"השד המגדרי": נשים בדואיות בין הדורות

תקציר

בשנים האחרונות חלו באוכלוסייה הבדואית בנגב תהליכים חברתיים ותרבותיים, שהשפיעו על המרקם החברתי בה ועל מעמדן של הנשים. בנות הדור הראשון מתקופת הנוודות נולדו לפני קום המדינה. הן חדורות ביטחון במעמדן החברתי, המשפחתי והאישי.

בנות הדור השני גדלו בתקופת העיור ומתמודדות עם קשיי המעבר מנוודות ליישובי קבע. הן חשות בלבול וכעס על תהליך המעבר, אולם הן נמצאות בעמדות מפתח בחברה, ומשמשות דור מגשר בין העבר להווה.

בנות הדור השלישי חצויות בין הרצון האישי הפרטי לרצון החברתי הקולקטיבי. בנות הדור הזה שרויות בעיצומו של תהליך מעבר שעדיין לא הסתיים.

החברה הבדואית שרויה בתנופה ובהתפתחות המתבטאת בהשתלבות במוסדות להשכלה גבוהה ובשוק העבודה. עם זאת, כאשר מדובר בנשים נחשפים לעתים הפנים המכוערות של השליטה הגברית. קומץ קטן של גברים בחברה הבדואית כמהים לשינוי ולשוויון בין המגדרים, אולם גם הם נקרעים בין גבריות מסורתית – המעדיפה שליטה על האישה ועל הבית – לבין גבריות מודרנית.

מבוא

מאמר זה מבקש לסכם מחקר על שלושה דורות של נשים בדואיות בישראל שבחן את השפעת השינויים בחברה הבדואית על הנשים בה. הנשים משלושת הדורות חשפו את עולמן המיוחד והמורכב, עולם שבו כל אחת בחרה בדרך הייחודית לה להסתגל לתמורות, לבטא הנאות וכעסים ולהמשיך לחיות במציאות המורכבת של חייהן. בחלקו האחרון של המאמר אבחן את דרכי ההתמודדות של בנות הדור הרביעי עם השינויים בדפוסי החיים שחוו הנשים בשלושת הדורות הקודמים.

מניין הבדואים בישראל עומד כיום על 250 אלף נפש בקירוב, כ-12% מהאוכלוסייה הערבית במדינה. בשנים האחרונות חלו באוכלוסייה זו תהליכים חברתיים ותרבותיים שונים, שהשפיעו במידה ניכרת על המרקם החברתי בה וכמובן גם על מעמדן ומצבן של הנשים.

מאיר (Meir, 1997) מוצא שלוש תקופות מרכזיות בחיי הבדואים במדינת ישראל:

תקופת הנוודות – עד הקמת מדינת ישראל ב-1948. בתקופה זו התנהלו חייהם של הבדואים במבנה חברתי המבוסס על חלוקה לרמות: (א) מטה, אוסף שבטים המאוגדים יחד לפי השתייכות חברתית ובראשו שיח' השיח'ים; (ב) שבט, כמה חמולות המאוגדות בהנהגת השיח'; (ג) בית אב (חמולה), כמה משפחות בתוך אותו שבט המאוגדות לפי אינטרסים חברתיים וכלכליים; (ד) משפחה, תא גרעיני הכולל ילדים, הורים, סבים וסבות.

בתקופה הזו התנהלה החברה הבדואית כאוטונומיה עצמאית והנשים נהנו מאפשרות ניידות נרחבת ללא הגבלות ואף מעצמאות מסוימת שהתבטאה בסמכות מכירה וקנייה. אמנם ההפרדה בינן לבין הגברים לא הייתה נוקשה, אולם הן חותנו בלא הסכמתן.

תקופת הסייג – בשנים 1949–1966, תקופת הממשל הצבאי, טרם ההצטרפות לשוק העבודה.  השינויים הבולטים שחלו בחברה הבדואית התבטאו בהפיכת הבדואים לפליטים במולדתם ובשבירת המסגרות המסורתיות. בתקופה זו הוגברו הפיקוח והשמירה על הנשים ומרחב ניידותן הצטמצם. שליטתה של האישה בתהליכי קבלת ההחלטות בשבט באה לידי ביטוי רק בעקיפין ומאחורי הקלעים.

