סיכום מנהלים
בפני האזרח הערבי לא הוצגו סיבות משכנעות מדוע עליו להצביע. לעומת זאת, סיבות רבות דווקא הניעו אותו שלא להצביע.
ההתכתשות בתוך הרשימה המשותפת סביב שאלת הרוטציה הבהירה שהתקווה לאחדות התבדתה. הציבור החליט להעניש את המפלגות, לקח מהן את הזכות שנתן להן והחזיר אותן לגודלן הטבעי כדי ללמד אותן פרק בהלכות צניעות.
חוק הלאום נתפס בעיני המצביעים הערבים כאנטיתזה לתהליך השילוב שאליו שאפו. החוק העביר לאזרחים הערבים מסר ברור כי הוצב בפניהם גבול וכי אל להם לטפח שאיפות לשוויון מעמדי.
על המנהיגים הערבים לפתוח את שורות ההנהגה ולקבל לתוכן גורמים חברתיים וכלכליים פרקטיים ופרגמטיים. המנגנונים המפלגתיים מיושנים, ואינם משקפים את הלכי הרוח החדשים בציבור הרחב.
אין ספק כי יש לפתוח פרק חדש ביחסי המרכז-שמאל עם החברה הערבית. ללא שיתוף הערבים, גוש המרכז-שמאל לא ישלוט בעתיד. מנגד, ללא השותפות עם המרכז-שמאל, הציבור הערבי לא ישיג אפשרות להשפיע על קבלת ההחלטות במדינת ישראל.
אילו היה שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים בבחירות האחרונות כפי שהיה בבחירות של 2015 – אז הוא עמד על 64% – הם היו זוכים ל-16 מושבים בכנסת ה-21 ומספר הח״כים הערבים היה הגבוה ביותר בדברי ימי הבית. כידוע, לא כך היה; שיעור הצבעתם של האזרחים הערבים בבחירות 2019 היה הנמוך מאז קום המדינה – 49% – והיו לכך סיבות אחדות. בפני האזרח הערבי לא הוצגו סיבות משכנעות מדוע עליו להצביע, אך סיבות רבות הניעו אותו שלא להצביע. כך השתררה בציבור הערבי תחושה של פטליות שהובילה למעין ניסיון של התאבדות פוליטית המונית.
הסיבה הראשונה לשיעור ההצבעה הנמוך הייתה פנימית – אכזבה מהח״כים הערבים שקיבלו בבחירות הקודמות מנדט מורחב ואמון, אך הכזיבו. ב-2015 דחף הציבור הערבי להקמת הרשימה המשותפת, והסקרים הבטיחו שמפלגה מאוחדת תגדיל את שיעור ההצבעה בזכות אזרחים שעד אותה עת העדיפו להימנע מהצבעה. גל זה של תמיכה לוּוָה בציפיות רבות מהנציגים הערבים בכנסת, ובהן שמירה על אחדות בין המפלגות השונות שהרכיבו את הרשימה ועל עבודה משותפת ביניהן. יתר על כן, המיזוג נראה אפשרי משום שהמצביע הערבי לא הבין את ההבדלים האמיתיים ביניהן: כולן התנהלו בדרך דומה בעברית ביחס לממסד הישראלי, אך הרטוריקה שלהן בערבית שנועדה לציבור הערבי ביטאה את השונות ביניהן והן פנו זו נגד זו.
ההתכתשות בין המפלגות שהרכיבו את הרשימה המשותפת הגיעה לשיא בפיאסקו של הרוטציה על המושב של באסל גטאס, התכתשות שהבליטה את האינטרסים של כל מפלגה כשלעצמה והדגישה את הפלגנות ביניהן. היה ברור שהתקווה לאחדות התבדתה ושיש לשקול פיצול לשתי מפלגות שיתמודדו על הקול הערבי בדרך מכובדת ומכבדת, מתוך ציפייה ששתי מפלגות יעוררו את השטח הפוליטי הרדום ביישובים הערביים ויגדילו את שיעור ההצבעה בהם.
