבוצות.[18]

גם ברמה הארצית יש לנקוט אסטרטגיה כזו, המבוססת על פעולה והממוקדת בצרכים, כדי להגביר את השתתפותם של האזרחים הערבים בתחום הפוליטי ואת שילובם בחברה: אזרחים אלה כבר הראו פתיחות לרעיון ההצטרפות של מפלגות ערביות לקואליציות שמפלגות יהודיות הן הצד הדומיננטי בהן.[19] האזרחים הערבים מביעים בכך רצון גובר להשתלבות מלאה בחיים הפוליטיים בישראל ולהשתתפות בהם, גם אם הם זונחים באופן זמני את הסוגיות הלאומיות הקשורות לסכסוך הערבי-ישראלי.[20]

שילוב רחב יותר של האזרחים הערבים עשוי להוביל לכמה תוצאות חיוביות מבחינתם: (1) שיפור רמת החיים; (2) העמקת המעורבות בחברה ובכלכלה; (3) חיזוק תחושת השייכות למקום.[21] שילוב נרחב יותר של האזרחים הערבים עשוי להועיל לישראל בכללותה באמצעות חיזוק הפעילות הכלכלית ביישובים הערביים ובזכות הגדלת הסיכויים לשיתוף פעולה והבנה בין אזרחים יהודים וערבים במדינה. ערבים ויהודים הפועלים יחדיו למען מטרות משותפות משפרים את הסיכויים להתגבר על "תחושת איום ופחד אשר עומדת במוקד אופן ההתבוננות של כל צד על רעהו", כהגדרת הנשיא ריבלין,[22] ובסופו של דבר יובילו בעתיד למציאות של שיתוף פעולה בדרכי שלום.
 


אלכסנדר ג'ייקוב שפירו (Alexander Jacob Shapiro, ajacobshapiro@gmail.com) הוא מתנדב, פעיל חברתי וחוקר בלוד מטעם Yahel Social Change Fellowship. לפרטים נוספים: www.yahelisrael.com.

 

[1] לוי וליבק, 2013.

[2] Radai and Rudnitzky, 2017, 3.

[3] הארץ, 2015; Radai and Rudnitzky, 2017, 13; Peace Index, 2017

[4]מדד השלום, 2017; Radai and Rudnitzky, 2017, 12

[5] Zeveloff, 2018

[6] Alhalabi, 2018; Zeveloff, 2018

[7] IAT, 2015, 1

[8] TAFI, 2015, 3

[9] TAFI, 2015, 3

[10] IAT 2018, 5

[11] Shavit, 2013

[12] Shapiro, 2018

[13] טבק, 2018

 [14]רמלוד נט, 2018

[15] רמלוד נט, 2019

[16] הארץ, 2015; History of the Knesset, 2018

[17] פאתן אל-זינאתי היא מנהלת מתנ"ס שיקגו, המרכז הערבי-יהודי בלוד, אחד המרכזים הקהילתיים המעטים בישראל המשרת ערבים ויהודים. ראו אתר המתנ"ס, http://www.matnaslod.org.il/page.php?type=shluha&id=816+

[18] Koonce, 2011; Larsen, 2014; Luhmann, 1979; Schiefer, 2017

[19]  חורי, 2015; Radai and Rudnitzky, 2017, 16; IAT, 2015, 4

[20] Radai and Rudnitzky, 2017, 17

[21] Lavie, 2018, 20; Tatari, 2014, 3

[22] Shamir qtd in Lavie, 2018, 12