תקופת ההתיישבות – מהמחצית השנייה של שנות השישים ועד היום, מאז ההצטרפות לשוק העבודה. השינויים הבולטים בתקופה זו בחיי הבדואים הם התהוות תרבות פנאי, עלייה בשיעור הסטיות החברתיות כמו הידרדרות לעבריינות ולסמים, עלייה בתחלואה, התרחקות עולם הנשים מעולם הגברים, שינוי בסמלי המעמד והיווצרות קונפליקט בין המסורת לבין המודרנה.

השפעותיה של תקופה זו על הנשים שונות מדור לדור. הנשים המבוגרות בנות דור הנוודים איבדו את תפקידיהן המסורתיים והנשים מהדור השני ניסו לפעול בעיקר מאחורי הקלעים. הנשים הצעירות החלו להשתלב במהירות בעולם שמחוץ לשבט.

כאמור, במקורה הייתה אוכלוסיית הבדואים שבטים נוודים, אולם מאז קום המדינה החל תהליך של שינוי צורת התיישבותם עקב לחצים פוליטיים שהופעלו על אוכלוסייה זו, שלוו בהפקעת קרקעות ובהריסת מבנים. מדינת ישראל חתרה ליישב את הבדואים ביישובים עירוניים בלא להעמיד בפניהם את אפשרות הבחירה בצורת התיישבות אחרת. ההתייחסות של מדינת ישראל אל הבדואים ואל אדמותיהם באה לידי ביטוי בתהליך מתמשך של צמצום מרחב המחיה שלהם.

במסגרת התהליך של יישוב הבדואים ביישובי קבע הוקמו בתחילה (1968) שבעה כפרים עירוניים. לאחר כשני עשורים (1998) הכירה המדינה בשמונה יישובים נוספים, אולם עדיין כמחצית מבני החברה הבדואית מתגוררים בכפרים לא מוכרים – כפרים ללא תשתיות וללא חשמל ומים. כל היישובים הבדואים בדרום משתייכים לתחתית הסולם הכלכלי-חברתי, וסובלים מעוני, מאבטלה ומאלימות גוברת (Allassad Alhuzail, 2014).

הנשים הבדואיות בין הדורות

הדור השורשי בחברה הבדואית חי בתקופת הנוודות. תקופת הנוודות התאפיינה בשליטה על מרחב גדול של קרקעות ומשאבים טבעיים כמו מים ומרעה – וכן בהתבדלות מההתיישבות הקולוניאלית של היהודים בדרום הארץ. יתר על כן, הריחוק הגיאוגרפי משבטים בדואים אחרים חיזק את המסורת ואת הנורמות של כל שבט ושבט כשלעצמו (Allassd Alhuzail, 2020; Kedar, Amara &Yiftachel, 2018). דור זה חש זיקה הדוקה לקרקע, למנהגים ולמורשת. החיבור לשורשי המסורת ולמנהגים העצים אותו, חיזק אותו בתקופתו וסייע לו לשרוד בתקופת ההגבלות והלחצים שאפיינו את התקופה. השורשיות האיתנה חיסנה אותו במעבר ליישובי קבע והכשירה אותו לאורח החיים המשתנה.

בדומה לעמים הילידים האחרים בעולם, הבדואים מביעים נוסטלגיה לעבר, לחיבור לקרקע ולרוחניות שבחיבור זה, שהקנה להם כוח ושליטה (כהן, 1997). מיטשל (Mitchell, 1998) הראה כיצד הנוסטלגיה מסייעת להתמודד עם משבר ההתרחקות מהעבר המוכר והמאושר ועם ההווה הלא מוכר והמאיים. הנוסטלגיה היא רגש פונקציונלי המסייע לאדם היחיד לשמר את זהותו: לנוכח הדיאלקטיקה שבין שינוי לבין המשכיות נדרש היחיד ליצור זיקה בין העבר, ההווה והעתיד, והחזרה הנוסטלגית אל העבר מאפשרת לגלות את המשותף לחדש ולאותו עבר. כלומר, הנוסטלגיה מסייעת לאדם להתמודד ביעילות עם משברים.

