ב-11 במרץ, הורה ראש ממשלת הולנד, מרק רוטה, למנוע את נחיתת מטוסו של שר החוץ הטורקי, מבלוט צ'אבושאולו, בשטח הולנד, ולחסום את דרכה של שרת המשפחה הטורקית, פאטמה קאיה, מול שגרירות טורקיה בעיר רוטרדם, ולאחר מכן לגרשה מהמדינה. בשעה שהשרים הטורקים ביקשו לקיים התקהלויות המוניות בהולנד ובמדינות אירופאיות נוספות במטרה להביא לתמיכת הפזורה הטורקית בשינוי שיטת הממשל בטורקיה, חשש רוטה כי התקהלויות אלה עלולות להוביל להתחזקות הימין הקיצוני בהולנד, ימים ספורים טרם הבחירות לראשות הממשלה, ופעל למניעתן. מה שהחל כמשבר דיפלומטי בין טורקיה והולנד בשל אינטרסים מנוגדים של כל אחת מהמדינות, המשיך כאמצעי לגיוס תמיכה פנים מדינתי, כאשר הרשתות החברתיות מהוות כלי מפתח לגיוס ההמונים למאבק.
ב-16 באפריל יתקיים בטורקיה משאל עם שעתיד לקבוע את שיטת הממשל במדינה. מחנה התומכים בשינוי השיטה, המכונה מחנה ה"כן", מבקש להגדיל את כוחו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן באופן חסר תקדים באמצעות הפקדת סמכויות ראש הממשלה בידיו. לעומת זאת, פועל מחנה המתנגדים, מחנה ה"לא", להותרת השיטה הפרלמנטרית על כנה. תהיה ההחלטה אשר תהיה, סגנון ההנהגה אינו צפוי להשתנות כל עוד ימשיך ארדואן לכהן כמנהיג הבלתי מעורער של אנקרה ולעשות שימוש בראש הממשלה הטורקי כבחותמת גומי בעבור החלטותיו. אם כי, אין זה מפחית, ולו במעט, מהמאמצים שמשקיע ארדואן בקמפיין האגרסיבי להבטחת שינוי שיטת הממשל.
לצד הקמפיין שמתנהל ברחבי טורקיה, פועל הנשיא הטורקי לחיזוק תדמיתו בקרב אזרחי המדינה השוהים מחוץ לגבולותיה. כבר בשנת 2012 נחקק חוק שאפשר לאזרחי המדינה בתפוצות להצביע בבחירות, אך לא במשאלי-עם. ואולם, משנוכח ארדואן להיווכח באחוזי התמיכה הגבוהים להם זכה בקרב פלח זה, שבאו לידי ביטוי בהיקף תמיכה בו בבחירות ביוני ובנובמבר 2016 שעמדו על 50% ו-56% בהתאמה,[1][2] חתם על צו נשיאותי נוסף בינואר השנה שהתיר לאזרחים הטורקים בתפוצות להצביע גם במשאלי-עם.[3] על רקע החלטה זו, יצאו שר החוץ ושרת המשפחה הטורקים למסע שכנוע באירופה שנועד להבטיח את תמיכתם של הטורקים במדינות השונות בשינוי שיטת הממשל במשאל העם הקרוב. באורח לא מפתיע, בחרו השרים להתמקד בגרמניה ובהולנד בהן קיים ריכוז גבוה של אזרחים טורקים בעלי זכות בחירה, העומד על יותר ממיליון וחצי בני אדם. ברם, שאיפותיו של ארדואן התנגשו באינטרסים הפוליטיים של ממשלות גרמניה והולנד הנוכחיות שאינן מעוניינות בהבלטת הנוכחות של זרים במדינותיהן מחשש להתחזקות כוחן של מפלגות הימין ולפיכך פעלו למניעת יישום התוכנית הטורקית. מדינות אירופאיות נוספות הצטרפו לעמדה זו, בהן אוסטריה, דנמרק, ובלגיה.
הגולשים ברשתות הטורקיות לא נותרו אדישים למתרחש ומיד עם פרסום התקריות הדיפלומטיות קראו לצאת ולהפגין ברוטרדם ובנציגויות הולנד בטורקיה. על רקע קריאות אלה התגודדו מאות טורקים בכיכר המרכזית של רוטרדם עם דגלי טורקיה ומחו נגד החלטת ממשלת הולנד. המפגינים זכו לתגובה חריפה מצד מנהיג הימין הקיצוני, חירט וילדרס, שכינה אותם "בוגדים אשר הוכיחו פעם נוספת שהם לא הולנדים". במקביל, כיתר המון טורקי את שגרירות הולנד באנקרה, וחסם את שער הכניסה המרכזי של הקונסוליה ההולנדית באיסטנבול.[4] חרף עמידתם האיתנה של כוחות המשטרה באיסטנבול, הצליח מפגין טורקי להגיע לגג הקונסוליה ולהחליף את דגל הולנד בדגל הטורקי, תוך שהוא קורא "אללה אכבר". תמונת המפגין על גג הקונסוליה זכתה לעשרות אלפי שיתופים והפכה לסמל הניצחון של טורקיה על הולנד במערכה הנוכחית.
