סיפורה של מסעדה בימי הקורונה: ימי משבר לעסקים בחברה הערבית

מאמרו של עו"ד נדאל עות'מאן, בגיליון החדש של ביאן, מתאר את המשבר הכלכלי שפוקד עסקים רבים בחברה הערבית בעקבות התמודדותה של מדינת ישראל עם מגפת הקורונה.
תאריך

Restaurant in Israel
מסעדה בישראל.
Yoram Shoval, from Wikimedia Commons [CC BY-SA 4.0]

תקציר

96% מהעסקים בחברה הערבית הם עסקים קטנים וזעירים, רובם לא מוגדרים "עסקים חיוניים", ולכן הם הפסיקו לפעול בעקבות משבר הקורונה.

המודל של עבודה מרחוק ועבודה מהבית אינו נפוץ בחברה הערבית. רק בשיעור זעיר של העסקים הערבים התאפשרה שגרת עבודה מרחוק, ולכן משבר הקורונה גבה מחיר גבוה מאוד מהעסקים בחברה הערבית.

המדינה הציעה לעסקים הקטנים והבינוניים הלוואות בערבות מדינה אולם התנאים לזכאות להלוואות הקשו מאוד על העסקים בבעלות ערבית. רוב מבקשי ההלוואות נדחו, ולעסקים שהצליחו לעמוד בתנאים אושרו הלוואות בסכומים נמוכים בהרבה מאלה שביקשו. המצוקה הובילה רבים מבעלי העסקים ליטול הלוואות בשוק האפור בריביות דרקוניות.

יש להקים פורום בין משרדי הכולל את המשרד לביטחון הפנים, משרד הרווחה ומשרד הכלכלה בשיתוף נציגים של ועד ראשי הרשויות הערביות כדי למנוע את היגררות התושבים ביישובים הערביים למעגל קשה של פשיעה ואלימות בשל קבלת הלוואות מהשוק האפור.

על בעלי העסקים הערבים להתארגן במסגרת ארגוני העסקים, אם ברמה הארצית ואם ברמה המקומית בכל יישוב ערבי.


העיר טמרה שוכנת בגליל המערבי, בקרבת הקריות. העיר ידועה במאכליה המשובחים ואכן יש בה כעשרים מסעדות המושכות אליהן מאות ואף אלפי סועדים בכל יום, מרביתם מחוץ לעיר. כך הוא בימים כתיקונם, אולם משבר הקורונה הפוקד את העולם בשנה האחרונה לא פסח על העיר ועל העסקים הפועלים בה, רובם המכריע עסקים קטנים וזעירים.

כדוגמה לעומק המשבר יובא להלן סיפורו של אחד העסקים. הבעלים, עלי (שם בדוי), הוא צעיר בן 32, בן להורים מבוגרים בעלי הכנסה בינונית. הוא סיים לימודי משפטים וקיבל תואר, אך לא הצליח להשתלב בעולם המקצועי בשל השוק המוצף עורכי דין המתקשים להתפרנס כהלכה – ורובם נאלצו לפתוח משרדים משלהם בהיעדר מקומות עבודה שיקלטו אותם כשכירים. עלי החליט להשתלב בעולם העסקים ופתח מסעדה באחד המבנים שנבנו ללא היתר בכביש הראשי בעיר. הוא נעזר בהלוואות בנקאיות למימון חלק מהוצאותיו וגם משפחתו נרתמה לסייע לו והשקיעה את מרבית חסכונותיה בעסק החדש. ליד המסעדה הקים עלי אולם אירועים בשטח פתוח. העסקים החלו לפעול בשנת 2015 ועלי ראה ברכה בעמלו – המסעדה הייתה אבן שואבת ללקוחות בכל ימות השנה ואולם האירועים פעל בעונת השמחות ואירח עד 300 חוגגים.

