הצבעת הערבים בבחירות לכנסת ה-21

מאמר זה סוקר את תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 ביישובים הערביים והדרוזים. כמו כן הוא בוחן את דפוסי ההצבעה ביישובים אלה לפי מאפיינים דמוגרפיים (לפי עדה ואזור גיאוגרפי) ואת דפוסי ההצבעה של התושבים הערבים בערים המעורבות. בהמשך עוסק הדיון בשתי סוגיות: (א) שאלת הקשר המתחדש בין הבוחר הערבי למפלגות היהודיות; (ב) דפוסי הצבעתם של הבוחרים הנוצרים.

כל הנתונים המוצגים כאן נלקחו מתוך סיכומיה של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. [1]

תוצאות הבחירות
הבחירות האחרונות לכנסת עמדו בסימן של שפל היסטורי בשיעור ההצבעה של אזרחי ישראל הערבים: רק 49.2% מבעלי זכות הבחירה ביישובים הערביים והדרוזים הצביעו ביום הבחירות. בכך מסתמנת מערכת הבחירות האחרונה כאבן דרך נוספת במגמת הירידה העקיבה בשיעור ההצבעה של האזרחים הערבים בבחירות לכנסת. בשני העשורים האחרונים צנח שיעור זה ב-25% ויותר: מ-75.0% בבחירות לכנסת ה-15 (1999) ל-49.2% בבחירות האחרונות.

בדיעבד העלייה היחסית בשיעור ההצבעה בבחירות הקודמות (2015) רק מחזקת את המסקנה כי עלייה זו הייתה בגדר היוצא מן הכלל ולא היפוכה של המגמה, שכן אפילו השתתפותה של הרשימה המשותפת בבחירות 2015 – אותה רשימה שהתהדרה בסיסמת בחירות "רצון העם" – לא העלתה את שיעור ההצבעה בהשוואה לבחירות 2013 אלא ב-7% בלבד: 63.5% לעומת 56.5%.

למרות השפל ההיסטורי בשיעור ההצבעה, שתי הרשימות הערביות (שתי בריתות, שבכל אחת מהן שתי מפלגות) הצליחו לעבור את אחוז החסימה ושמרו על ייצוג סביר בכנסת: חד"ש-תע"ל – 6 מושבים, ורע"מ-בל"ד – 4 מושבים. ייצוגן הכולל של ארבע המפלגות בשתי הבריתות הללו (10 מושבים) קטן בשלושה מושבים בהשוואה לייצוגן בכנסת היוצאת (13 מושבים), שבה היו ארבעתן מאוגדות יחדיו ברשימה המשותפת.

השחיקה בכוחן של ארבע המפלגות משתקפת היטב באמצעות השוואת משקלן הסגולי בציבור הערבי בשתי מערכות הבחירות האחרונות. בבחירות 2015 זכתה הרשימה המשותפת ב-387,810 קולות ביישובים הערביים והדרוזים, שהם 52% מבעלי זכות הבחירה ו-82% מהמצביעים בפועל ביישובים אלה; לעומת זאת, בבחירות האחרונות זכו שתי הבריתות (המייצגות את אותן ארבע מפלגות שהרכיבו את הרשימה המשותפת) ב-292,500 קולות ביישובים הערביים והדרוזים, שהם 34% בלבד מבעלי זכות הבחירה ו-71% מהמצביעים בפועל ביישובים אלה. אם כך, אף שמספר בעלי זכות הבחירה ביישובים הערביים והדרוזים גדל ב-14% (בשל הריבוי הטבעי של האוכלוסייה), הישגן המשותף של שתי הבריתות הללו ביישובים הערביים והדרוזים (במספרים מוחלטים) נמוך ב-25% מהישגה של הרשימה המשותפת בבחירות 2015.

שתי רשימות ערביות קטנות נוספות התמודדו בבחירות האחרונות אך לא צלחו את אחוז החסימה: הרשימה הערבית בראשות מוחמד כנעאן זכתה ב-4,135 קולות, ורשימת "התקווה לשינוי" זכתה ב-562 קולות בלבד. כל הרשימות הערביות זכו ב-71.6% מקולותיהם של הבוחרים ביישובים הערביים והדרוזים, ואילו 28.4% מן הקולות ביישובים אלה ניתנו למפלגות יהודיות, בעיקר למרצ (8.7%) ולכחול-לבן (8.1%).

