תקציר
הבחירות העבירו מסר: הציבור הערבי מסרב להיות בעיה בחברה הישראלית, ושואף לחזור למצב של נורמליות.
שנות ה-90 נחקקו בזיכרון של הציבור הערבי כתקופה מבטיחה לזכויותיהם, אך כיום הקערה התהפכה על פיה. הממסד מטיל ספק בכוחם של חברי הכנסת הערבים לייצג את בוחריהם ומפקפק בנאמנותם למדינה. רבים בציבור הערבי מבינים שהזהות הלאומית-ציונית של המדינה מכוונת נגדם.
הדה-לגיטימציה כלפי המיעוט הערבי ונבחריו הגיעה לשיאה בבחירות האחרונות. הסיסמה "ביבי או טיבי" היא ביטוי להסתה וגזענות שיש להוקיעו.
תכנית "עסקת המאה", ובמיוחד הכוונה לספח את המשולש למדינה פלסטינית, תרמה דווקא להעלאת שיעור ההצבעה ברחוב הערבי. הזכייה של הרשימה המשותפת ב-15 מנדטים החזירה את האמונה לאזרחים הערבים שהשינוי הוא אפשרי.
הבחירות האחרונות שנערכו ב-2 במרץ 2020 עוררו בי תקווה שלא חשתי כמוה מאז שנת 2000, כאשר נועדו אהוד ברק ויאסר ערפאת בוועידת קמפ דייוויד. מרתקת במיוחד בסבב הבחירות הזה היא התגייסותם של אזרחי ישראל הפלסטינים יחדיו כדי להדוף גופים פוליטיים מסוימים שגרמו להדרתם ולדחיקתם לשוליים. לראשונה בחיי הרגשתי שהצבעתי נחשבת, ושכבר אינני שרוי בשממה הפוליטית. המפלגה אשר עבורה הצבעתי, הרשימה המשותפת, היא כיום המפלגה השלישית בגודלה במדינה,והיא עשויה למלא תפקיד מכריע בניסיון לפתור את בעיות קיומי.
על מה נסבו הבחירות האלה? ראשית, בחירות אלה העבירו מסר מהדהד: המיעוט הערבי בישראל משווע לשוב לנורמליוּת. שנית, בחירות אלה הוכיחו שהמיעוט הערבי מסרב להיות "בעיה" בחברה הישראלית הרחבה, כפי שיש המגדירים אותו. מעתה אמורים שני מסרים אלה להיות ברורים לכל העוסקים בענייני המיעוט הערבי.
לא פשוטים היו שני העשורים האחרונים בחייהם של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים ואף כמעט בלתי נסבלים. האלימות ביישובים הערביים החריפה, הכלכלה קפאה, והעתיד נעשה מעורפל במידה מטרידה. הם חוו תקופה קשה אך עברו בהצלחה את נקודת המפנה בהיסטוריה הסוערת שלהם. התהליך נובע בחלקו מהפנייה של החברה הישראלית לפוליטיקה של הימין. המיעוט הערבי נותר לא יציב, פגיע משהיה אי-פעם, וסובל מחוסר אמון מצד החברה היהודית. בשנים 2009–2011, כאשר הייתה כלכלת ישראל שרויה במיתון, האזרחים הערבים הם שסבלו יותר מכול. ב-2013, כאשר התערער לגמרי הסטטוס-קוו העדין ביחסים שבין ישראל לפלסטינים, נעשו האזרחים הערבים "מסומנים" והיחס החשדני כלפיהם גבר והלך. התחושה שהמערכת כולה מכוונת נגדם הייתה נחלתם של רבים.
אזרחי ישראל הפלסטינים חוו זמנים קשים באווירה פוליטית שנעשתה עוינת יותר ויותר, ונוכחו לדעת שהמדינה אכזבה אותם. אובדן אמון זה הורגש בייחוד בשלוש השנים האחרונות, כאשר הציף את הערים הערביות גל של אלימות. אזרחים פלסטינים רבים האמינו כי המדינה יכלה למנוע את גל האלימות ואף לבלום אותו, אולם התגובה הרשמית של ישראל הייתה דלה, בגדר "מעט מדי, מאוחר מדי". תגובה כה מאכזבת שוב הוכיחה כי ישראל נצמדת למדיניותה הישנה המוכרת: התעלמות ואדישות. התגובה מעידה כי המדינה ממשיכה לראות במיעוט הפלסטיני בעיה, ולכן עשתה מעט מדי לסיפוק צרכיו הבסיסיים.
האזרחים הפלסטינים נפגעו מהאלימות; היא איימה על לכידותם החברתית ונותר בידם כוח מיקוח מועט. רבים מהם עסקו בהלקאה עצמית, והיא כשלעצמה הובילה רבים אחרים להאמין שהם-הם מקור הבעיה– ולא העוני, מערכת החינוך המרוסקת, המשבר בבריאות הציבור או המחסור הגורף בתשתיות.