המסעדה משתרעת על אולם סגור ששטחו כ-300 מ"ר ושטחו של אולם האירועים הפתוח, הפעיל בעיקר באביב ובקיץ, הוא כ-600 מ"ר. עלות השכירות היא 14,000 ש"ח בחודש והארנונה עומדת על 7,000 ש"ח בחודש. במסעדה מועסקים כעשרים עובדים ועובדות והכנסותיה 400 אלף ש"ח בממוצע לחודש – וכחמישה מיליון ש"ח לשנה.

על פי ההגדרות המקובלות בחוק, המסעדה נחשבת ל"עסק קטן" לפי החלטת ממשלה מס' 2190  משנת 2007: עסק קטן הוא עסק שמספר העובדים המועסקים בו אינו עולה על 50 ומחזורו הכספי השנתי מגיע עד 25 מיליון ש"ח. אם כן, לפי הגדרה זו כמעט אין בעיר טמרה עסק "בינוני", משום שעסק מעין זה כולל עד 100 עובדים ומחזורו השנתי הוא עד 100 מיליון ש"ח.

יש לציין כי לפי הגדרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,[1] 96% מהעסקים בחברה הערבית הם עסקים קטנים וזעירים, ולפי נתוני הלשכה כ-66% מהמועסקים הערבים עובדים בעסקים המוגדרים ככאלה. יתר על כן, המחזור הכספי של 54% מהעסקים בבעלות ערבים נמוך מחצי מיליון ש"ח בשנה.

ביום 15 במרץ 2020 נסגרו שערי המסעדה בהנחיות הממשלה בעקבות משבר הקורונה. כל עובדיה הפכו לחסרי עבודה: 12 מהם הוצאו לחופשה ללא תשלום והיו זכאים לדמי אבטלה, והשמונה האחרים לא היו זכאים לדמי אבטלה ולכן נשארו ללא כל הכנסה. עם זאת, גם הזכאים לדמי אבטלה קיבלו קצבה נמוכה מאוד שנקבעה על פי שכרם המדווח. עלי, הבעלים, נאלץ להתמודד עם חובות והתחייבויות והיה עליו לעמוד בתשלום השכירות החודשית של המקום. במחסני המסעדה נותר מלאי גדול של סחורות ומוצרים שנקנו עבור אירועים שהיו אמורים להתקיים בתאריכים נקובים. יתר על כן, המסעדה לא יכלה להתאים את עצמה לביצוע משלוחים מאחר שהמנות בתפריט לא התאימו להעברה במשלוחים.

ימי משבר

כאמור, כ-96% מהעסקים בחברה הערבית מוגדרים כעסקים קטנים וזעירים ועל מרביתם לא חלה ההגדרה של "עסקים חיוניים". עסקים רבים הפסיקו לפעול – מסעדות, חנויות בגדים, חנויות למתנות ועוד. עובדי השלטון המקומי, משרדי עורכי דין ונותני שירותים אחרים נאלצו לצאת לחופשה ללא תשלום ופנו לקבל דמי אבטלה. מניין העובדים בחברה הערבית שנפלטו משוק העבודה בגל הראשון של משבר הקורונה (מאז אמצע חודש מרץ 2020) עומד על כ-180,000 איש ואישה.

הסכום הזעום של דמי האבטלה שקיבלו אותם עובדים נובע מהתופעה המדאיגה בשוק העבודה בחברה הערבית – תשלום משכורות הנמוכות משכר המינימום, בעיקר לעובדות ערביות המועסקות בעסקים זעירים וקטנים ביישובים הערביים. לפיכך קצבת האבטלה לזכאים לכך נקבעת על פי ההכנסה המדווחת ולכן אזרחים ואזרחיות אלה אינם יכולים לממן את צורכי הקיום של משפחתם. יתר על כן, מאחר שהכנסתם קטנה במידה ניכרת, הצטמצם במידה רבה כוח הקנייה שלהם ולכן הושפעו מכך בעלי העסקים החיוניים שנותרו פתוחים.

