מגמות אזרחיות בקרב החברה הערבית בישראל על רקע "האביב הערבי"

לאחרונה הודיעו אנשי ציבור ערבים על הקמתה של מפלגה חדשה ששמה "למעננו" (מן אג'לנא) והיא חרתה על דגלה את הנכונות לשותפות בקואליציה הממשלתית בעתיד.[1] בה בעת התפרסם סקר מטעם יוזמות אברהם המראה כי 64 אחוזים מכלל הציבור הערבי בישראל תומכים בהשתתפותן של מפלגות ערביות בקואליציה.[2] מגמות אלה מצביעות בבירור על התעצמות השיח האזרחי בקרב הציבור הערבי והן עולות בקנה אחד עם תובנות המובאות בספר העומד להתפרסם בהוצאת תכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. הספר בוחן את השפעותיהן של התקוממויות "האביב הערבי" על הדינמיקה הפנימית בחברה הערבית בישראל וכמובן על יחסה של חברה זו למדינה ועל עמדותיה כלפיה.[3]

פרוץ האירועים המכונים "האביב הערבי" עורר בראשיתו התלהבות רבה וציפייה לדמוקרטיזציה בחברה הערבית בישראל, אך הן הלכו ודעכו לאחר התערבות ברית נאט"ו בלוב. ההתקוממות בסוריה פילגה את החברה הערבית בישראל באופן חסר תקדים והפילוג הלך והעמיק ככל שההתקוממות הידרדרה לפסים אלימים וככל שהלכה המלחמה בסוריה והחריפה ועימה נחשפה השבריריות הרבה של מרקם החברה הערבית ולא רק שבריריותו של מרקם המדינה הערבית. שלא כגישה הרווחת האופיינית למחקרים רבים על החברה הערבית בישראל ואשר מתמקדים אך ורק ביחסי המיעוט הערבי עם המדינה, הספר האמור מציע מחקר מזווית ראייה חדשה בבואו לבחון כיצד השפיעו מגמות המתחוללות במרחב – קרי אי-היציבות והתפרקות המרחב הערבי – הן על הדינמיקה הפנימית בחברה הערבית והן על יחסה למדינה.

ישראל הרשמית והציבורית לא נותרה אדישה למתחולל במרחב הערבי. אף שהיא נקטה מלכתחילה מדיניות עקיבה של התערבות מזערית במרחב הגועש סביבה, התייחסותה ל"אביב הערבי" לא הייתה עקיבה כלל וכלל. פרוץ המהפכה בתוניסיה לא עורר בישראל עניין רב,[4] ולעומת זאת פרוץ המהפכה במצרים עורר בה מטבע הדברים עניין רב הן בשל הסכם השלום עם המדינה הערבית הגדולה ביותר והן בשל חששה המוצדק מפני החלופה האסלאמיסטית. פרוץ ההתקוממות בסוריה הקל במידת-מה את חששותיה של ישראל מאחר שהוא נתפס כהתפתחות העשויה להוביל לנפילת משטר הבעת' בסוריה, דבר שמנקודת מבט אסטרטגית ישראלית היה מביא לידי החלשת החיזבאללה בלבנון ולידי החלשת כוחה של איראן באזור.[5]

