הבחירות לכנסת ה-24: נקודת מפנה בשילוב הערבים בפוליטיקה הכלל-ארצית?

תקציר

בבחירות הקרובות לכנסת עשוי להישבר הטאבו על שיתוף המפלגות הערביות בקואליציות הממשלתיות, על רקע המשבר בפוליטיקה הישראלית והמאזן בין גוש הימין לגוש המרכז-שמאל.

המחנה הערבי מפגין נכונות היסטורית לשותפות פוליטית אך מחנה המרכז-שמאל הציוני נרתע מהקמת קואליציה עם מפלגות ערביות.

באופן פרדוקסאלי, מי שעשוי ליהנות מפירות השינוי הפוליטי ברחוב הערבי הוא דווקא בנימין נתניהו, שבעבר ניהל מסע דה-לגיטימציה למפלגות הערביות, ואילו היום מחבק את הציבור הערבי על רקע הפיצול ברשימה המשותפת.

מבחינה פוליטית פרקטית, הבוחרים הערבים מבחינים בין המישור הלאומי למישור הפרגמטי של צורכי היום-יום. זוהי עדות להתחזקות הישראליזציה של הציבור הערבי, אך מבלי לוותר על הזהות הפלסטינית.

במשך שנים ארוכות, כאשר עלתה בשיח הציבורי שאלת שילובם של הערבים בפוליטיקה הישראלית, הוזכר באותה נשימה המונח "הדרה". הכוונה הייתה לאי הכללתם של הערבים בזירה הפוליטית ולהוצאתם אל מחוץ לתחום השיתוף הקואליציוני. תופעה זו בלטה לעין כבר בבחירות לכנסת ב-1999: אהוד ברק זכה בתמיכה גורפת של המצביעים הערבים, אך לא ראה במפלגות הערביות שותפות אפשריות להקמת ממשלה. הוא אף לא ראה בהן שותפות לתמיכה בממשלה מבחוץ כגוש חוסם, כפי שהיה רק שנים אחדות קודם לכן, בתקופת ממשלת רבין-פרס אשר ברק ראה עצמו ממשיכהּ. המשפט השגור בפיהם של פוליטיקאים ערבים באותם הימים היטיב לשקף את המשמעות של אותה הדרה: "אפילו את זכות הסירוב לא נתנו לנו".

עשרים שנה חלפו וניתן לתהות היום אם מתחילה להתערער האקסיומה הזו, דהיינו "פרדיגמת ההדרה" אם ניתן לכנותה כך. אם ננקוט מידה ראויה של זהירות היסטוריוגרפית, נוכל להעריך כי הבחירות הקרובות לכנסת ה-24, כמו דומותיהן במהלך השנה החולפת, תירשמנה בדפי ההיסטוריה הפוליטית של הערבים בישראל כציון דרך בשבירת הטאבו על שיתוף המפלגות הערביות בקואליציות הממשלתיות. זהו תהליך ובו תחנות; נראה שאנו בראשיתו, אולם עיון במתרחש בתקופה הזו מראה כי מסתמנת מגמה חדשה, ברורה למדי.

הרקע לשינוי הוא המשבר שהפוליטיקה הישראלית נקלעה אליו בשנים האחרונות. שוב ושוב התברר כי נוצר מאזן כוחות כמעט שווה בין גוש הימין לבין גוש המרכז-שמאל, בלא שיתאפשר לאחד מהם להקים קואליציה יציבה של 61 חברי כנסת המייצגים מפלגות יהודיות בלבד. לפיכך התעצמה חשיבותן של המפלגות הערביות כגורם שובר-שוויון.

בשתי מערכות הבחירות הקודמות (ספטמבר 2019 ומרץ 2020) התרחשו שתי התפתחויות חשובות:

1. לאחר שנים אין-ספור של יריבויות אידאולוגיות ומחלוקות אישיות עלה בידי המפלגות הגדולות לשים קץ לפלגנות המחלישה, וב-2015 נוצר האיחוד המיוחל בין חד"ש, תע"ל, רע"מ ובל"ד והוקמה הרשימה המשותפת. הקול הערבי התאחד והרשימה זכתה ב-2019 בהישג היסטורי – 15 נציגים בכנסת, והייתה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת.
2. הכוח הרב שריכזה המשותפת בידיה, 15 מושבים, והיכולת להכריע את גורל הכנסת העמידו אותה בפני דילמה קשה: לתמוך במועמד מרכז-שמאל ולשאת ולתת על שותפות קואליציונית בתמורה לכך, או להימנע מנקיטת צעדים להשתתפות בקואליציה. בהחלטה היסטורית ולאחר לא מעט ויכוחים פנימיים גילתה המשותפת נכונות לתמוך במועמדותו של ראש מפלגה יהודית-ציונית לראשות הממשלה – בני גנץ, יו"ר מפלגת כחול-לבן. בספטמבר 2019 תמכו בו רק שלושה מארבעת מרכיבי הרשימה המשותפת, ללא מפלגת בל"ד, ואילו במרץ 2020 הצטרפה בל"ד ויישרה קו עם עמדת המרכיבים האחרים של הרשימה המשותפת.