עלי, בעל המסעדה שהכניסה כ-400 אלף ש"ח בממוצע לחודש קיבל ממס הכנסה פיצוי בסך של כ-6,000 בממוצע לחודש. זאת כאשר היה עליו לשלם בכל חודש משלושת החודשים (מרץ עד מאי) את דמי השכירות בסך 14,000 ש"ח.

עבודה מרחוק

המודל של עבודה מרחוק ועבודה מהבית לא היה נפוץ בחברה הערבית וברוב העסקים העובדים נוכחים פיזית במקום העבודה. רק בשיעור זעיר של העסקים הערבים התאפשרה שגרה של עבודה מרחוק או עבודה מהבית, ולכן המשבר גבה מחיר גבוה מאוד מהעסקים בחברה הערבית: רובם המכריע מצריך עבודה ישירה במקום העבודה (מסעדנות, הסעות, תיירות וכדומה). יתר על כן, שיטת העבודה מרחוק איננה מקובלת בתרבות העבודה בחברה הערבית בישראל.

הרשויות המקומיות והעסקים בחברה הערבית בתקופת המשבר ואחריו

משבר הקורונה וההחלטה על סגירת רוב העסקים במדינה עוררו בארץ ובעולם מחשבות בדבר השפעתו של המשבר על העסקים. יש המנסים לאמוד את השפעתו של המשבר הכלכלי הצפוי להתרחש בעקבות הקורונה. הרשויות המקומיות בחברה הערבית החלו לחשוב על מהלכים ויוזמות שיש לקדם כדי להפחית את הנזק העלול להיגרם, ובהם בין היתר עידוד הצריכה מהעסקים המקומיים, פניות למשכירים לפטור את בעלי העסקים שנסגרו מדמי השכירות, הקמת פורומים להכוונה כלכלית ובכלל זה ייעוץ פיננסי פרטני לעסקים ופניות אל סניפי הבנקים ביישובים ואל הנהלות הבנקים בבקשה להקל על הלקוחות העסקיים.

מסמך שנערך במרכז המחקר והמידע של הכנסת שכותרתו "ההסכם לשיפוי רשויות מקומיות בגין הנחות בארנונה לעסקים בעקבות משבר הקורונה – ניתוח תקציבי לפי מגזרים",[2] אומר כי שיעור הארנונה שלא למגורים מסך כל הארנונה בחברה הערבית עומד על 32%, בחברה היהודית הוא עומד על 53.1%, בערים המעורבות – על 64% והממוצע הארצי הוא 55.4%. אם כן, שיעור ההכנסה מארנונה שלא למגורים בחברה הערבית נמוך מזה שבחברה היהודית ומהשיעור הממוצע הארצי, ובכל זאת שיעור הארנונה שלא ממגורים הוא כשליש מהכנסות הרשויות מארנונה בכלל. בעיר טמרה הוא נמוך אף מהממוצע בחברה הערבית ומגיע ל-27%. כמובן, כל פגיעה בעסקים בחברה הערבית פוגעת במקורות ההכנסה של הרשויות המקומיות לא רק בתקופת הקורונה אלא גם לאחר מכן, כשיתבררו השפעותיה על יכולת ההישרדות של העסקים.

מה הציעה המדינה לעסקים?