ואכן, סיפורי חייהן של הנשים הבדואיות רוויים תיאורים של העבר המאושר, הבטוח והמלכד. ראייה זו סייעה להן להסתגל ביעילות לשינויים החדים שהתרחשו בחייהן  עקב המעבר לאורח חיים שונה מהמוכר להן. הנוסטלגיה והגעגועים לעבר שימשו משאב חשוב עבורן בתהליך ההסתגלות לשינויים.

הזיקה ההדוקה לשורשים חיזקה את הזהות האישית של הנשים הבדואיות: הן חשו ביטחון במקומן, בזוגיותן, בביתן, ובעיקר בעצמן ובדרך חייהן. הנשים הבדואיות מהדור הראשון סיפרו את סיפור חייהן מההווה אל העבר תוך ביטוי נוסטלגיה אל העבר המוכר להן. סיפוריהן מעידים על זהות גמישה ורציפה ששמרה עליהן: מחד גיסא הן פתוחות להשפעה חיצונית, ומאידך גיסא הן שומרות על זהותן המקורית (יחזקאל-פרדלר, 1999; Weigert & Gecas ,2005). כך הצליחו הנשים הבדואיות מהדור הראשון להסתגל למרחב חייהן המשתנה.

סיפוריהן של הנשים הבדואיות מהדור הראשון העידו על שליטה וכוח – שליטה על חייהן, שליטה על משאבים כלכליים ושליטה עקיפה על משאבים פוליטיים וחברתיים. זיקתן לבית, לאדמה ולמנהגים הם שהקנו להן שליטה וכוח אלה, וחשוב להזכיר כי הנשים והגברים בדור זה חיו באותה סביבה חברתית, בלא הפרדה נוקשה.

דור זה הנו דור סָבוֹתַיי, והמפגש איתן כחוקרת היה רב-עוצמה. לפני עשור יצאתי לשדה המחקר, חוקרת צעירה בתחילת דרכה, כשאני אוחזת בדעה שדור הסָבות הוא שסובל ביותר בימים אלה הן משום שתפקידיהן המסורתיים נלקחו מהן והן משום השינוי הגורף אשר חל באורח חייהן. המפגש הראשוני עם דור זה עורר בי בלבול: האישה הראשונה שפגשתי הייתה בטוחה בעצמה ובזהותה והקרינה ביטחון עצמי רב. סיפור חייה היה עשיר בתכנים ובחוויות שנסכו בה גאווה רבה. במהלכה של כתיבת חוויותיי ביומן הבנתי שהיא לא רק ערערה את דעתי לגבי הנשים בנות הדור הזה; היא ערערה על דעותיי לגבי הנשים בנות דורי. כששהיתי במחיצתה הרהרתי על השאלות מי אני ומה אני רוצה. עברה עליי תקופה של התבוננות פנימית שעצרה את תהליך המחקר לתקופה מסוימת.

דור המעבר, הדור השני (תקופת הסייג), הוא דור מבולבל, כועס, נשכח – אך ניצב בעמדת מפתח. הוא מחזיק במפתחות הקדמה עבור הדור הצעיר, בתפקיד הדור המגשר בין העבר להווה, בין המבוגרים לצעירים, בין הילדים וההורים. דור זה נעקר מהקרקע שבה היה נטוע, והעקירה הציבה בפני הנשים אתגרים קשים של התמודדות עם מציאות חדשה כפויה, התמודדות עם אובדן עיסוקן המסורתי. בשנות השישים המוקדמות ריכזה מדינת ישראל את הבדואים באזור גיאוגרפי מצומצם תוך הפעלת אלימות הנמשכת עד היום. כאמור, מדינת ישראל חותרת לשנות את אורח חייהם של הבדואים ולהתאימו למדינה מערבית כפי שמדינת ישראל רואה את עצמה (יפתחאל, 2000). הנשים הבדואיות מגלות מודעות רבה לתהליכים שאליהן הן נקלעות ובוחרות בנתיבים בטוחים להתמודד עימם, להתקדם ולחולל שינוי (אבו רביעה-קוידר, 2008; Allassad Alhuzail, 2019).