פילוח תוצאות ההצבעה לפי מאפיינים דמוגרפיים (עדה ואזור גיאוגרפי) מלמד כי שיעור ההצבעה בצפון הארץ (52.0%) ובאזור המשולש (כ-50%) היה גבוה מעט מהשיעור הכלל ארצי (49.2%). שיעורי הצבעה גבוהים יחסית נרשמו בקרב הדרוזים (56.6%), שגם הפעם הצביעו ברובם המכריע (90%) למפלגות יהודיות, ובאזור דרום המשולש (60%). שיא ההצבעה נרשם בסח'נין (81.4%), עירו של מאזן ע'נאים, שסיים באוקטובר 2018 שתי תקופות כהונה רצופות כראש העיר והוצב במקום השישי ברשימת רע"מ-בל"ד לכנסת. הרשימה אמנם זכתה ביותר מעשרת אלפים קולות בעיר (כ-60% מהקולות הכשרים), אך ע'נאים נותר מחוץ לכנסת.

מן הקוטב הנגדי בולט שיעור ההצבעה הנמוך בנצרת, העיר הערבית הגדולה בארץ. רק 40% מ-57 אלף בעלי זכות הבחירה בעיר הצביעו בפועל. ככל הנראה תושבי נצרת התאכזבו מאי-שילובו של ראש העיר, עלי סלאם, באחת הרשימות הערביות לכנסת. סלאם נבחר בבחירות המקומיות האחרונות לכהונה נוספת בתפקידו והוא זוכה לפופולריות רבה בקרב בני עירו, ונראה שהם ביטאו את מחאתם באמצעות אי-הצבעה בבחירות.

גם הפעם, בדומה למערכות בחירות קודמות, נרשם שיעור הצבעה נמוך במיוחד בקרב הבדואים בנגב: 37.5% בלבד. שני שלישים מקולות המצביעים בפועל ביישובי הבדואים ניתנו לרשימת רע"מ-בל"ד. אילו היה שיעור ההצבעה של הבוחרים הבדואים בנגב דומה לשיעור ההצבעה הכללי ביישובים הערביים, לא מן הנמנע שרשימת רע"מ-בל"ד הייתה זוכה במושב נוסף, וכך היה המועמד החמישי ברשימה, טלב אבו עראר מהנגב, מצליח להיבחר לכהונה נוספת כחבר כנסת.

ההצבעה בערים המעורבות
כיצד הצביעו הבוחרים הערבים בערים המעורבות? כדי לענות על שאלה זו נבחן מדגם קלפיות (בכל אחת מהערים האלה) שבהן שיעור ההצבעה לשתי הבריתות הערביות היה גבוה במידה ניכרת משיעור התושבים הערבים באוכלוסיית העיר. במעלות-תרשיחא נבחרו חמש קלפיות (בתרשיחא הערבית) המייצגות את דפוסי ההצבעה בפועל של התושבים הערבים בעיר.

הממצאים מלמדים כי ברוב הערים המעורבות (חיפה, עכו, מעלות-תרשיחא, רמלה ותל-אביב) היה שיעור ההשתתפות של הבוחרים הערבים דומה לשיעור ההצבעה הכללי ביישובים הערביים. בנצרת עילית נצפה שיעור הצבעה גבוה במידה ניכרת בהשוואה לממוצע הארצי של הצבעת הערבים, ואילו בלוד הייתה התמונה הפוכה – שם נצפה שיעור ההצבעה הנמוך ביותר בערים המעורבות.

השוואת הממצאים מהבחירות האחרונות לממצאי בחירות 2015, אז התמודדה הרשימה המשותפת, מוכיחה כי גם בקרב המצביעים הערבים בערים המעורבות נצפתה ירידה בשיעור ההשתתפות בבחירות האחרונות בדומה לירידה הכללית בשיעור ההצבעה שנרשמה ביישובים הערביים. שיא הירידה נרשם במעלות-תרשיחא (כ-21%), אולם יש להניח שדווקא הירידה המתונה יותר בשתי הערים הגדולות, חיפה (9%) ותל-אביב-יפו (11%), הפחיתה במידה רבה את מספר הקולות הכולל שקיבלו הרשימות הערביות בהשוואה להישגיה של הרשימה המשותפת בבחירות 2015.