מבחינתה של ישראל, חשיבותו של "האביב הערבי" אינה מוגבלת להיבט המדיני והאסטרטגי; "האביב הערבי" משפיע גם על גורמים פנימיים, בעיקר על המיעוט הערבי ועל מערכת היחסים בינו לבין המדינה. תובנה זו זוכה לחיזוק ממחקרים מובילים על החברה הערבית בישראל. אמל ג'מאל מתאר את ההוויה הפוליטית של המיעוט הערבי בישראל כהשתקפות של "תודעה כפולה": המיעוט הערבי פיתח השתייכות לאומית ורגשית לעם הפלסטיני ולמרחב הערבי, אולם בה בעת הוא מחובר מבחינה אינסטרומנטלית ורציונלית למציאות הישראלית.[6] תיאור זה מחזק את הנחת היסוד של המחקר האמור, שהמיעוט הערבי בישראל שומר על זיקה הדוקה עם המרחב הערבי על אף זיקתו הרציונלית למרחב הישראלי. גם הדו"ח האסטרטגי שפרסם מרכז אעלאם ב-2016,[7] פרי עטם של חוקרים ואקדמאים ערבים, מדגיש את הזיקה האורגנית בין החברה הערבית בישראל לבין המרחב האזורי ואף רואה בה תופעה טבעית ורציונלית החיונית לחברה הערבית, שהרי השתייכות המיעוט הערבי למרחב היא חלק בלתי-נפרד מזהותו הפוליטית, התרבותית והחברתית. ההסבר הרציונלי לכך הוא, שהדבקות בהשתייכות למרחב נובעת מחתירתו של המיעוט הערבי להסיר מעליו את כבלי החולשה המבנית המונחים עליו בשל היותו מיעוט לאומי במדינת לאום יהודית.

"האביב הערבי": פילוג בחברה הערבית
ראיית המרחב כעוגן תרבותי ומורלי של המיעוט הערבי מסבירה במידה רבה את הפילוג שהולידה ההתקוממות בסוריה. "האביב הערבי" ובעיקר ההתקוממות בסוריה פילגו את הקהילה הפוליטית הערבית באופן דיכוטומי בין מחנה התומך במשטר או מסתייג לפחות מההתקוממות לבין מחנה התומך באופוזיציה ומייחל לנפילתו של המשטר שהוביל את סוריה למלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם. בראש המחנה המסתייג מעצם הכינוי "האביב הערבי" התומך במשטר בסוריה, מזדהה עימו או מסנגר עליו, עומדים חד"ש וחסידיה. מנגד ניצבת התנועה האסלאמית, הנוקטת עמדה חד-משמעית הקוראת להפלת משטרו של אסד. השיח של התנועה האסלאמית ביחס למשבר בסוריה עולה בקנה אחד עם השיח הפוליטי של תנועות הזרם האסלאמיסטי במזרח התיכון הערבי.

אין זה מפתיע שבל"ד אימצה עמדה עקיבה המזדהה עם "האביב הערבי" ובכלל זה עם ההתקוממות בסוריה וזאת בהתחשב בעמדתו של האב הרוחני של המפלגה, עזמי בשארה.[8] בשארה שמר במשך שנים על קשרים הדוקים עם משטר הבעת' בסוריה וגם עם חזבאללה, אך פנה עורף לבעלי בריתו האידיאולוגיים והביע תמיכה עקרונית עקיבה בהתקוממות נגד המשטר בסוריה.[9] השינוי בעמדתו של בשארה קשור קשר הדוק לעצם שהייתו בדוחה ובקשרים שרקם עם חצר המלוכה הקטארי. בזכות קשרים אלה הצליח בשארה להקים את המרכז הערבי למחקרים ולחקר המדיניות, אולי מרכז המחקר החשוב ביותר כיום בעולם הערבי.[10]

הבלבול, המבוכה והפילוג לא פסחו על ציבור המשכילים בחברה הערבית בישראל. ניתן להבחין בשלוש קבוצות שונות בעלות דפוסים שונים של שיח פוליטי על אודות "האביב הערבי". הראשונה היא קבוצת המשכילים הרואים באור חיובי את "האביב הערבי" ומגדירים אותו כהזדמנות היסטורית לחולל שינוי דמוקרטי בעולם הערבי. הקבוצה השנייה שופטת את "האביב הערבי" על סמך האנדרלמוסיה שזרע מאז 2011 ורואה בהתקוממויות העממיות מעין שחזור של קנוניה של המערב נגד העולם הערבי, קנוניה אשר הגיעה לשיאה בסוריה. הקבוצה השלישית של המשכילים מציבה את המוסריות כמדד לקביעת עמדה כלפי האירוע. על כן קבוצה זו מזדהה עם הדינמיקה העממית של "האביב הערבי" ועם זכות העמים הערבים להתקומם, אולם מסתייג מההתקוממות בסוריה ומן האנרכיה שהוליד "האביב הערבי". באותה מידה מחנה זה אינו מביע תמיכה במשטר הבעת' ומסתייג ממסע ההרג של המשטר באוכלוסייה האזרחית בסוריה.