אימי השתייכה לדור זה. היא החזיקה במפתחות הקדמה ועודדה אותי ללמוד ולהתקדם מתוך מחבוא ומסתור, מאחורי הקלעים. הרגשתי שהיא דוחפת אותי לזירה מורכבת אך אינה ניצבת לידי בזירה הזו. בתקופה מסוימת כעסתי עליה כי הייתי שונה מבנות גילי, בודדה במסעי האקדמי וזרה בחברה שלי. הייתי לבדי במלחמה עם הפטריארכיה ועם המוסכמות החברתיות משום שלא היה מקובל אז שבנות ילמדו בבית ספר תיכון, קל וחומר באוניברסיטה. לא היה מקובל אפילו להוציא רישיון נהיגה, ולי היה רישיון וגם רכב. דברים שהיו לא מכובדים ולא מקובלים בדורי, הם כיום מקובלים ומכובדים לחלוטין.

רק לאחר שנים רבות הבנתי את הדילמה של אימי: היא נקרעה בין הרצון "לפתוח את הדלת" ולאפשר לי לממש את שאיפותיי לבין הרצון "להשאיר את הדלת נעולה" ובכך להגן עליי. כבת לדור השלישי ראיתי רק את חולשתה של אימי, אך עם השנים, כחוקרת, הבנתי את הכוח שהיה בידיהן של נשות הדור השני שהיה הגשר בין הדורות והגשר לקדמה ולהתפתחות.

היינו צעירות מעטות שהצליחו לחצות את הגשר והחברה ייחסה לנו תכונות גבריות. כאישה צעירה התקשיתי מאוד בשל תכונות אלה שיוחסו לי; רציתי שיראו את האישה שבי ושיפנימו את העובדה שאישה יכולה לממש כל שאיפה כשם שהגברים יכולים, אך עם השנים הבנתי שייחוס התכונות הגבריות לי ולבנות דורי הביע קושי "לעכל" את התופעה שייצגנו, לקבל אותנו, ובכך לאפשר לנו להתקדם. בעיניהם הם אפשרו לנו לפרוץ את המסגרות, ובעיניי הם נכנעו לנו וקיבלו את שאיפותינו.

הדור המפוצל הוא הדור השלישי, החצוי בין הרצון האישי לרצון החברתי, בין האינדיווידואליות לבין הקולקטיביות. דור זה שרוי בעיצומו של תהליך מעבר מתמשך שעדיין לא הסתיים. התהליך משפיע רבות על כל תחומי החיים ומעמיד בפני הנשים הבדואיות אתגרים רבים ומורכבים.

הדיאלקטיקה בין השימור לשינוי מאפיינת את חיי הדור הזה והיא נמשכת ומתמידה. בחוכמתן ובעוצמתן מצליחות הנשים בנות הדור לחולל את השינויים, אמנם באיטיות אך בביטחון.

כאישה המשתייכת לדור המפוצל הצלחתי לפרוץ דרך וליצור מסלול מקובל ומכובד. בעקבותיי צעדו נשים רבות; זכיתי לכבוד ולהערכה מצד החברה הבדואית והייתי בטוחה שהמאבק שלי ושל בנות דורי הסתיים, עד שבתי הצעירה הציבה מולי מראה אמיצה ודרכה ראיתי שקוד הכבוד השתנה, שהתפיסה המגדרית השתנתה ואף שנוצר עיוות בתפיסה ובקוד.