הבוחר הערבי והמפלגות היהודיות: קשר מתחדש
אין זה מקרה ששתי המפלגות היהודיות שזכו להישגים המרשימים ביותר ביישובים הערביים הן מרצ וכחול-לבן. מרצ הציבה שני מועמדים ערבים במקומות ריאליים: מועמד מוסלמי במקום הרביעי (עיסאווי פריג', איש כפר קאסם, המכהן כחבר כנסת משנת 2013) ומועמד דרוזי במקום החמישי (עלי סלאלחה, איש בית ג'ן). בסופו של דבר זכתה המפלגה ב-4 מושבים בלבד והמועמד הדרוזי לא הצליח להיכנס לכנסת, אולם המפלגה שידרה לבוחר הערבי – הן במצעה והן בנוכחות אנשיה בשטח במהלך יום הבחירות – כי היא רצינית בכוונותיה לחולל שינוי חיובי במעמד האזרחים הערבים במדינה. בסופו של דבר, כמעט רבע מסך הקולות שקיבלה מרצ בבחירות האחרונות הוענקו לה מידי המצביעים ביישובים הערביים והדרוזים. דווקא התמיכה המועטה במפלגה בקרב מצביעים יהודים מנעה ממנה להגדיל את כוחה.

התמיכה במפלגת כחול-לבן באה בעיקר מקרב המצביעים הדרוזים. שליש מתוכם, שיעור גבוה יותר מבכל פלח אוכלוסייה אחר בחברה הערבית, העניקו את קולם למפלגה החדשה בראשות בני גנץ. ההסבר לכך הוא הכעס של הדרוזים על אישור "חוק הלאום" בכנסת בקיץ האחרון – כעס שמצא ביטוי עממי באחת ההפגנות ההמוניות שנערכו בתל-אביב זמן קצר לאחר אישור החוק. בכך ביקשו המצביעים הדרוזים להשיב לממשלת נתניהו כגמולה על תמיכתה בחוק.

בשלוש מערכות הבחירות הקודמות (2009–2015) זכו המפלגות היהודיות ב-19% בממוצע מקולות הבוחרים הערבים. לנוכח העלייה הניכרת בשיעור ההצבעה של אוכלוסייה זו למפלגות יהודיות בבחירות האחרונות (28%), עולה השאלה: האם מתחדש הקשר של הבוחר הערבי עם המפלגות היהודיות?

ככל הנראה, התשובה על שאלה זו שלילית. יש להביא בחשבון ששיעור ההצבעה ביישובים הערביים ירד בבחירות האחרונות לשפל חסר תקדים. רוב הנמנעים מההצבעה תומכים במפלגות הערביות: בסקר שערכה תכנית קונרד אדנאואר כשלושה שבועות לפני יום הבחירות הצהירו כ-63% מהנשאלים (בחשבון כולל) כי ללא קשר הכרחי לכוונת ההשתתפות שלהם בפועל ביום הבחירות, הם מרגישים קרובים בעמדותיהם למפלגות ולתנועות הפוליטיות הערביות. מתוכם אמרו 57% שהם תומכים באחת מארבע המפלגות העיקריות: חד"ש, בל"ד, תע"ל ורע"מ. לעומת זאת, 20% מהנשאלים השיבו כי הם מרגישים קרובים בעמדותיהם למפלגות היהודיות – שיעור דומה לשיעור התמיכה הממוצע במפלגות היהודיות בשלוש מערכות הבחירות הקודמות. היתר, כ-17%, אמרו שאינם מזדהים עם שום גורם פוליטי או סירבו לחשוף את עמדתם [3]

המסקנה היא שהנפגעות מהחרמת הבחירות היו המפלגות הערביות והן ספגו מכה קשה בעקבות הירידה החדה בשיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים בבחירות. לעומת זאת, האלקטורט של המפלגות היהודיות נותר כמעט ללא שינוי, ולראיה – שיעור ההשתתפות של הדרוזים בבחירות האחרונות (56.6%) נותר ללא שינוי בהשוואה לבחירות 2015 (56.3%).

הצבעת הנוצרים
הצבעתם של הנוצרים ראויה לעיון מיוחד. דילמות הזהות של הקהילה הנוצרית הערבית בישראל הלכו והתעצמו בשנים האחרונות בהשפעת אירועי "האביב הערבי" והן זוכות עתה לעיון מחקרי מעמיק. כנגד ההזדהות המסורתית של הנוצרים עם המפלגות הערביות (ובעיקר עם חד"ש), קם זרם חדש הקורא להעמקת ההזדהות עם המדינה ואף להתגייסות לצה"ל. [4]

לשם בדיקת השתקפותן של מגמות אלה בדפוסי ההצבעה בבחירות לכנסת נבחנו דפוסי ההצבעה בארבעה יישובים בגליל העליון שבהם האוכלוסייה כולה – או ברובה המכריע – נוצרית: פסוטה ומעיליא (100% נוצרים בכל אחד), עיילבון (71%) וג'ש (גוש חלב, 64%). האלקטורט ביישובים אלה לא מבוטל, והוא כולל 11,624 בעלי זכות בחירה (מעט יותר ממספר בעלי זכות הבחירה הנוצרים המתגוררים בחיפה, למשל).