המחנה הערבי הפגין אפוא גישה פרגמטית ונכונות היסטורית לשותפות פוליטית גלויה. לעומת זאת, מחנה המרכז-שמאל היהודי דבק בעמדה המסורתית של השמאל הציוני והפנה עורף לערבים. האפשרות להקים ממשלה בשיתוף המפלגות הערביות לא עמדה על הפרק (גם הפעם) וההמשך ידוע – גנץ חבר לנתניהו בהקמת ממשלת אחדות על יסוד רופף, וכך הגיעה ישראל לסיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים בלבד.

מדוע נרתע מחנה המרכז-שמאל משיתוף פעולה כזה? האדריכל האחראי לתכנון המבנה הפוליטי המתוחכם והמורכב שיצר את המציאות החדשה של דחיית הערבים – ובאופן פרדוקסלי את האפשרות של שילובם לאחר מכן – הוא לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו. אסביר ואיעזר בהסבריה של קרולינה לנדסמן חדת-האבחנה.[1]

נראה כי נתניהו בנה אסטרטגיה רבת-שלבים. שורשיה של אסטרטגיה זו נעוצים בבחירות לכנסת ה-20 שנערכו ב-2015, שעה שהעריך בחושיו החדים כי האיום הגדול ביותר על המשך שלטון הימין עלול לבוא מצד קואליציית המרכז-שמאל עם הערבים. לפיכך הוא פתח בשלב הראשון של התוכנית והוא מסע אגרסיבי של דה-לגיטימציה לערבים. בבחירות 2015 הייתה זו אמירתו המפורסמת כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", ובבחירות שנערכו בספטמבר 2019 היה זה המהלך להצבת מצלמות פיקוח בכמה קלפיות ביישובים ערביים בנימוק של שמירה על טוהר הבחירות כביכול. גוש השמאל נפל בפח שנטמן לו: הוא המשיך להשמיע דברי נועם כלפי המפלגות הערביות אך נשמר מלהגיע לידי שיתוף פעולה איתן.

אחרי שהוריד את ערכם הפוליטי של הערבים בעיני מפלגות המרכז-שמאל והרחיק מהן את הערבים, החל נתניהו – כמו בתנועת איגוף מהופכת – לממש את השלב השני בתוכניתו ופתח במסע לחיבוק הציבור הערבי. הכלי העיקרי ששימש בידו – ומוסיף לשמש אותו גם במערכת הבחירות הנוכחית – הוא החלטה 922 הידועה. מדובר בתוכנית חומש לפיתוח כלכלי של החברה הערבית שאישרה ממשלתו בדצמבר 2015 בהיקף חסר תקדים: 10 מיליארד ש"ח. התוכנית ביקשה לתת מענה כולל לכל צורכי החברה הערבית בתחומים שונים: תשתיות, כלכלה, קרקעות, חינוך ועוד.

כיום, ערב הבחירות לכנסת ה-24, נראה שנתניהו מגשים את השלב השלישי באסטרטגיה רבת-השלבים. הוא פנה לשלב זה לאחר שזיהה שלושה גורמי יסוד הפועלים לטובתו:

1. היעלמות היסוד הפלסטיני החיצוני כגורם בעל משקל במשחק הבחירות (ולכן אפשר להתמקד ביתר קלות בשאלות חברתיות-כלכליות);
2. היעדר עניין ציבורי יוקד בשאלות לאומיות מקומיות כגון "חוק הלאום" שיוציא את ההמונים לרחובות להפגנות מחאה;
3. חולשתה הפנימית המתמשכת – ואולי אף הכרונית – של הפוליטיקה הערבית: פיצול פנימי ושבטיות.