כוחה של חולצה קצרת-שרוולים 

בתי הושפלה וגורשה מבית הספר משום שלבשה חולצה קצרת-שרוולים. מנהל בית הספר טען שהופעתה אינה מכובדת וכי אינו מסכים שתיכנס לבית הספר בלבוש זה. סברתי שמעשהו של המנהל הוא בגדר חציית גבולות חמורה והתנהלות לקויה במיוחד מצד איש חינוך, התערבות ברוטלית בסמכותנו כהורים. בתי לבושה כמוני ומעולם לא העירו לי שלבושי אינו מכובד. לקחתי את בתי חזרה לבית הספר, כועסת ונרעשת, כדי לקבל הסבר מדוע לבושה אינו מכובד. איש לא הצליח להסביר לי, והיועצת החינוכית אמרה שהשרוול אמור להגיע לאורך של שני סנטימטרים מתחת למרפק. לשון אחר, שני סנטימטרים יגדירו מה מכובד ומה לא. כך מגדיר צוות החינוך בבית הספר מהו כבוד.

זוהי המסכה המסתירה את פניה המכוערות של הפטריארכיה ושל השליטה הגברית. בדור שלי היה המאבק גלוי ולכן יכולנו להתווכח ואף לשכנע לעיתים ולא להילחם. לעומת זאת, ההתנגדות לשרוולים הקצרים היא הצרת מקומה של האישה הצעירה, הקטנתה והחזרתה לשולי החברה הבדואית. השרוולים הללו אינם אלא הסולם הקצר לקדמה ולהתפתחות של האישה הבדואית הצעירה. מכאן עלולה לחול הידרדרות: עתה טוענים שהשרוולים הקצרים אינם מכובדים – ובעתיד יטענו שהבת בחרה בן זוג לא מכובד, ששאיפותיה ללמוד לא מכובדות, שרצונה לעסוק בתחום מסוים לא מכובד.

אין לכבות את ניצוץ התקווה בעיניהן של הנשים הצעירות, אין לנפץ את חלומותיהן ואין להתנגד לשאיפותיהן – כל אלה בתואנה של כבוד. החברה הבדואית כיום שרויה בתנופה ובהתפתחות המתבטאת בהשתלבות במוסדות להשכלה גבוהה ובשוק העבודה, אולם כשמדובר בנשים נראה שהשרוולים הקצרים בחולצתה של ילדה מערערים את שליטת הגברים. אמנם קומץ קטן של גברים בחברה הבדואית כמהים לשינוי ולשוויון בין המגדרים, אולם גם הם מושפעים מתהליכי השינוי ונקרעים בין הגבריות המסורתית לבין הגבריות המודרנית. המשכילים מעדיפים את הגבריות המודרנית המתבטאת בהשתתפות מלאה בגידול הילדים, בעזרה לבת הזוג ובתמיכה בה ובהתנגדות להשתתפות בסכסוכי חמולות אלימים, אך החברה הבדואית ככלל אינה מעריכה גבריות זו. היא מעדיפה את הנוקשות, את האלימות ואת השליטה על האישה ועל הבית – התכונות של הגבריות המסורתית (Allassad Alhuzail & Segev, 2019).

בשנים האחרונות מקובלת מדיניות ביחס לחברה הבדואית שניתן לכנותה "התחשבות יתר":  גילוי "רגישות תרבותית" ומתן כבוד לערכי החברה רק בנושאים הנוגעים לעניינים פנים-חברתיים. בעקבות זאת אנו עדים לאי פיענוח מקרי רצח ועל פי רוב הרשויות אינן מוצאות את כלי הנשק במקרי ירי. לעומת זאת, כשמתרחשים מקרים מעין אלה מחוץ לחברה הבדואית, הרוצח ונשקו נתפסים בתוך זמן קצר.