המתיחות בין הולנד לטורקיה גברה בעקבות התבטאותו של ארדואן שכינה את ראש ממשלת הולנד "פשיסט", ואמר כי אירופה כולה מתדרדרת לימי גרמניה הנאצית. האחרון הגדיל לעשות כשטען כי המערב, בכללותו, פועל להחייאת הסכסוך בין "הצלב לסהר".[5] דברים אלה הגבירו את השיח המתלהם נגד אירופה והמערב ואת תפיסתם כאיסלאמופובים. ביקורת חריפה נמתחה גם על ידי ראש ממשלת טורקיה, בינעלי יילדירים, שהציג את התנהלותם של מנהיגי הולנד וגרמניה כביטוי להתנגדותם הרשמית לשינוי שיטת הממשל בטורקיה. לדבריו, על העם הטורקי למנוע התערבות אירופאית בענייניה הפנימיים של טורקיה. באופן לא צפוי, תמך מנהיג האופוזיציה בטורקיה, יו''ר מפלגת העם הרפובליקנית (CHP) החילונית, כמאל קיליצ'דאראולו, בהחרפת הצעדים נגד אירופה, ככל הנראה על מנת להצטייר כמי שתמך בנקיטת מדיניות תקיפה בסוגית החוץ.
לא בכדי נקט מנהיג האופוזיציה בדרך זו. בדומה למקרים קודמים, הוכיח ארדואן פעם נוספת כיצד משבר עם מדינה זרה לא מוסלמית מחזק את התמיכה בו, תופעה המוכרת היטב מהבחירות הקודמות במהלכן הסתכסך ארדואן עם ישראל. ביטוי לכך התקבל בסקרי דעת קהל אחרונים שהציגו עלייה של שני אחוזים בתמיכה בארדואן, כמו גם בשיח רחב ההיקף שהתנהל ברשתות הטורקיות ובו הביעו הגולשים הזדהות עם הממשלה, תוך פרסום ציוצים כדוגמת ""כן" אירופה רועדת", "הולנד הפשיסטית" ו"הכלבים הנאצים לא יכולים לעמוד מולנו."[6] במסגרת השיח הרשתי הועלו תמונות של צעירים טורקים שהצטלמו כשהם דוקרים תפוזים. דימוי התפוז לקוח ממגרשי הכדורגל ומיוחס להולנדים בשל החולצות הכתומות של הנבחרת ההולנדית.
עם שכוך הסערה, החלו גולשים המזוהים עם הזרם החילוני לבקר את התנהלות תומכי מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) של ארדואן. אלה הוצגו כבורים וחסרי יכולת חשיבה עצמאית, וכונו דרך הלעג "כבשים". בקטע וידאו סאטירי שהופץ בוואטסאפ וברשתות נוספות, הוצג "מדריך" שמטרתו להבחין בין הדגל ההולנדי, לזה של רוסיה, צרפת ופאראגואי, במטרה למנוע מה"כבשים" לטעות ולשרוף את הדגל הלא נכון.
המשבר הדיפלומטי בין טורקיה להולנד, ולמדינות אירופה בכלל, ממחיש את האופן שבו משמשת מדיניות החוץ הטורקית כמנוף פוליטי עבור מדיניות הפנים, שהוביל להגברת התמיכה בארדואן. מדיניות החוץ הטורקית מושפעת ממספר פרמטרים הנוגעים לאיחוד האירופי, בכלל זה הגינוי המאוחר שהתקבל מטעמם לניסיון ההפיכה הכושל בטורקיה, היעדר התקדמות ממשית בתהליך קבלתה של טורקיה לאיחוד, כמו גם תוצאות משאל העם בבריטניה שתמכו בהתנתקות מהאיחוד. נוסיף על כך את התגברות השיח הציבורי האנטי-מערבי בטורקיה. כל אלה תורמים משמעותית להקשחת עמדותיו של ארדואן מול האירופאים, שעלול לסלול את הדרך לפרישה של טורקיה מתהליך הקבלה לאיחוד ולהסתיים בהוצאתה מחוץ לאזור ההשפעה שלו, רעיון שאותו משמיע ארדואן בפומבי. לרשתות נודע במערכה זו תפקיד מפתח בגיוס תמיכת ההמון הטורקי למאבק, בטורקיה ובהולנד, תוך הוצאתם לרחובות למחות למען המולדת. ואולם, חרף התמיכה ההמונית, לא היה בכך לטשטש את היריבות השוררת בין תומכי ארדואן שראו במאבק ביטוי לאיסלאמופוביה, לבין מחנה החילונים שראה בכך היגררות מיותרת אחר הנשיא.