בנסיבות לא פשוטות אלה דרשו אזרחי ישראל הפלסטינים לחזור לנורמות הפוליטיות של שנות התשעים, לפני שהחברה הישראלית נסחפה בגל לאומני. שנות התשעים נתפסו כתקופה שהבטיחה וגם החילה בישראל צדק חברתי, כבוד אדם ואמון הדדי. החקיקה של חוק זכויות האדם ב-1992 ועיגונו כחוק יסוד נתפסו כזינוק של ישראל לעבר תקופה מבטיחה ומשגשגת, אלא שבמהלך עשרים השנים האחרונות האזרחים הפלסטינים רואים בעיניים כלות כיצד ההישגים של שנות התשעים חומקים בין אצבעותיהם. העולם שהיה בעיניהם מובן מאליו החל להתערער.
הרוח האופטימית של שנות התשעים התבטאה בדרישות הפוליטיות והכלכליות שהציגו הנציגים הערבים בכנסת. בהתבססה על נתונים מתועדים, תלתה המנהיגות הערבית בממשלת ישראל את האשם בשיעור תמותה גבוה בקרב הערבים, מחתה על מדיניות כלכלית בלתי הוגנת ועל פערים ברמות ההכנסה בין ערבים ליהודים, והתרעמה על הפליה בתחום החינוך. דרישות אלה נתפסו לגיטימיות בעיני הרוב היהודי ובעיני הממסד.
היום, לעומת זאת, נראה שהקערה התהפכה על פיה. הממסד תולה את האשם בחברי הכנסת הערבים. הוא תוהה אם יש בכוחם לייצג את בוחריהם, מפקפק בנאמנותם למדינה, ומציג אותם בפומבי כמי שעומדים מחוץ לנרטיב הציוני שאושרר לאחרונה. העמדת נאמנותם של האזרחים הערבים בספק הפכה לקריטריון העיקרי שבאמצעותו יש להתייחס אליהם. על רקע זה החלו להישמע בקרב המיעוט הפלסטיני קולות מודאגים. הללו הציגו טיעון משכנע: הבעיות שמהן סובלת החברה הערבית אינן נובעות רק ממדיניות כלכלית מפלה על רקע לאומי –אלא גם מהטלת ספק בלגיטימיות של האזרחים הערבים ובהנהגתם בכלל. משום כך הבהיר יו"ר הרשימה המשותפת אימן עודה כי הוא לא יצטרף לשום קואליציה אלא אם כן היא תכיר בעובדה שהמנהיגים הערבים הנבחרים הם הנציגים הלגיטימיים של המיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל.
מאז הפסגה הכושלת בקמפ דייוויד בשנת 2000 נעשו ההתקפות נגד האזרחים הפלסטינים ומעשי ההסתה כלפיהם לדבר שבשגרה בזירה הפוליטית בישראל. רבים מאזרחי ישראל הפלסטינים מתקשים להשתחרר מהרושם שהזהות הלאומית-ציונית של המדינה נעשתה לנשק המכוון נגדם. אמירות מתסיסות מצד בעלי תפקידים בכירים או מצד דמגוגים למיניהם הפיצו את הטענה שלפיה האזרחים הפלסטינים הם איום על אופייה היהודי של המדינה. מאחר שאין משיתים עונשים על משמיעיהן של הצהרות מתסיסות אלה, התקשורת נאלצת לדווח עליהן. בכך אימצה אותן התקשורת כחלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי החדש בישראל.
תהליך הדה-לגיטימציה הגיע לשיאו במערכת הבחירות האחרונה, בהנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שוב ושוב הצליח נתניהו לגייס מצביעים עבורו באמצעות השמעת דברי בלע על המיעוט הפלסטיני ובאמצעות התייחסות מבזה כלפי מנהיגיו. אכן, בחירות בדרך כלל מתאפיינות בתופעות של אנטגוניזם ולעג בין מפלגות, אולם מסע הבחירות של נתניהו היה מרושע במיוחד והתאפיין בנימה גזענית כלפי האזרחים הפלסטינים. המסר המאיים שלו– "ביבי או טיבי"– היה ביטוי גרוטסקי של הסתה וגזענות והיה צריך להוקיעו, אולם הוא הדהד היטב בקרב מצביעים יהודים ופרט על נימיהם הלאומיים. המסר הופנה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר וכך קנה לו אחיזה והתפשט כאש בשדה קוצים. מפלגות אחרות נאלצו ללכת בעקבות נתניהו ולאמץ את נימתו הלאומית הבלתי-נשלטת. מנהיגי כחול-לבן נקלעו לנקודת פיגור בסוגיה הלאומית. הם ויתרו על הקשר עם הנציגים הערבים בכנסת והחלו לפסול כל אפשרות לכונן קואליציה עימם. אפילו מרצ, השריד האחרון של השמאל היהודי-ערבי והמפלגה היחידה שגילמה את רוח השיתוף של שנות התשעים, לא נותרה חסינה מפני הטירוף החדש שעורר נתניהו. במקום לחבק את החבר הערבי היחיד במפלגה ולשוב ולהדגיש את מחויבותה של המפלגה להגנה על המיעוט הערבי, החליטה גם היא לוותר על החלום הזה. בחירות אלה עמדו בסימן ההתנתקות הבלתי-מסויגת של המפלגות היהודיות מהרשימה המשותפת והתרחקות ממנה. מגמה זו מדאיגה כשלעצמה, אך אין בה די להסביר את שיעור ההצבעה הגבוה בקרב המצביעים הערבים בבחירות האחרונות.