אמנם החברה הבדואית כיום אינה אוטונומית כבעבר – מערכת החינוך שלה אינה עצמאית, תוכני הלימוד מוכתבים על ידי משרד החינוך וכך גם מינוי המנהלים והצוות החינוכי. עם זאת, המדינה מתחשבת בתרבות הבדואית ולכן נוצרו בתי ספר שבטיים. לאט לאט הם נעשו לרכוש של השבט ובכלל זה הצוות החינוכי המנסה להתוות קוד כבוד משלו ולהגדיר מה מכובד ומה לא, מה מתאים לאישה ומה לא.

נראה שהכול נעשה בשם הרגישות התרבותית, ורגישות יתר זו הגבירה את השסע בין המגדרים וגרמה לעיוות החשיבה המגדרית בחברה הבדואית. אם המוסד החינוכי שבו לומדות בנותינו הצעירות נתון לשליטת גברים, לשליטת השבט, הוא מנוהל לפי תפיסה מגדרית מעוותת ומחנך לערכים פטריארכליים ולאמות מידה שבטיות. רגישות היתר כלפי התרבות אינה אלא שיתוף פעולה והסכמה בשתיקה לרמיסת דור חדש של נשים צעירות הרוצות לפרוץ קדימה ולהיות שוות בכול. אם כך, סכנה מרחפת על השוויון בין המגדרים בחברה זו.

מדיניות של השקעה לאורך שנים בקרב צעירות בדואיות כדי לשלבן בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה הפנתה אותן לתחומי לימוד שיכינו אותן לתפקידים הנחשבים לנשיים ולתפקידים שיקבלו את ברכת הדרך מצד הפטריארכיה. כלומר, הן מתנהלות לפי החוזה המגדרי. כיום לומדות רוב הצעירות הבדואיות במוסדות להשכלה גבוהה בדרום ולאחרונה במוסדות להשכלה גבוהה ברשות הפלסטינית. הן לומדות מקצועות ה"מרגיעים" את המצפון הגברי ומגדילות את אי השוויון בין המגדרים משום שהן לומדות בעיקר את השריעה האסלאמית, ספרות ערבית ומעט מהן לומדות ספרות זרה. הן לומדות יומיים בשבוע, בימי שישי ושבת כאשר הקמפוס ריק, באווירה קרה ומנוכרת תחת הכותרת של פינוי הקמפוס ל"ערביי 48" והתאמתו לצורכי הצעירות, "גטו אקדמי" שאינו מקדם אותן. הן אינן מתערות בחברה הפלסטינית בגדה המערבית ומתרחקות מהחברה הישראלית.

אחרית דבר

חולצתה קצרת-השרוולים של בתי עוררה בבית הספר את השד המגדרי ששנים רבות מנסים לשוב ולדחוק אותו לבקבוק. מתוך אחריות החלטתי לכתוב על אשר אירע לבתי ולהציב תמרור אזהרה בפני האחראים,[1] אך לא הבאתי בחשבון דבר אחד: תגובתן של חברותיה. בתי שיתפה את חברותיה – הרי דור זה מחובר לרשתות החברתיות יותר משמחובר הדור שלי. התרומם גל עצום של תגובות מצד בנות גילה. אחת מהן כתבה שהושפלה בבית הספר רק משום שלבשה מכנסיים לבנים, וכאשר ביקשה שיסבירו לה מדוע לבושה אינו מכובד, הושעתה לשלושה ימים בטענה שהיא חצופה. נערה אחרת כתבה: "אימא שלך השמיעה את הקול שלנו, אמרה את הדברים שאנו מפחדות להגיד..."

התגובות של הנערות מזמינות את כולנו ובייחוד את בני החברה הבדואית להתוודע לתהליכים העוברים על הדור הצעיר, הדור הרביעי של הבנות הבדואיות, לתהות ממה חוששות הנערות, מדוע אסרטיביות מוגדרת כחוצפה ומהן אמות המידה של הכבוד ומי קובע אותן.