טעות היא לנסות ולחלק את המשכילים הערבים בין תומכים בהתקוממות בסוריה או מזדהים עימה לבין מתנגדים לפי חתך עדתי או דתי. המחלוקת על התקוממות זו חוצה עדות ודתות והיא נטושה בין שני המחנות המשכילים בעלי שיוכים דתיים ועדתיים שונים. לפיכך נראה כי זוהי מחלוקת עקרונית הקשורה לא רק לקשרי הגומלין עם המרחב הערבי, אלא לאוריינטציה האידאולוגית ולמצפן המוסרי של החברה הערבית בישראל.

פילוג הזירה הפוליטית-הערבית זרע בלבול רעיוני ומוסרי בקהילת המשכילים הערבים בישראל, וכפי שהראינו לעיל השיח בקרבה מתמקד בשני נושאים מרכזיים: חשיבותו ההיסטורית של "האביב הערבי" מחד גיסא ומידת המוסריות בעמדה שיש לנקוט כלפי המלחמה המתחוללת בסוריה מאידך גיסא. במובן מסוים מוסריות זו הייתה אינסטרומנטלית במידה רבה משום שהיא נקשרה לטענה בדבר אי-המוסריות של הכיבוש הישראלי ולמאבק נגד המדינה בשם המוסר האזרחי. מעל בלבול רעיוני זה ריחפה השאלה כיצד ניתן לצדד במשטר הבעת', שלא חסך באמצעים אכזריים כדי לדכא את ההתקוממות העממית, בשעה שסוגיית המוסריות עומדת במרכז השיח נגד המדיניות של הממסד הישראלי כלפי המיעוט הערבי ונגד המשך הכיבוש. גם בעלי העמדה המזדהה עם משטר הבעת' קושרים את עמדתם לסוגיה הפלסטינית, אם כי מהיבט אחר והוא ההתנגדות לישראל. אם כן, העמדה כלפי המשבר בסוריה מעידה על הדיאלקטיקה בין המוסריות האינסטרומנטלית לבין המחויבות הלאומית למאבק הלאומי-הפלסטיני. העמדה השלישית בקרב המשכילים הערבים מסתייגת הן מההשפעה ההרסנית של "האביב הערבי" והן ממשטר הבעת' משום שהוא איבד את הלגיטימציה לקיומו, והיא מבטאת יותר מכול את התסכול ואת האכזבה מהמרחב הערבי. השיח הפוליטי שמנהלים חוגים מפלגתיים וקהילת המשכילים הערבים סביב "האביב הערבי" מעיד אפוא על תחושת משבר קשה בחברה הערבית, תחושה של אובדן העוגן המוסרי שהעניק המרחב הערבי למיעוט הערבי בישראל. גם אם תחושות הבלבול והאכזבה מהמרחב הערבי אינן משפיעות השפעה של ממש על השיח הרשמי של האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית ביחס למדינת ישראל, השפעתן ניכרת בקרב האזרחים הערבים.

הדור הצעיר והחברה האזרחית בצל "האביב הערבי"
"האביב הערבי" הבליט את תפקידם המכריע של הצעירים המשכילים בעולם הערבי. ההתרחשויות הפוליטיות במזרח התיכון, המחאה ודפוסי ההתארגנות, השימוש המושכל ברשתות החברתיות ובהתפתחות הטכנולוגית ורתימתן למטרות של תנועות המחאה – כל אלה היו נחלתם של בני הדור הצעיר. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות ששידרו את האירועים וההתרחשויות בעולם הערבי הפגישה את הצעירים הערבים בישראל עם המחאה הפוליטית במדינות ערב וחשפה בפניהם את הדיונים המעסיקים את החברות הערביות בכלל ואת הצעירים בפרט. ואכן רבות מההתארגנויות ומתנועות הנוער שהתמסדו בשנים האחרונות הושפעו ישירות מן הזיקה בין האוכלוסייה הערבית בישראל, ובייחוד הצעירים שבה, לבין הטלטלה ששטפה את העולם הערבי במזרח התיכון למן שנת 2010.