הגורם שתרם לשיעור ההצבעה הגבוה הוא האווירה המרושעת ששררה במערכת הפוליטית, ובייחוד השנה. כדי להבין כיצד עוררה האווירה הפוליטית הטעונה את המיעוט הפלסטיני והאיצה בו להשתתף בבחירות, עלינו לחזור ל-28 בינואר 2020, היום שבו פרסם הנשיא טראמפ את תכניתו לשלום במזרח התיכון. תכנית זו, ששוגרה מהחדר הסגלגל בבית הלבן, הבטיחה אסון לכל העם הפלסטיני ולכן היא דרבנה את האזרחים הערבים להגביר את השתתפותם בבחירות האחרונות. עבור הרוב המכריע של הפלסטינים לא יצמח טוב כלשהו מתכנית השלום של טראמפ: הוא אימץ את כל השאיפות של ישראל והביע את הסכמתו לספח שלושים אחוזים מהגדה המערבית לישראל. בעיניי, המרכיב המדאיג ביותר בתכנית השלום היה ההצעה לחילופי שטחים באזור המשולש, מקום הולדתי. הצעה מעורפלת זו עוררה בלבי חוסר ודאות לגבי עתידי במדינת ישראל.
השלכות תכנית השלום הגבירו את נחישותם של האזרחים הפלסטינים לנקוט פעולה. בנימה אישית אוסיף שההצעה המריצה אותי להתנתק עוד ועוד מהממשל האמריקני ומממשלת ישראל. חיי החלו לאבד כל מבנה, מעמד או משמעות. לא ידעתי איך תיראה השנה הבאה בחיי, באילו תחומים אוכל להשקיע או אפילו לאיזה בית ספר אוכל לשלוח את ילדיי. ההתמודדות עם אי-הוודאות הזו עוררה בי תחושה שחיי מתפרקים וזהותי נשדדת ממני. ניתן רק לדַמוֹת איזה מחיר עלולה אי-יציבות זו לגבות מבריאותה של החברה הערבית בישראל.
נתתי את קולי לרשימה המשותפת. שום מפלגה לא תוכל לפנות לבוחרים ממורמרים כמוני יותר מהקואליציה הערבית, שהציעה את ההבטחה היחידה לשים קץ לשני עשורים של ייאוש פוליטי. התוצאות היו מסחררות. בזכות 15 חברי כנסת ערבים בכנסת ה-23, חזרה האמונה שהשינוי אפשרי. תוצאות הבחירות הגבירו את תחושת העוצמה בחברה הערבית. זה זמן רב אומרים בני המיעוט הפלסטיני שהם רואים את עצמם כאזרחים פלסטינים במדינת ישראל. באמצעות הצבעתם הם הבהירו חד-משמעית שהם לא ייכנעו לפחד ולא יניחו למפלגות הימין לנהוג כלפיהם בבריונות ולהטיל ספק בזכותם לחיות בארץ.
שיעור ההצבעה במשולש עלה על 69 אחוזים. בכך הגיע לקצו עידן של הסתגרות, עידן שבו דגלה תנועה ערבית באי-השתתפות בבחירות, בהנהגתו של שיח' ראיד צלאח בשנות השמונים. גם אם בסופו של דבר לא הצליחו המצביעים הפלסטינים להדיח את נתניהו מתפקידו, הם הצליחו לבלום את התנועה שקראה להם לוותר על קולם באמצעות הימנעות מהשתתפות פוליטית. דווקא בתקופה של ייאוש פוליטי הפגינו אזרחי ישראל הפלסטינים אופטימיות והוכיחו כמיעוט שהם דבקים במלוא כוחם בתקווה. למרות מסעות בחירות פוליטיים מכוערים שנקטו דמוניזציה כלפיהם, הם הוכיחו שהם מוכנים לפעול להקמתה של ממשלה חדשה וליצירת מציאות חברתית חדשה אשר תחתור לחיים משותפים ולשילוב טוב יותר בישראל.
ד"ר אחמד אגבאריה הוא עמית פוסט דוקטורט לשנת 2020-2019 בבית הספר להיסטוריה ע"ש צבי יעבץ, אוניברסיטת תל אביב.