בעקבות משבר הקורונה הציעה המדינה לעסקים הקטנים והבינוניים הלוואות בערבות המדינה והעמידה לצורך זה 35 מיליארד ש"ח. דא עקא, הקריטריונים והתנאים לזכאות להלוואות הקשו מאוד על העסקים בבעלות ערבים, ורוב מבקשי ההלוואות האמורות נדחו. לעסקים שהצליחו לעמוד בתנאים אושרו הלוואות בסכומים נמוכים בהרבה מאלה שביקשו, דבר שהוביל אותם לבחירה שלא לקבל את ההלוואות. בוועדת הכספים של הכנסת ב-19 באפריל 2020 מסר החשב הכללי ש-15% מתוך כ־40 אלף הבקשות שהוגשו לקרן היו מצד עסקים ביישובים ערביים ורק 4% מהן אושרו. מובן שעלי, בעל המסעדה מטמרה, ביקש לקבל הלוואה כדי לעמוד בפירעון ההמחאות שמסר, אך הוא סורב ולא היה בין אותם ארבעה אחוזים. כדי לעמוד בהתחייבויותיו פנה עלי לבנק במסלול הרגיל, אולם עד שהחל הטיפול בבקשתו ירד דירוגו על פי BDI, אותו דירוג שלפיו אושרו או נדחו הלוואות לעסקים מטעם הבנקים הן בתקופות שגרה והן בתקופת הקורונה.

מדיניות הבנקים בחברה הערבית בתקופת הקורונה

לאחר שהמדינה אפשרה לקבל הלוואות בערבות מדינה בסך 15% בלבד מגובה הבקשה ולאחר שעסקים מעטים הצליחו להתגבר על החסמים ועל התנאים שהועמדו, הבנקים אמנם רצו למכור הלוואות אך נקטו זהירות רבה יותר ביחס לתקופות שגרה. אף שהמחאות שהוחזרו בשל היעדר כיסוי לא הובאו בחשבון וחשבונות עסקיים לא הוגבלו בגינן. עם זאת, המחאות אלה השפיעו על דירוג העסק במסגרת BDI והבנקים הקשו על העסקים יותר מהרגיל. יתר על כן, לא הייתה נגישות מלאה לשירותי הבנקים מאחר שסניפים רבים ביישובים ערביים נסגרו והבנקים העניקו את השירותים בסניפים מסוימים. לפיכך במקרים רבים נמנע מבעל עסק להיפגש ישירות עם הבנקאים בסניף שבו מתנהל חשבונו.

העסקים הערבים והשוק האפור בתקופת הקורונה

היקלעותם של עסקים בבעלות ערבים למצוקה בעקבות משבר הקורונה סלל את הדרך של רבים מהם לנותני הלוואות בשוק האפור. הם נאלצו לקחת הלוואות בריביות דרקוניות עד כדי אי יכולת להחזירן, דבר העלול להביא לידי הסתבכות עם גורמים עבריינים ולאלימות – ומכאן קצרה הדרך להתמוטטות העסקים ואף להתמוטטות המשפחות של אותם בעלי עסקים. אכן, חלק מבעלי העסקים הסתבכו עם גורמים עברייניים שעיסוקם גביית חובות וזאת מאחר שהמחאות שמסרו לפני המשבר לא כובדו. המחאות אלה התגלגלו לידיהם של אותם גורמים והם דרשו פירעון מיידי ובמקרים רבים ניצלו את המצב להציע הלוואות נוספות בריבית דרקונית, וכך נוצר מעגל של הלוואות שהוביל לקריסתם של עסקים רבים בבעלות ערבים.

ההאטה ההכרחית לאחר החזרה המבטיחה ביוני

פתיחת העסקים בחודש יוני אפשרה לעסקים לחוש תקווה ולנשום לרווחה. רבים מבעלי העסקים הערבים החלו לחדש את פעילותם אך עדיין לא במתכונת המלאה. בענף המסעדנות, למשל, ניכרה עלייה מבטיחה ביוני אף מעל הממוצע הרגיל, וזאת כפי שמסר עלי, בעל המסעדה בטמרה, אך כבר בסוף יוני החלו להישמע קולות בדבר הגל השני של הקורונה. משרד הבריאות החזיר לתוקף הגבלות על האירועים (חתונות ואחרים), ומובן שההגבלות ישפיעו לא רק על בעלי המסעדות ועל בעלי אולמות האירועים, אלא גם על הספקים של אותם עסקים ועל עובדיהם.