ניתן להצביע אפוא על דמיון בין התנועות הפוליטיות והחברתיות בעולם הערבי לבין התנועות בקרב הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל בחלק ניכר מדפוסי הפעולה, בהתארגנות ובסיסמאות. דמיון זה מעיד על הקשר ההדוק בין המרחב הערבי החיצוני לבין הציבור הערבי בישראל, ומוכיח כי יש ביניהם קשרי גומלין.[11] מייסדי תנועות המחאה ויוזמי ההפגנות – בעיקר נגד מתווה פראוור[12] – הצליחו להחדיר שיח פוליטי חדש למרחב הציבורי, ייבאו דפוסי מחאה חלופיים והפגינו יכולת לגיוס ההמונים. התנועות הפוליטיות החדשות כוננו פוליטיקה חדשה שעקפה את הפוליטיקה המסורתית הממוסדת. חלק ניכר מפעילותן התנהל בערוצים חוץ-ממסדיים; חלקן אימצו רטוריקה אזרחית מקומית, א-פוליטית ואנטי-מפלגתית, וחלקן דווקא בחרו להשתתף בזירה הפוליטית והתמודדו בבחירות לרשויות המקומיות בחלק מהיישובים הערביים, כגון שבאב אל-תע'ייר ("צעירים למען שינוי") בשנת 2013 בעיר נצרת וכפאח ("מאבק") בשנת 2015 בטייבה שבמשולש.[13]

בשונה מתנועות המחאה בעולם הערבי ועל אף הצלחתן של תנועות אלה להחדיר שיח פוליטי חדש, לגייס צעירים רבים ולאתגר את המסגרות הפוליטיות המסורתיות, נכשלו הצעירים הערבים בישראל בבואם לחולל שינוי של ממש במצבו של המיעוט הערבי; השינוי במרחב הציבורי היה מוגבל בהיקפו והתפוגג עם הזמן. כיום כמעט נעלמו תנועות אלה מהמרחב הציבורי ואין להן נוכחות והשפעה ממשיות. תנועות הדור הצעיר שקמו בחברה הערבית בהשראת "האביב הערבי" לא הצליחו לשרוד או להתפתח לארגונים או להתארגנויות פוליטיות ואף לא לאתגר את המפלגות הפוליטיות הקיימות. אף על פי כן אין להמעיט בחשיבותן; הן הציגו מודל חדש של פעילות ומחאה פוליטית שבמרכזה סיסמאות פוליטיות פשוטות, תוך שימוש מושכל בשפה הערבית המדוברת ובאמצעי הניו-מדיה והרשתות החברתיות. הגורמים לכישלונה של תנועה חברתית או של תנועת מחאה כלשהי עשויים להיות פנימיים ואף חיצוניים; נראה כי במקרה שלפנינו נוכל לומר במידה רבה של סבירות כי הגורם החיצוני אשר הצמיח תנועות אלה היה אותו גורם אשר מסביר את דעיכתן המהירה. תנועות המחאה של בני הדור הצעיר בחברה הערבית שיקפו למעשה פן אחד של קשרי גומלין עם המרחב.