הרכבת הרשימה המשותפת עוררה קושי משום שלא היה ברור כיצד לאמוד את ערכו האמיתי של כל מרכיב ממרכיבי האיחוד. הפעם האחרונה שבה התמודדו המפלגות הערביות בנפרד הייתה לפני שש שנים, בשנת 2013, ומפתח הכוח שהיה נכון אז היה לא רלוונטי בעיני חלק מהמפלגות. חלקן סברו – אולי בצדק – שפני הדברים השתנו מאז וכי הן ראויות לייצוג גדול יותר. הטענה המרכזית באה מצידה של תנועת תע״ל של ח״כ אחמד טיבי: הסקרים ניבאו לו הצלחה, בין השאר בזכות המחצית המוצלחת של תקופת הכהונה של המועמד השני ברשימתו, ח״כ אוסאמה סעדי. טיבי ביקש להקצות לו שני מנדטים בעשירייה הראשונה ושלושה מתוך 13 המושבים הצפויים. בדומה לטיבי, גם התנועה האסלאמית לא התמודדה באופן עצמאי והיא העריכה שהיא זכאית לשלושה מנדטים בעשירייה הראשונה ולחמישה מתוך ה-13. כך עשו אנשי בל״ד אף שמעולם לא תפסו יותר משני מושבים כשהתמודדו באופן עצמאי, והם ביקשו לקבל שלושה מנדטים בעשירייה הראשונה וארבעה מתוך ה-13. חד״ש, שבשיאה הגיעה לחמישה מושבים (ב-1977 וב-2015), ביקשה ארבעה מנדטים בעשירייה הראשונה וחמישה מתוך ה-13.
הערכת יתר זו נתפסה בעיני הציבור הערבי כהערכה עצמית מופרזת וכמאבקי אגו של המפלגות, כניסיון להכשיל את האיחוד בין מרכיבי הרשימה המשותפת וכבגידה במנדט שהעניקו להן המצביעים. הציבור החליט להעניש אותן, לקח מהן את הזכות שנתן להן והחזיר אותן לגודלן הטבעי כדי ללמדן פרק בהלכות צניעות.
הסיבה השנייה לשיעור ההצבעה הנמוך של הציבור הערבי הייתה כעס על המערכת הפוליטית בישראל בגלל חוק הלאום. חוק הלאום נתפס בעיני המצביעים הערבים שהשתתפו בבחירות כאנטיתזה לתהליך השילוב שאליו שאפו. השתתפות בבחירות היא האקט האזרחי הבולט ביותר של הישראליזציה, והוא מדגיש את הרצון להשתלב בזירה הפוליטית ולא רק בזירה החברתית והכלכלית. חוק הלאום הציב תקרת זכוכית מעל ראשיהם של המבקשים להשתייך למדינה והעביר לאזרחים הערבים מסר ברור כי הוצב בפניהם גבול וכי אל להם לטפח שאיפות לשוויון מעמדי משום שמעמדם בהיררכיה שבין יהודים וערבים בישראל יהיה תמיד נמוך יותר.
ההחרמה האידאולוגית של האזרחים הערבים התעצמה בתקופת הבחירות לכנסת. תהליך דחיקתו של הציבור הערבי נענה מצידו בתהליך של הסתלקות מהמערכת הפוליטית, נגד האינטרס המובהק שלו עצמו.
הסיבה השלישית לשיעור ההצבעה הנמוך של הציבור הערבי הייתה אי שביעות רצון מהחלופה לשלטון בדמותו של בני גנץ. לא דמותו כאדם או כאיש צבא היא שהפריעה לציבור הערבי – הרי בעבר זכו רמטכ״לים אחרים בתמיכתו – אהוד ברק ואף יצחק רבין. הרטוריקה המדירה של גנץ היא שהפריעה לציבור זה, ובייחוד אמירתו האומללה שיצרף לקואליציה שיקים רק מפלגות יהודיות ואף התרברבותו על כך שבתקופתו כרמטכ"ל "חלקים מעזה חזרו לתקופת האבן". שתי אמירות אלה ניפצו את דמותו כמושיע חלופי אפשרי לנתניהו. הציבור הערבי סבר שאין כל הצדקה לתמוך בחלופה זו – הרי מבחינתו קל יותר למתוח ביקורת על ממשלת ימין ולנגח את נתניהו על הרטוריקה הגזענית המובהקת שלו מלמתוח ביקורת על גזענות סמויה. גנץ לא דיבר עם הציבור הערבי כמי שחפץ בטובם, כמי שמכיר בלגיטימציה של אזרחותם וכמי שמבין את רגשותיהם. הם מצידם לימדו אותו לקח מר: השואף לשמש חלופה לשלטון הימין, מן הדין שיפנה בכבוד לציבור הערבי.
