"עוד לפני שמתחוור כיצד ומתי תסתיים המערכה הנוכחית ברצוע עזה, היא כבר ביססה את מעמדה כקו פרשת דרכים בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מבחינת הישראלים, 7 באוקטובר היה היום המדמם ביותר מאז ראשית העימות בין הציונות למרחב הערבי. מעולם לא נקטלו ישראלים או יהודים רבים כל כך ביום אחד בכל מאבקי העבר עם הפלסטינים בפרט ועם העולם הערבי בכלל. יתרה מכך, מאז תום מלחמת השחרור לא אירעה חדירה ערבית — ובוודאי שלא פלסטינית — כה עמוקה לשטח מדינת ישראל, אשר לוותה בהשתלטות על יישובים, הרס נרחב שלהם וחטיפת תושביהם...
גם מבחינת הפלסטינים מדובר באבן דרך היסטורית שמעלה הדים לטראומות היסטוריות, ובראשן הנכבה. לא בכדי מפגינים ראשי חמאס, ולצדם יתר מנהיגי מצרים וירדן שחולקות גבול עם המערכת הפלסטינית, חרדה מפני "הגירה המונית". לטענתם, הגירה כזו תהווה המשך לאירועי 1948, וניסיון לפתור את הבעיה הפלסטינית "על גבן" של יתר מדינות ערב. המשכיות אחרת בהקשר הפלסטיני מגולמת בהיעדר הביקורת העצמית, נטייה אוטומטית להתקרבנות ואי־יכולת להפגין אמפתיה כלפי האחר, כפי שמתבטא במיעוט המזערי של הקולות האחרים במערכת הפלסטינית בפרט ובעולם הערבי והמוסלמי בכלל. איש כמעט לא מגנה את זוועות 7 באוקטובר, איש גם לא תוהה באיזו "רחם תרבותית" הם נולדו ואם פשעי המלחמה מחייבים חשבון נפש כלשהו".
*הדעות המובעות באתר של מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.
לקריאת המאמר המלא בעברית - הארץ, 26.10.23.
לקריאת המאמר המלא באנגלית - Haaretz, 26.10.23.