בתי הספר בחברה הבדואית הם שבטיים, כאמור. רוב התלמידים הם בני השבט שאליו משתייך בית הספר, המנהל משתייך לשבט הדומיננטי וכך גם רוב סגל המורים. לא ייתכן שבתי הספר האלה ינוהלו כרכוש הפרטי של השבט או של המנהל, לא ייתכן שהעומד בראש המוסד החינוכי האמור לשמש דגם חיקוי לילדינו יהיה נשוי לשתי נשים, ולא ייתכן שהמנהלים והאחראים לחינוך ייחסו לעצמם תארים אקדמיים פיקטיביים כאות של מעמד ויוקרה. אין זה הדגם הראוי לחיקוי עבור התלמידים.

אומנם אין מדובר בתופעה גורפת, אולם אין להתעלם מגידול ממאיר זה שמא יתפשט לכל גופה של מערכת החינוך בחברה הבדואית וימיט עליה חורבן. החברה הבדואית שרויה במעבר וחברות במעבר עשויות לצמוח או להיכחד. הצמיחה תיעשה רק בזכות דור צעיר מעורב, זקוף, בטוח בעצמו וביכולותיו, וללא מעצורים או מכשולים בתהליך ההגשמה העצמית. מוסדות החינוך הם פלטפורמה חשובה לפריצה קדימה והמוסדות האקדמיים חשובים אף הם. מוסד חינוכי המקפח חלומות ושאיפות הוא בגדר אסון לכל חברה ויש להילחם בו מלחמת חורמה.

ד"ר נוזהה אלאסד אלהוזייל היא מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, עובדת סוציאלית, עוסקת במחקר איכותני של תחומים שונים – נשים, חברות מסורתיות, עבודה סוציאלית באזורי קונפליקט, עוני, בני נוער בסיכון ועוד; זוכת פרס קרייטמן לדוקטורנטים מצטיינים, זוכת פרס השלטון המקומי כאישה פורצת דרך וזוכת אות "מרצה מעוררת השראה" מטעם התאחדות הסטודנטים הארצית; מאמריה פורסמו בכתבי-עת בין-לאומיים ומחקריה הוצגו בכנסים בארץ ובעולם; פעילה חברתית המקדמת שיתוף פעולה בין האקדמיה לקהילה.

מקורות 

אבו רביעה-קוידר, ס' (2008). אוהבות ומודרות, ירושלים: מאגנס.

יחזקאל-פרידלר, א' (1999). לארוג את סיפור החיים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

יפתחאל, א' (2000). קרקעות, תכנון ואי שוויון: חלוקת המרחב בין יהודים וערבים בישראל, נייר עמדה, תל אביב: מרכז אדוה. 

כהן, א' (1997). לכשף את הנשמה: סוד הקסם האינדיאני, חיפה: אמציה.

Allassad Alhuzail, N. (2014). "The Meaning of 'Blessing' in the Lives of Three Generations of Bedouin Women", Affillia: Journal of Women & Social Work, 29(1), pp. 30-42.

Allassad Alhuzail, N. (2019). "Being a Girl in a Polygamous Family Implications and Challenges", Child and Adolescent Social Work Journal, 37, pp 97–107.

Allassad Alhuzail,N. (2020). "The Adjustment Process of Young Bedouin Women Who Were Child Brides", Journal of Community Psychology. 

Allassad Alhuzail, N. & Segev, E. (2019). "Masculinity on the Line: Male Bedouin Social Workers in Israel", Australian Social Work. published online.

Kedar, A., Amara. A., Yiftachel, O. (2018). Emptied Lands: A Legal Geography of Bedouin Rights in the Negev. Stanford: Stanford University Press.

Meir, A. (1997). As Nomadism Ends: The Israeli Bedouin of the Negev. Boulder, CO: Westview Press.

Mitchell, C.J.A. (1998). "Entrepreneurialism, Commodification and Creative Destruction: A Model of Post-Modern 'Community' Development", Journal of Rural Studies, 14, pp. 273-286.

Weigert, A. J., & Gecas, V. (2005). "Symbolic Interactionist Reflections on Erikson, Identity and Postmodernism", Identity: An International Journal of Theory and Research, 6(1), pp. 3-25.