על בסיס האמור לעיל מיהר נתניהו לתקוע טריז בלכידותה הפנימית של הרשימה המשותפת, אשר מלכתחילה הקשרים האידאולוגיים והפוליטיים הפנימיים בתוכה היו רופפים. כך הוא משך לצידו את מנצור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ המייצגת את התנועה האסלאמית. המהלך החליש במידה רבה את כוחה של הרשימה המשותפת ונדמה שהיא נכנסת למערכת הבחירות הנוכחית במכונית מקרטעת שלה שלושה צמיגים – חד"ש, בל"ד ותע"ל – וגם בכמה מאלה אין די אוויר. על פי תרחיש אופטימי תזכה הרשימה המשותפת המשולשת ב-12 מושבים. רוב התרחישים פסימיים יותר, ויש אף הערכה כי הרשימה תזכה בשישה מושבים בלבד. מובן שמבחינת נתניהו זהו הישג עצום, שכן מטרתו היחידה היא להבטיח את ניצחונו ואת המשך כהונתו ולהימלט מחרב בית המשפט הדן בעניינו אשר מוסיפה לרחף מעל ראשו.

זאת ועוד: בד בבד עם החלשת הרשימה המשותפת נערך נתניהו לגיוס קולות במגזר הערבי, בין באופן עקיף באמצעות רע"מ של מנצור עבאס ובין באופן ישיר באמצעות עידוד ההצבעה לליכוד. הראיות לכך הן מסעותיו ביישובים הערביים בנגב, במשולש ובגליל, הכרזתו על תוכנית ממשלתית רשמית למיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית וביקוריו התכופים במרכזי חיסון ציבוריים לאוכלוסייה הערבית. ידו עוד נטויה.

הפוליטיקאים הערבים אומרים שהמצביעים הערבים אינם עיוורים ושנתניהו לא שינה את עמדותיו הגזעניות כלפי הערבים. גם אם נניח שטענה זו נכונה – ולדעתי היא נכונה – במבחן המעשה הפוליטי יבחינו רבים מהבוחרים הערבים בין המישור הלאומי לבין המישור הפרגמטי של צורכי היום-יום. בפסיכולוגיה החברתית תופעה זו מכונה "דיסוננס קוגניטיבי", דהיינו הדרך להתמודד עם סתירה באמצעות התאמת העמדות להתנהגות בפועל (ולא התנהגות שנקבעת על פי עמדות). על התופעה הזו כבר עמד הסוציולוג יוחנן פרס בסוף שנות השישים: הוא הסביר כיצד מנגנון ה"מידור" (קומפרטמנטליזציה) אִפשר לערביי ישראל להמשיך ולרחוש נאמנות לאומית לנאצריזם במישור העל האידאולוגי, ואילו במישור המקביל הפרגמטי-פרקטי של חיי היום-יום להשתמש במוסדות המדינה.[2]

כדי להבטיח את המשך כהונתו ולשרוד בראשות הממשלה, כל שנתניהו צריך הוא לרסק את הרשימה המשותפת ולסחוט מהמגזר הערבי שני מנדטים. האם יצליח? ימים יגידו, אולם כפי שנאמר לעיל, הבחירות האלה עשויות להירשם כציון דרך בתהליך השתלבותם של הערבים בפוליטיקה הישראלית. למרבה האירוניה, מרצ – אולי השריד האחרון למחנה המכונה "שמאל ציוני" – אמנם כללה שני נציגים ערבים בחמישייה הפותחת שלה, אך נותרה איתנה בהתנגדותה להפוך לרשימה יהודית-ערבית. ניכרים סימנים שמפלגות יהודיות-ציוניות אחרות מגלות נכונות דומה לכלול רשימות ערביות בקואליציה ממשלתית עתידית. הליכוד, לעומת זאת, מחזר אחר המגזר הערבי, נושא ונותן עם ראש המפלגה המייצגת את התנועה האסלאמית, מבטיח לאזרחים הערבים הבטחות מלוא הטנא וסולל את הדרך ללגיטימציה של הערבים. מצב זה הוא בגדר "הפוך על הפוך".

לטווח הארוך יש בכך חיזוק ממשי לתהליך הישראליזציה של הציבור הערבי ולגיבושו של מעמד ביניים ערבי הרואה את מקומו במדינת ישראל ומשתלב בה – אך בלא לוותר על היסוד הפלסטיני בזהותו. תהליך זה הוא שילוב בין שני המרכיבים – הפלסטיני מכאן והישראלי מכאן.

פרופ' אלי רכס הוא המנהל המייסד של תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי באוניברסיטת תל אביב. כיום הוא פרופסור אורח בתוכנית ללימודי ישראל ע"ש קראון באוניברסיטת נורת'ווסטרן (Northwestern) באילינוי, ומופקד על פיתוח קשרי מדע וטכנולוגיה בין אוניברסיטת נורת'ווסטרן לאוניברסיטאות בישראל.