"סוריה וישראל נולדו בהפרש של שנתיים כאויבות מרות. מאז 1948, הרפובליקה הערבית הסורית הצעירה השתתפה בכל המלחמות הגדולות נגד ישראל והחזיקה בגאווה את דגל ההתנגדות. למרות הסכם שביתת הנשק מ-1974, סוריה קשרה את גורלה עם איראן ועם חיזבאללה והמשיכה בתוקפנותה נגד ישראל דרך לבנון וכבסיס קדמי לשלוחותיה של טהרן. אלא שעכשיו, עם תחילתו של פרק חדש הנכתב בסוריה, אולי הגיע הזמן לכתוב גם פרק חדש ביחסיה עם ישראל.
ב-2011 הסורים יצאו לרחובות נגד בשאר אסד שהגיב בדיכוי אכזרי שהוביל למלחמה אכזרית עוד יותר, שבה איבדו את חייהם כמעט מיליון סורים, בעוד שני שלישים מהסורים הפכו לפליטים מחוץ למדינה או בתוכה. ובכל זאת, המלחמה האיומה הביאה גם רגע בלתי צפוי של תקווה. ב-2015 החליטה ישראל לפתוח את גבולותיה להעברת סיוע הומניטרי אל מעבר לגבול, שהיה בשליטת קבוצות אופוזיציה שונות – כולל היאת תחריר א-שאם, שהפכה מאוחר יותר לארגון חזית השחרור של ג'ולאני (א-שרע). מבצע "שכנות טובה" הביא את הסורים והישראלים לעבוד יחד ולעזור לכ-1.5 מיליון סורים שהיו נתונים תחת המצור של כוחות אסד. מאמץ זה, שבו היו מעורבים כותבי מאמר הזה, גרם לשינוי גישה מצידם של הסורים שראו את אויבם המושבע מציל חיים, בעוד ממשלתם מפציצה ערים ובתי החולים".
*הדעות המובעות באתר של מרכז משה דיין הן של המחברים בלבד.