הסיבה הרביעית לשיעור ההצבעה הנמוך של הציבור הערבי בבחירות 2019 הייתה הפקרת השטח בחודש הבחירות האחרון ובייחוד ביום הבחירות. בשטח לא התנהלו בחירות של ממש. פעמים אחדות בעבר ניהלתי מערכות בחירות לכנסת ולרשויות המקומיות ואוכל להעיד כי השנה השתררה תחושה שהמפלגות הערביות לא ידעו מה לעשות משום שחששו מפני הביקורת בשטח. לפיכך הן נעלמו מהשטח והחליטו לנהל מסע בחירות בהתבססן על הרשתות החברתיות ועל כמה כרזות של מסרים חלולים. הן לא הציגו מצע ואף לא תוכן, לא התנצלו על טעויותיהן, לא נראו ברחובות במידה מספקת, לא לחצו את ידי המצביעים הפוטנציאליים ולא נגעו באנשים. המצביעים הערבים חיים בחברה מסורתית החפצה ביחס אישי והיודעת לסלוח אם מגיעים אליה. מסע הבחירות העלוב הניב תוצאות עלובות, ורק רגשי הרחמים הצילו את המפלגות בשעתיים האחרונות של יום הבחירות, כאשר הגיעו המצביעים למסקנה שפגעו דיים במנהיגות וכי לפחות יש למנוע מהמפלגות להיעלם מהזירה הפוליטית. דא עקא, ההתעוררות באה מאוחר מדי.
על רבים מהמנהיגים הערבים להסיק מסקנות וליזום סולחה עם הציבור שתהיה מבוססת על הערכה אמיתית ועל צניעות. שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים היה כאמור 49%; מתוכם 72% הצביעו בעבורם, משמע 35% מהציבור הערבי נתן בהם אמון. כדי לרכוש את ליבם של האזרחים הערבים על המנהיגים הערבים לפתוח את שורות ההנהגה ולקבל לתוכן גורמים חברתיים וכלכליים פרקטיים ופרגמטיים שרגליהם נטועות במציאות. המנגנונים המפלגתיים נתפסים כמיושנים, כעייפים וכמשרתים את עצמם בלבד; הם אינם משקפים כהווייתם את הלכי הרוח החדשים בציבור הרחב. נדרשות דמויות שיש בכוחן להתמודד עם האלימות הגואה ועם הפשע המאַכְּלים את החברה הערבית מתוכה. נדרשות דמויות שיש בכוחן להוביל לצמיחה כלכלית של החברה הערבית, שיש בכוחן לנתב את האסטרטגיה הכלכלית של הציבור הערבי. נדרשות דמויות המזוהות עם פריצת הצעירים הערבים לאקדמיה בישראל והיודעים למצות את הפוטנציאל האינטלקטואלי הטמון בהם. נדרשות דמויות שתחתורנה במלוא העוז לשילוב הנשים הערביות בשוק העבודה הישראלי, שתדענה ליצור עוד ועוד מקומות עבודה. נדרשות דמויות היודעות לנהל שיח מועיל וחיובי עם החברה היהודית ולא בדוקרנות ובהפניית אצבע מאשימה כלפי המרחב בכללו. על המפלגות הערביות לאמץ סדר יום חברתי-כלכלי שיניב תוצאות של ממש ולזנוח את הרטוריקה ואת הנאומים חוצבי הלהבות.