הממצאים המוצגים בלוח 2 לעיל מלמדים כי המצביעים הנוצרים ביישובים אלה חצויים בעמדותיהם: רוב קטן (54%) תמך במפלגות הערביות; 45% מהם תמכו בחד"ש-תע"ל (בהתאם לתמיכה המסורתית של הנוצרים בחד"ש). מנגד, כמעט מחצית מהמצביעים הנוצרים (46%) נתנו את קולם למפלגות יהודיות, ובעיקר למרצ (16.9%) ולמפלגת כחול-לבן (15.9%). נשאלת אפוא השאלה: האם מסתמנת מגמת עלייה בכוחן של המפלגות היהודיות בקרב הנוצרים?

כדי להשיב על שאלה זו נלקח מדגם נגדי הכולל שני יישובים ערביים מעורבים מבחינה דתית – כפר יאסיף ואעבלין – שבהם מתקיימים התנאים האלה:

• שיעור הנוצרים גבוה במיוחד: כפר יאסיף – 52% נוצרים, ובצדם 45% מוסלמים ו-3% דרוזים; אעבלין – 43% נוצרים, 57% מוסלמים.
• שיעור הדרוזים זניח ולכן מנטרל את מרכיב ההצבעה של הדרוזים למפלגות יהודיות. משום כך לא נבחר היישוב ראמה, שבו 50% נוצרים ובצדם 31% דרוזים ו-19% מוסלמים. ואכן, שיעור התמיכה במפלגות יהודיות בראמה היה 51%.
• גודל האלקטורט ביישובי המדגם ושיעור ההצבעה בהם דומה למצב ביישובים הנוצרים שהוזכרו לעיל.

מתוך ההשוואה עולה תמונה מנוגדת. ביישובי המדגם זכו המפלגות הערביות לתמיכה רבה, 78.7%, ואילו שיעור התמיכה במפלגות היהודיות היה 21.3% בלבד. למעשה, דפוסי ההצבעה ביישובים אלה דומים לדפוסי ההצבעה של הערבים במישור הכלל-ארצי. המסקנה היא שביישובים ערביים מעורבים מבחינה דתית נוטים דפוסי ההצבעה לכיוון הזרם המרכזי הערבי (המוסלמי) הכללי: תמיכה גבוהה במפלגות הערביות ותמיכה פחותה במפלגות היהודיות.

סיכום
התופעה המרכזית שנצפתה בבחירות האחרונות הייתה ירידה חדה בשיעור השתתפותם של האזרחים הערבים בהצבעה. לתופעה זו כמה סיבות והן זוכות לדיון מעמיק במאמרו של מוחמד דראושה בגיליון זה. עם זאת, על אף השפל ההיסטורי בשיעור ההצבעה, היו הישגי המפלגות הערביות בבחירות האלה בלתי מבוטלים. כל ארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת שמרו על ייצוגם בכנסת. תרמו לכך הירידה הכללית בשיעור ההצבעה הכלל-ארצי והעובדה שהבוחרים הערבים אינם נוטים להשחית לריק את קולותיהם בהצבעה לרשימות שאינן עוברות את אחוז החסימה. וכך, עם ספירת הקולות הכשרים שניתנו לרשימות שהצליחו לעבור את אחוז החסימה, גדל משקלם היחסי של הקולות הערבים.

עם זאת, למפלגות הערביות ברור כי לא לעולם חוסן. קשה לשרטט פרופיל דמוגרפי לדמותם של הלא-מצביעים. קשה גם לדעת מהו שיעור הלא-מצביעים שהחרימו את הבחירות בכוונת תחילה ומהו שיעורם של הנמנעים מהצבעה מתוך אדישות פוליטית גרידא. לפי הסקר של תכנית קונרד אדנאואר (שהוזכר לעיל), ניתן להעריך כי רוב הצעירים בני 35 ומטה – כמעט 60% –  לא הצביעו ביום הבחירות. צעירים אלה הם דור העתיד בפוליטיקה הערבית, והכדור עובר כעת לידיהם. על המפלגות לאמץ שיח של "פוליטיקה חדשה". עליהן להתחשב בביקורת הציבורית על התנהלותן הכושלת שגרמה לפירוק הרשימה המשותפת, ואולי אף לפתוח את שעריהן לגורמים פוליטיים צעירים חדשים שאינם מזוהים בהכרח עם המנגנון המפלגתי שלהן. מבחינה זו, הבחירות האחרונות עשויות לבשר על ראשיתה של תקופה חדשה בפוליטיקה הערבית בישראל.

אריק רודניצקי הוא מנהל פרויקטים של תכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב.