
תקציר
הדרוזים מצביעים בדרך כלל על פי שיקולים תועלתניים, למשל הצבעה למפלגות הצפויות להיכלל בקואליציה ולהשפיע על השלטון. מעטים מהם מצביעים ממניעים אידיאולוגיים.
הרשתות החברתיות געשו זמן רב בעקבות שני מעשי חקיקה שפגעו בדרוזים בשנה האחרונה: חוק קמיניץ וחוק הלאום. למרות זאת, הדרוזים מפרידים באופן מלאכותי בין עמדתם כלפי החוקים האלה לבין הצבעה למפלגות שתמכו באותם חוקים.
מפלגת כחול-לבן התבטאה נגד חוק הלאום במתכונתו הנוכחית, ולכן היא משכה את ליבם של הדרוזים. עם זאת, כחול-לבן מחויבת רק לתיקון החוק ולהכללת ערך השוויון בתוכו, ולא לביטולו כפי שקיוו הדרוזים.
העלייה בהצבעה למפלגת ישראל ביתנו נובעת מכך שהנציגים הדרוזים בליכוד אינם נתפסים כמי שמייצגים את האינטרסים האמיתיים של העדה הדרוזית. נוסף לכך, המועמד הדרוזי במפלגת ישראל ביתנו הביע התנגדות לחוק הלאום.
בישראל חיים כיום כ-143 אלף דרוזים, מהם 122 אלף בגליל ובכרמל והאחרים בגולן. מספר בעלי זכות ההצבעה הדרוזים עומד על 84 אלף איש בקירוב,[1] וכ-54 אלף מהם מתגוררים ביישובים דרוזיים, כ-26 אלף ביישובים ערביים שבהם חיים דרוזים לצד מוסלמים ונוצרים (כגון אבו סנאן, מע'אר ופקיעין), והשאר בערים יהודיות כמו נהריה, כרמיאל ואילת או בערים מעורבות כמו עכו, מעלות-תרשיחא, חיפה ותל-אביב יפו.[2] חלק מהמצביעים הדרוזים מצביעים במעטפות כפולות, בעיקר חיילים ואנשי מערכות הביטחון, ולכן לא ניתן לבחון במדויק את הצבעתם.
המאמר בוחן את הצבעת הדרוזים תוך השוואה בין הבחירות לכנסת ה-20, ה-21 וה-22. כבעבר, מחקר זה מתחקה אחר הצבעת הדרוזים ביישובים שאוכלוסייתם דרוזית רובה ככולה וביישובים ערביים שחלק מאוכלוסייתם דרוזית. המחקר מנתח את תוצאות ההצבעה בקלפיות בהסתמך על מאפיינים שונים המסייעים לבודד את הדרוזים ברמה סבירה ומיטבית, וכל זאת כדי להגיע לרמת דיוק מרבית בבחינת דפוסי הצבעתם. עם זאת, יש להקדים ולציין שהדרך היעילה ביותר לבחון את דפוסי ההצבעה היא ניתוח נתוני ההצבעה ביישובים הדרוזיים כמובן. אשר להצבעת הדרוזים בגולן, יצוין שרק מעטים מאוד מימשו את זכות ההצבעה.[3]
בבחירות לכנסת ה-20 עמד שיעור ההצבעה בקרב הדרוזים על 57.7% ובבחירות לכנסת ה-21 על 60.1%. בבחירות לכנסת ה-22 ירד שיעור ההצבעה ל-54.5%,[4] בעיקר בעקבות אכזבתם של הדרוזים מחקיקת חוק הלאום. שיעור ההצבעה הגבוה יחסית בבחירות לכנסת ה-21 הושג ככל הנראה בזכות התגייסותה של מפלגת מרצ, שהציבה מועמד ראוי במקום שנחשב ריאלי וגם בזכות העובדה שמרצ חרתה על דגלה את המאבק בחוק הלאום ובכך בידלה את עצמה ממפלגות הימין וממפלגת כחול-לבן; כחול-לבן לא התחייבה לבטל את החוק אלא הביעה הבטחה עמומה לכלול בחוק סעיף המבטיח שוויון אזרחי בתחום זכויות הפרט. לנוכח תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 גברה אכזבתם של הדרוזים והם החלו לחוש שהחוק לא יבוטל וכנראה גם לא יתוקן.[5]
ניצול האלקטורט לצרכים תועלתיים ואישיים אינו תופעה חדשה. במאה ה-19 היה הסחר באלקטורט (electoral market) מוכר ונפוץ (במדינות כמו בריטניה, למשל) וזאת בעקבות הרחבתה של זכות ההצבעה והענקתה להמונים. שימוש אינסטרומנטלי זה בקולות האזרחים מנוגד לכללי הדמוקרטיה ופותח פתח לשחיתות מסוגים שונים. יש להיאבק בתופעה זו, אולם הצורך של המפלגות הציוניות במראית עין של הכללת מיעוטים במסגרתן מחד גיסא והצורך של הדרוזים בשיפור מעמדם הכלכלי והחברתי מאידך גיסא הביאו לידי השתרשות התופעה באמצעות עסקנים דרוזים, וכך נשחק כוחה האלקטוראלי המוגבל ממילא של האוכלוסייה הדרוזית (1.3% מהאלקטורט הכללי) והחליש אותה כקבוצה.
הדרוזים מצביעים בדרך כלל על פי שיקולים תועלתניים, למשל הצבעה למפלגות הצפויות להיכלל בקואליציה ולהשפיע על השלטון. לעיתים דפוסי הצבעתם אינסטרומנטליסטיים במובהק, כמו הצבעה למפלגה שברשימתה נכלל בן היישוב או בן משפחה שיש ביכולתו להעניק טובת הנאה כלשהי, הצבעה לקידום מועמד במישור המוניציפלי, הצבעה בהשפעת קשרים והיכרויות עם אישי צבא בכירים ועוד. מעטים מצביעים ממניעים אידיאולוגיים.[6]
מאז הבחירות לכנסת התשיעית הציבו מפלגות הימין מועמדים משלהן ברשימותיהן לכנסת ולא תמיד נכלל ברשימה נציג דרוזי לשם ייצוג של רצונותיהם של הדרוזים או של צורכיהם. ישראל ביתנו, למשל, מפגינה עוינות גלויה כלפי המיעוט הערבי ואנשיה דיברו לא אחת בזכות צמצום מספרם של הערבים בארץ. לעיתים נכלל ברשימה אזרח דרוזי, אולם הוא נכפה על הדרוזים מכיוון שהמפלגה היא שבחרה בו ולא הדרוזים עצמם, ובכך נגרם נזק ליחסיהם עם שכניהם המוסלמים והנוצרים המתגוררים איתם ביישוב. לעיתים הדרוזים נקלעו למבוכה, למשל בשל התבטאויותיו התמוהות של ח"כ הליכוד איוב קרא, התקפותיו על נציגים ערבים בכנסת, הקפדתו המתמידה לקבל את ברכת הרבנים וכדומה. היו שהשתמשו בנציגים הדרוזים נגד האינטרסים של הדרוזים עצמם, כפי שראינו בחקיקת חוק הלאום.[7]
רוב המפלגות התנו קבלת שירותים או מינויים שונים בהצבעה, גם אם באופן משתמע ולא ישיר. כאשר המפד"ל שלטה במשרד החינוך, למשל, מונו מנהלי בתי ספר לפי תרומת משפחתם למפלגה. כך עשתה גם ש"ס כאשר שלטה במשרד הפנים וכך נהגו מפלגות כמו הליכוד ומפלגת העבודה.[8] במקרים רבים נרקחה עסקה בין המפלגה במישור הארצי לבין המשפחה במישור המקומי. שיטות נוספות שהשתמשו בהן ועדיין משתמשים בהן גם היום הם מינויים בשירות המדינה וכן קידום מיזמים או שירותים שתכליתם לקדם אדם מסוים – למשל, בשנת 2013 מינה ליברמן שהיה שר החוץ את פרופ' נעים עראידי המנוח, דרוזי תושב מע'אר, לשגריר ישראל בנורווגיה. בכך הפיק ליברמן תועלת כפולה – מחד גיסא הוא התנער מתדמית הגזען שונא הערבים ומאידך גיסא הוא זכה לתמיכת הדרוזים במפלגתו.
מפלגת ישראל ביתנו עשויה להדגים כיצד עסקני מפלגות משתלטים על האלקטורט הדרוזי. מפלגה זו מחזיקה בדעות גזעניות מובהקות[9] ורואה באזרחי המדינה הערבים אויבים ממש. לא אחת כינה ליברמן את הח"כים הערבים "מחבלים", משמע מותר לפגוע בהם פיזית.[10] בכל זאת, מפלגה זו מחזיקה עסקן דרוזי, חמד עמאר, המכהן מטעמה בכנסת מאז 2009. כיום מפלגה זו זוכה לתמיכת הדרוזים ובבחירות לכנסת ה-20 תמכו בה כרבע מהמצביעים. שוחחתי עם דרוזים רבים שהצביעו עבורה ותהיתי מה הגורמים האידיאולוגיים או הערכיים העשויים להסביר את הצבעתם, לנוכח העובדה שמפלגה זו הייתה מעורבת בשחיתות יותר מכל מפלגה אחרת.[11] נעניתי כי נציג המפלגה קידם אדם כלשהו בכפר והקידום משרת היטב את אותו אדם. השיטה עושה שימוש גם בעסקים ובמקורות פרנסה; למשל, בעל עסק קטן למתן שירותים סיפר לי שהפיק רווח נאה לאחר שנציג המפלגה קנה ממנו מצרכים: "כשהתקשר אליי לפני הבחירות, לא שכחתי אותו וגייסתי לו כמעט את כל החמולה שלי והיא חמולה גדולה מאוד בכפר". ישראל ביתנו אף הרחיקה לכת: חמד עמאר הקים תנועת נוער דרוזית במסגרת ישראל ביתנו, והעמותה מעבירה כספים מתקציבה לעסקנים דרוזים שונים בכל הכפרים; עסקנים אלה נעשים לחיילים ממושמעים ביום פקודה. אחד ממובילי העמותה הוא תושב פקיעין, דבר המסביר למשל את שיעור התמיכה הגבוה במפלגה בכפר: בבחירות לכנסת ה-22 זכתה ישראל ביתנו בשליש מקולות הדרוזים ביישוב.
בבחירות לכנסת ה-21 וה-22 נוצר מצב פרדוקסלי: הדרוזים נדרשו להצביע בניגוד לאינטרסים המובהקים שלהם ואף בניגוד להצהרות נציגיהם בכנסת. הבחירות הללו נערכו לאחר שני מעשי חקיקה שפגעו בדרוזים במידה רבה: תיקון חוק התכנון והבנייה (המכונה "תיקון קמיניץ") וחוק הלאום.
במשך למעלה משנה געשו הרשתות החברתיות בקריאות נגד החוקים הללו, אולם הדרוזים הצביעו בבחירות בעד מפלגות שיזמו וקידמו את החוקים האמורים ותמכו בהן בכל שלבי החקיקה. הדברים הגיעו עד כדי כך שאמיר חניפס, נכדו של שיח' צאלח חניפס, שהיה מראשי התומכים בתנועה הציונית, תקף במילים חריפות את יוזם החוק אבי דיכטר. אם כן, מדוע הצביעו הדרוזים בעד מפלגות שקידמו חוקים אלה בשיעורים גבוהים (בשפרעם כ- 80% מהדרוזים הצביעו בעד ישראל ביתנו)? נראה כי הדרוזים הפרידו באופן מלאכותי בין הנציג הדרוזי שהצביע נגד החוק במליאה – כמו עמאר למשל – לבין מפלגתו, ככל שהדבר נשמע בלתי סביר ומנוגד להיגיון.
ניתוח השוואתי של דפוסי ההצבעה של הדרוזים למפלגות המרכזיות
מהבחירות לכנסת ה-20 ועד הבחירות לכנסת ה-22 עלה מספר המצביעים הדרוזים בששת אלפים לערך. בבחירות לכנסת ה-20 הצביעו כרבע מבעלי זכות הבחירה הדרוזים בעד ישראל ביתנו, והיא שזכתה במספר הקולות הגבוה ביותר. אחריה ניצבת מפלגת המחנה הציוני, שכללה את מפלגת העבודה ואת "התנועה". עד אותן בחירות הייתה מפלגת העבודה הראשונה בקרב הדרוזים וזכתה תמיד ל20% עד 30% מקולותיהם. שלישית הייתה מפלגת כולנו, שנציגה אכרם חסון הצליח לגייס חלק ניכר ממצביעי דלית אל-כרמל ורבים ממצביעי שאר הכפרים. הרשימה המשותפת, שנציגה עבדאללה אבו מערוף היה במקום גבוה ברשימה המשותפת והציבור לא נחשף להסכם הרוטציה על מושבו בכנסת, זכתה ל-11.6% מהקולות. הליכוד, שנציגו היה סגן שר, זכה בפחות מ-8% מקולות הדרוזים, אפילו פחות מש"ס (8.6%).
מפלגה זו הייתה החזקה ביותר בקרב הדרוזים בבחירות לכנסת ה-20 והיא זכתה ב-23.8% מקולותיהם של המצביעים. יתרונה נבע מעבודה מאומצת ועקיבה של אנשי המפלגה בקרב הדרוזים, כאמור. יתרה מכך, סייעו לכך היעדר מועמד דרוזי במקום ריאלי ברשימה אחרת לצד ירידת קרנה של הליכוד.
בבחירות לכנסת ה-21 ירד כוחה של המפלגה כמעט בחצי, והיא זכתה בתמיכה בשיעור של 12.6% בלבד. זאת משום שהמועמד הדרוזי לא נתפס כבעל סיכוי ריאלי להצטרף לכנסת לנוכח התחזיות שייתכן שהמפלגה לא תעבור את רף החסימה. מנגד, מרצ הציבה ברשימתה מועמד במקום ריאלי, הצבה שהגבירה במידה רבה את התמיכה בה, כפי שנראה בהמשך. סיבה נוספת לירידת כוחה של ישראל ביתנו היא תמיכתה בחוק הלאום.
בבחירות לכנסת ה-22 גבר כוחה של המפלגה בקרב הדרוזים, בעיקר משום שרשימת כולנו נבלעה בתוך הליכוד ולא היה אפשר להצביע עבורה. גם העובדה שהמועמד הדרוזי ברשימת מרצ לכנסת נדחק למקום לא ריאלי החזירה מצביעים רבים לישראל ביתנו; הפעם הסקרים האירו לה פנים ונראה שחמד עמאר, שלא נכלל בכנסת ה-21, יחזור לכנסת ה-22 – וכן אכן היה. יתר על כן, עמאר הצליח לשכנע מצביעים רבים שהוא עצמו התנגד לחוק הלאום – כפי שאכן היה – וכי עליהם להצביע בעדו למרות המפלגה. הוא הצליח בכך חלקית ומפלגתו קיבלה 18.8% מקולות הדרוזים. ביישוב שלו, שפרעם, זכתה המפלגה ל-75% ויותר מקולות הדרוזים, ובכך דחקה כמעט לגמרי כל מפלגה אחרת. גם ביישובים אחרים, כמו פקיעין, ראמה ועוספיה, זכתה המפלגה במספר הקולות הרב ביותר ביחס לכל המפלגות האחרות.
מפלגה זו, שחברים בה שלושה רמטכ"לים לשעבר, משכה את ליבם של הדרוזים משום שרבים מהם מכירים את הדמויות בזכות שירותם בצבא. המפלגה התבטאה נגד חוק הלאום במתכונתו הנוכחית ולכן עוררה תקווה שהדרוזים יזכו להכרה כאזרחים שווים באמצעות ביטול החוק. עם זאת, מחויבות המפלגה לחוק ברמה העקרונית, לתיקונו ולהכללת ערך השוויון בתוכו, פגעה מעט במוטיבציה להצביע בעדה. הדרוזים קיוו שהחוק יבוטל ולא רק יתוקן, שכן ההתחייבות לשוויון מצד כחול-לבן התכוונה רק לשוויון האזרחי של הפרט ולא לזכויות קולקטיביות. יתר על כן, דרוזים רבים (וגם יהודים ממוצא ערבי) נפגעו מביטולו של מעמד השפה הערבית כשפה רשמית במדינה. למותר לציין כי השפה הערבית היא שפת הדת, הדיבור, התרבות והיצירה של הדרוזים.
פורום הקצינים הדרוזי קיווה שהרשימה תכלול קצין דרוזי, אולם גנץ קיבל הכרעה תקדימית ובחר בעיתונאית הדעתנית והמוערכת ג'דיר כמאל-מריח; בכך הוא אותת שאינו מחויב לחברים מהשירות אלא לקידום הדרוזים ולשינוי מהותי בעדתם, כמו קידום אישה לעמדת מנהיגות.
בבחירות לכנסת ה-21 זכתה הרשימה ל-36% מקולות הדרוזים, ובבחירות לכנסת ה-22 – ולאחר שמרצ דעכה – גברה התמיכה ברשימה למחצית מקולות הדרוזים בקירוב (47.8%). בדלית אל-כרמל היא זכתה לתמיכה בשיעור של 78.1%, בשכנה עוספיה ל-69.9%, ובחורפיש ל-51.8%.
אף שמפלגת הליכוד היא מפלגת השלטון ואף שנציג המפלגה איוב קרא היה סגן שר ולאחר מכן שר, התמיכה במפלגה זו נמוכה למדי. בבחירות לכנסת ה-20 זכתה המפלגה ב-7.8% בלבד מקולות הדרוזים, ולשם השוואה יצוין כי מפלגת כולנו החדשה זכתה ב-18.4%. גם בדלית אל-כרמל, כפרו של קרא, זכתה המפלגה בפחות משיעור זה. מעוז כוחה של המפלגה היה בראמה, שם מונה עסקן המפלגה סאהר איסמעיל ליועץ של גדעון סער, וכן באבו-סנאן.
בבחירות לכנסת ה-21 עלה כוחה של מפלגת הליכוד בשל התגייסות ירכא ושכנתה כסרא-סמיע למענה בזכות הצבת תושב ירכא ברשימתה במקום שנחשב ריאלי. בבחירות אלה קיבלה המפלגה 11.1% מקולות הדרוזים והייתה המפלגה הרביעית בכוחה. גם בכנסת ה-22 שמר הליכוד על כוחו (9.6%) אף שהוביל את חוק הלאום ומועמדו השר קרא תמך בו, בניגוד לאינטרס של הדרוזים. הסיבות לחולשת הליכוד הן כאמור קידום חוק הלאום ומועמדי המפלגה הדרוזים שלא נתפסו כייצוגיים או כמי שדואגים לאינטרסים של העדה.
מפלגה זו קיבלה תמיד 2–3 אחוזים בלבד מקולות הדרוזים; למשל, בבחירות לכנסת ה-20 הצביעו בעדה רק 2%, אולם שתי פעולות חשובות מצידה לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הגבירו את כוחה: היא הניפה את דגל ביטולו של חוק הלאום והציבה מועמד דרוזי ראוי במקום שנחשב ריאלי. לכן היא זכתה ב-15.8% מקולותיהם של הדרוזים, וביישובו של המועמד – בית-ג'ן – היא זכתה ל-64.8% מהקולות. לקראת הבחירות לכנסת ה-22 נדחק עלי צלאלחה למקום נמוך ברשימה וכוחה הצטמק ל-3.2% בלבד בקרב הדרוזים.
ברי לכול שאין כל קשר בין ש"ס לדרוזים, ובכל זאת היא זוכה לשיעור לא מבוטל מקולותיהם. בבחירות לכנסת ה-20 הצביעו עבורה 5% מהמצביעים, ובבחירות לכנסת ה-21 היה שיעור התמיכה בה דומה (4.4%) וכך גם בבחירות לכנסת ה-22 (4%). ש"ס זכתה לתמיכת ניכרת מצד הדרוזים בעבר בשל התגייסותה של חמולת מועדי מירכא למענה, אך כעת הצטמצם כוחה בחצי. מפלגה זו מגייסת קולות באמצעות שימוש במינויים במשרד הפנים ולכן כוחה רב יחסית במע'אר ובאבו-סנאן – דרוזים משני היישובים (שהיו קצינים בכירים בצה"ל) מונו לתפקידים בכירים במשרד הפנים כאשר שר הפנים היה מטעם ש"ס.
לקראת הבחירות לכנסת ה-20 קיבלה הרשימה המשותפת 11.6% מקולות הדרוזים, בעיקר ביישוב של המועמד מטעמה, עבדאללה אבו מערוף, תושב ירכא (ביישובו תמכו במפלגה 36.9% מהמצביעים). באותה עת לא נודע על הרוטציה במושב של המועמד הדרוזי בכנסת. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 זכתה בל"ד-רע"ם במספר זעום של קולות, וחד"ש-תע"ל, שהציבה מועמד דרוזי במקום לא ריאלי והגבילה את תקופת כהונתו בהסכם בין המפלגות, זכתה לתמיכה של 2.9% בלבד, רובם ממע'אר (9.9%). בבחירות לכנסת ה-22 הייתה סברה שמיקום הנציג הדרוזי ברשימה אינו ריאלי והעובדה שהוא גם אינו מוכר דיו בקרב הדרוזים, ולכן קיבלה הרשימה המשותפת 5.6% מהקולות בלבד, הרבה פחות מכפי שמייחסת לה תדמיתה בשיח האינטלקטואלי הדרוזי. אפילו במע'אר, היישוב של המועמד ג'אבר עסאקלה, קיבלה הרשימה המשותפת 12.3% מהקולות, פחות מישראל ביתנו ואפילו מש"ס.
חוק הלאום לא חולל שינויים של ממש בהצבעת הדרוזים למרות מחאתם הקולנית. הם הוסיפו להצביע לפי הקודים הקלאסיים: העדפת מפלגות שלטון בפועל או מפלגות שלטון פוטנציאליות, העדפת מפלגות שבלב הקונסנזוס הישראלי, וכמובן העדפת בן הכפר או בן המשפחה, גם אם המפלגה עצמה פועלת בניגוד לאינטרסים של הדרוזים (כמו במקרה של חוק הלאום) או אינה מקדמת מיזמים כלשהם למענם. לעיתים הצביעו אנשים מקרב העדה בעבור מפלגות שאינן מתעניינות כלל בדרוזים; למשל, בבחירות לכנסת ה-22 הצביעו 342 דרוזים בעד הבית היהודי ו-616 בעד אורן חזן (כרבע מקולות המצביעים ביישוב יאנוח-ג'ת).
הצבעות אלה משקפות את חולשתם של הדרוזים לא רק מבחינה אלקטורלית: הדרוזים הם מיעוט קטן למדי, האלקטורט שלו מפוזר באופן לא יעיל, הוא אינו משכיל לגבש אסטרטגיות פוליטיות יעילות ומסכים למסחר בקולות המצביעים לשם קידום אינטרסים אישיים ומשפחתיים קצרי-טווח.
התרשימים להלן משקפים את התפלגות הצבעת הדרוזים לכנסת (תרשים 1 - בראש המאמר) ואת התפלגות ההצבעה שלהם ביישובים נבחרים.




הערות לתרשימים:
א. בבחירות לכנסת ה-20 התמודדה מפלגת המחנה הציוני (העבודה והתנועה). בבחירות לכנסת ה-21 וה-22 נקראה המפלגה "מפלגת העבודה".
ב. בבחירות לכנסת ה-21 התמודדו שתי רשימות: בל"ד-רע"ם וחד"ש-תע"ל, המרכיבות את הרשימה המשותפת בכנסת ה-20 ובכנסת ה-22.
ג. בכנסת ה-22 התמזגה מפלגת כולנו במפלגת הליכוד.
מקורות
אלדר, ש' (2019). "השלכות חוק הלאום: אלימות נגד אזרחים ערבים גוברת", אל מוניטור, 28 באוגוסט 2019.
אלף, א' (2015). תיק ליברמן, אור יהודה: כנרת-זמורה-ביתן.
בריק, ס', (2002). מגמת ההתחזקות של מפלגות הימין, המפלגות החרדיות ושל מפלגות העולים, בקרב הדרוזים, עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך, חיפה: אוניברסיטת חיפה.
בריק, ס' (2010). "מניעי הדרוזים בבחירות לכנסת", בתוך: א' לביא וא' רודניצקי (עורכים), פוליטיקה, בחירות ושלטון מקומי ביישוב הערבי והדרוזי בישראל, תל-אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל-אביב, 2010, עמ' 159–192.
אתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2019). "האוכלוסייה הדרוזית בישראל: לקט נתונים לרגל חג הנביא שועייב", הודעה לתקשורת, 17 באפריל 2019.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2016). רשויות מקומיות: דירוג סוציו-אקונומי 2016.
חורי, ג' (2017). "ליברמן על העימותים בואדי ערה: צריך להחרים את תושבי האזור". הארץ, 10 בדצמבר 2017.
מגידו, ג' (2019). "5 שנים, 108 חשודים, 19 כתבי אישום: כל מה שצריך לדעת על פרשות ישראל ביתנו", דה-מרקר, 18 במרץ 2019.
ניר, ש' (2017). "שר הביטחון של 78% מאזרחי ישראל", דבר העובדים בארץ ישראל, 14 במרץ 2017.
Brake, S. (2018). "Representation and De-Legitimation in Semi-Democratic Regimes: The Case of the Arab Citizens in Israel," Sociology and Anthropology, 6(5), pp. 447-458.
ד"ר סלים בריק הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת עמק יזרעאל. תחומי מחקרו הם יחסי ישראל עם הפלסטינים והפוליטיקה הערבית והדרוזית בישראל. מפרסומיו האחרונים:
ס' בריק, הערבים בערים המעורבות: היבטים פוליטיים השוואתיים, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2017;
A. Ghanem, M. Mostafa, & S. Brake, Israel in the Post Oslo Era, London: Routledge, 2019.
בימים אלה הוא שוקד על פרסום ספרים אלה: מאפייני חברי הכנסת והקשר בינם לבין תפקודם ותפוקותיהם וכן הקהילה הדרוזית בישראל: היבטים חברתיים ופוליטיים, ספר שהוא חלק ממחקר מקיף פרי עטו על הדרוזים במזרח התיכון, שכותרתו:
Border Minorities in the Middle East: The Druzes as a Case Study (Routledge, forthcoming).
[1] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2019.
[2] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2016.
[3] מתוך 1780 בעלי זכות הצבעה בגולן, 314 הצביעו לכנסת ה-21 (17%), לפי ההתפלגות: כחול-לבן – 117; הליכוד – 96; כולנו – 25; מרצ – 23. השאר הצביעו למפלגות שונות. לכנסת ה-22 הצביעו 377 (20%) לפי ההתפלגות: כחול-לבן – 151; הליכוד – 102; ישראל ביתנו – 19; מרצ – 6 קולות.
[4] כל הנתונים נלקחו מאתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת.
[5] בין שתי מערכות הבחירות רעשו הרשתות החברתיות בנושא זה, וגם משפטנים דרוזים שעתרו לבטל את החוק החלו להשמיע התבטאויות לא מעודדות, בעיקר לנוכח הצלחת הליכוד בבחירות לכנסת ה-21.
[6] למניעי ההצבעה של הדרוזים ראו: בריק, 2002; בריק, 2010; Brake, 2018
[7] להרחבה בעניין זה ראו: בריק 2002; Brake, 2018.
[8] להרחבה בעניין התניית מינויים ושירותים בהצבעה ראו: בריק, 2002; בריק, 2010.
[9] להלן דוגמה אחת מני רבות: ליברמן מצהיר שלדעתו אין סיבה שהערבים יהיו אזרחים בישראל. ראו: ניר, 2017; חורי, 2017.
[10] "ליברמן: להוריד הראש עם גרזן למי שנגדנו", חדשות 2, 8 במרץ 2015; אלדר, 2017.
[11] מאז הצטרפותו לפוליטיקה אביגדור ליברמן נחקר במשטרה בפרשות שונות. אמנם הוא זוכה בדין, אולם הזיכוי נבע מהתיישנות שנבעה מהתארכות טיפולו של היועץ המשפטי לממשלה באופן בלתי סביר ובשל סירובם של עדים להעיד או בשל היעלמות חלקם. להרחבה בעניין פרשות ליברמן ראו: אלף, 2015. מפלגתו, ישראל ביתנו, היא מן המפלגות המושחתות שהיו בישראל מבחינת מספר המעורבים בפרשות שונות ומבחינת היקף השחיתות. להרחבה ראו: מגידו, 2019.