אין ספק כי יש לפתוח פרק חדש ביחסי המרכז-שמאל עם החברה הערבית, פרק שיתבסס על תלות הדדית ולא על תפיסת הערבים כגלגל חלופי לאותו מחנה. ללא שיתוף הערבים, גוש המרכז-שמאל לא ישלוט בעתיד, ומנגד ללא השותפות עם המרכז-שמאל לא ישיג הציבור הערבי אפשרות להשפיע על קבלת ההחלטות במדינת ישראל ויישמר לו תפקיד הערבי הכואב, המתלונן והמאוכזב. הציבור הערבי שואף לשותף אמיתי בציבור היהודי שיגמול לו בשותפות אמת. משמעה של שותפות הוא שוויון חברתי כלכלי, אבל גם פוליטי ומדיני כפי שהובטח במגילת העצמאות. אל לרוב היהודי להמשיך ולחשוש מפני קואליציה עם הערבים משום שזה המבנה היחיד של הממשלה החלופית בישראל. תחת לחשוש כל העת מטענות הימין נגד ממשלה המסתמכת על ח"כים ערבים, יש להזכיר שהלגיטימציה לדבר כבר ניתנה מטעם הימין עצמו: בשנת 1996 הציע בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו למפלגה הדמוקרטית הערבית להצטרף לממשלתו וכך הפך להיות ראש הממשלה הראשון שהציע תפקיד של שר לח"כ ערבי ממפלגה ערבית (התפקיד הוצע לח"כ עבד אל-והאב דראושה, אך הוא סירב בנימוס). אריאל שרון, איש ימין מובהק, היה הראשון שהבטיח במסע הבחירות שלו לראשות ממשלה בשנת 2001 שבממשלתו יהיה שר ערבי, הבטחה שאילצה אז את מפלגת העבודה להציע לסאלח טריף לכהן כשר הדרוזי הראשון בתולדות מדינת ישראל. בשנת 2007 לא חשש אהוד אולמרט ממינויו של ג'אלב מגאדלה לשר הערבי-מוסלמי הראשון ולא שילם על כך כל מחיר פוליטי.
לצערי, השמאל משקיע מאמצים כדי לחסן את עצמו מול הימין, מנסה להיראות ימני יותר ובכך מגביר את הדה-לגיטימציה כלפי המנהיגות הערבית. החל בכך אהוד ברק: בשנת 1999, כאשר נבחר לראשות הממשלה בזכות קולותיהם של האזרחים הערבים, הפנה ברק עורף לשותפיו בבחירות וביסס את האמירה שדרושה ממשלה הנשענת על רוב יהודי בכנסת. ברק חשש מפני הימין ופחד שמא יטיחו בו שממשלתו נשענת על המפלגות הערביות ולא על רוב יהודי. פחדנות זו גבתה מחיר גבוה מיחסי היהודים והערבים במדינה: היא העמיקה את הקרע בין מחנה השמאל לבין הציבור הערבי, ואכזבתם העמוקה של הערבים משותפיהם בשמאל התבטאה בהחרמת אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה. אווירה זו הייתה בין הסיבות להתפרצות אירועי אוקטובר 2000, אירועים שהעמיקו את הקרע בין הציבור היהודי והציבור הערבי למשך עשור אבוד תמים. על מנהיגי המרכז-שמאל לשלוח יד מושטת, לגייס תעצומות נפש ואומץ, אמונה בשוויון אזרחי מלא ונכונות לעמוד בפרץ הכעס וההאשמות מצד הימין. הניסיונות לשאת חן בעיני הימין מוכיחים שוב ושוב שהם בגדר אסטרטגיה כושלת.
נותרו פצועים רבים בשטח בעקבות מערכת הבחירות הקשה הזו. על המנהיגות הערבית ניחתו מכותיו של נתניהו ושל הציבור הערבי, גוש המרכז-שמאל הובס משום שלא השכיל לדבר עם הציבור הערבי ומשום שניסה לעטות חליפה שאינה תואמת את זהותו האזרחית האמיתית, והאזרחים היהודים והערבים שבו וחוו מפגן של הסתה, של קיטוב ושל דה-לגיטימציה. דרושה מנהיגות בעלת שכל ישר והגיוני שתדע לאחות את הקרעים.
מוחמד דראושה, מנהל תחום שוויון וחברה משותפת במרכז גבעת חביבה, הוא מומחה ליישוב סכסוכים ועמית מחקר במכון הרטמן ובאקדמיית רוברט בוש בברלין. בעבר ניהל את מערכות הבחירות של המפלגה הדמוקרטית הערבית ושל הרשימה הערבית המאוחדת, וכיום מרצה ופרשן פוליטי בכלי תקשורת מקומיים ועולמיים בנושאים הקשורים למעמדם של האזרחים הערבים במדינה.