לקחים מהגל הראשון של הקורונה

  • הממשלה אינה מייחסת את החשיבות הראויה לכלכלה בחברה הערבית והיא לא נקטה די צעדים לשם עזרה ותמיכה בעסקים בחברה זו. למשל, בין היתר היה עליה להקים קרן הלוואות בתנאים המותאמים לעסקים אלה.
     
  • הבנקים מתייחסים לעסקים בחברה הערבית כאל נטל שיש להיפטר ממנו ולא כאל חלק מהכלכלה בישראל. יש להניח כי הבנקים היו סוגרים סניפים רבים ביישובים הערביים גם אלמלא חויבו לעשות זאת.
     
  • הרשויות המקומיות הערביות וגם ועד ראשי הרשויות הערביות לא עשו די ואינם עושים די לארגון העסקים במסגרת לשכות מסחר מקומיות או ארציות. עסקים אלה עשויים להיות קבוצת לחץ אל מול המוסדות השונים. יתר על כן, נראה כי הרשויות חוששות שמא יתארגנו בעלי העסקים הערביים משלמי הארנונה וימחו על העובדה שהם אינם מקבלים מהן את השירותים שהם זכאים להם.
     
  • העסקים בחברה הערבית אינם מותאמים לפעול באופן המיטבי בתקופות חירום ולכן הם לא יכלו לעמוד בהנחיות שנקבעו. משום כך נסגרו עסקים רבים וחלקם נאלצו לשלם קנסות מיותרים.

צעדים מתבקשים אפשריים

בעקבות משבר הקורונה נקטה הממשלה צעדים אחדים לתמיכה בעסקים, אך צעדים אלה לא העניקו חיזוק של ממש לעסקים הקטנים והזעירים בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. על כן מתבקש לנקוט צעדים אלה:

  • להגדיל את תקציב ההלוואות בערבות המדינה ולהעלות ל-50% את שיעורה של ערבות זו  לעסקים הקטנים והזעירים.
     
  • להמשיך את תמיכת הממשלה (הנמוכה ממילא) בעובדים ובעסקים מעבר לשלושת החודשים שנקצבו, וזאת בשל התמשכותו של משבר הקורונה ובשל כוח הקנייה המוסיף להצטמצם גם אחרי סיום הגל הראשון.
     
  • להעניק לעסקים שלא פעלו פטור מארנונה בסכום העולה על 25% לשנת הכספים הנוכחית לפחות ולשפות את הרשויות המקומיות על כל סכום הארנונה העסקית שלא נגבה בעקבות זאת.
     
  • להקים פורום בין משרדי הכולל את המשרד לביטחון הפנים, משרד הרווחה ומשרד הכלכלה בשיתוף נציגים של ועד ראשי הרשויות הערביות כדי למנוע את היגררות התושבים ביישובים הערביים למעגל קשה של פשיעה ואלימות בשל קבלת הלוואות מהשוק האפור.
     
  • על הרשויות המקומיות לעודד צריכה של שירותים וסחורות מהעסקים המקומיים שבאזור שליטתן.
     
  • על בעלי העסקים הערבים להתארגן במסגרת ארגוני העסקים, אם ברמה הארצית ואם ברמה המקומית בכל יישוב ערבי.
     
  • על הרשויות המקומיות לערב את העסקים הערביים בעת ההיערכות לפעולה בשעת חירום כדי לעמוד על צורכיהם המיוחדים.

נדאל עות'מאן הוא סגן ראש עיריית טמרה, פעיל חברתי ופוליטי, עו"ד במקצועו ויועץ לארגון קהילתי ולפיתוח פרויקטים.


[1] אורי עטר, דמוגרפיה של עסקים – שרידות ותנועות של עסקים, 2016–2018 (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 28 ביולי 2019).

[2] נעם בוטוש, ההסכם לשיפוי רשויות מקומיות בגין הנחות בארנונה לעסקים בעקבות משבר נגיף הקורונה – ניתוח תקציבי לפי מגזרים (הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 27 באפריל 2020).