החשש מפני המגמות האנרכיסטיות והאכזבה מכישלון המעבר למשטרים דמוקרטיים הביאו לידי התחזקותן של מגמות ריאליסטיות-פרגמטיות בציבור הערבי. התחזקות מגמות אלה השתקפה בסקר שערך עיתון הארץ ואשר התפרסם בפברואר 2015, ולפיו 70 אחוזים מהערבים בארץ מייחסים חשיבות לשיפור מצבם הכלכלי-חברתי הרבה יותר משהם מייחסים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יתרה מזו, יותר מ-60 אחוזים מהאזרחים הערבים היו מעוניינים לראות את חברי הכנסת מטעם הרשימה המשותפת כשותפה בקואליציה וכ-70 אחוזים סברו כי יש להעדיף את שיפור המצב הכלכלי על פני החתירה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.[14] סקר אחר שנערך במכון המחקר סטט-נט בשנת 2016 העלה כי 61 אחוזים מהאזרחים הערבים הביעו הסכמה לתמוך במפלגה החותרת לשותפות בקואליציה הממשלתית. יתרה מכך, ממצאי סקר שנערך במהלך שנת 2016 בעבור אינג'אז – מרכז מקצועי לקידום הרשויות המקומיות הערביות בישראל – מראים כי 71 אחוזים מהאזרחים הערבים רוצים שחברי הכנסת הערבים יעסקו בסוגיות הקשורות לתנאי המחיה של הציבור הערבי יותר משיעסקו בסוגיות פוליטיות או בסוגיה הפלסטינית.[15] הנתונים הללו מלמדים כי הציבור הערבי הסכין עם עובדת קיומה של ישראל ונוכח כי השתלבותו במדינה עדיפה על אפשרויות אחרות, בייחוד לנוכח התפרקות הריבונות במדינות ערב השונות ולנוכח מלחמת האזרחים בחלק מהן מאז שנת 2010. ממצאי סקר שערכו בסתיו 2015 מנו גבע ומינה צמח בשיתוף פעולה עם סטט-נט בעבור ערוץ 2 מציגים מגמה דומה: 54 אחוזים מכלל הנשאלים בסקר סברו כי חברי הכנסת הערבים אינם מייצגים נאמנה את הציבור הערבי, ואילו 42 אחוזים הסכימו כי הם מייצגים אותו.[16] יתר על כן, פרישתה של תע"ל מהרשימה המשותפת בינואר האחרון וניסיונו של אחמד טיבי לגייס אנשי ציבור ערבים לרשימתו – גם אנשים שאינם מזוהים פוליטית – מצביעה גם היא על הלך הרוחות בציבור הערבי. ההודעה של טיבי בפני באי ועידת מפלגתו שנערכה בערערה בפברואר, כי הוא מוכן להיות שותף בגוש חוסם של הקואליציה העתידית בתמורה לתכנית פיתוח כלכלית בתקציב של 64 מיליארד שקל, עולה בקנה אחד עם המגמה המסתמנת לאחרונה, שלפיה רוב הציבור הערבי רוצה לראות את נבחרי הציבור הערבי כשותפים בקואליציה השלטונית. מגמות אלה מצביעות בבירור על התחזקות השיח האזרחי ביחס למדינה.

סיכום
הפרגמטיות המסתמנת בציבור הערבי בישראל והרציונליזציה של ההשלמה ביחסו למדינה על רקע "האביב הערבי" אינה פותרת את הבעייתיות הכרוכה בקיומו של מיעוט לאומי במסגרת מדינת לאום יהודית. פרגמטיות זו אינה משקפת הכרה במסד האידיאולוגי של המדינה או הסכמה לאידיאולוגיה הציונית. בניסוח פשוט יותר, הפרגמטיות מעידה על הפנמת המציאות אך לא על הפנמת הציונות. המיעוט הערבי מפגין בהתנהגותו פרגמטיות מרשימה וכך גם דפוסי פעולתו והשיח הפוליטי-העממי הרווח בו, אולם אין בכך משום התנערות מזהותו הלאומית או מעמדות היסוד שלו כלפי הנרטיב הציוני. בתגובה על ההתפוררות במרחב הערבי חותר המיעוט הערבי בישראל להעצים את שיח האזרחות מתוך שיקולים תועלתניים, שהרי השיח הלאומי לא הוביל לשיפור מעמדו או לשינוי מהותי במערכת היחסים בינו לבין המדינה וקבוצת הרוב היהודית.[17]

לנוכח המבוי הסתום המתמיד ולנוכח ההתפרקות במרחב הערבי, המיעוט הערבי בישראל מנסה להפיק את מרב היתרונות התועלתניים הנגזרים מזהותו האזרחית. העצמת השיח האזרחי נובעת מתסכול ומהתגברות התחושה הכללית כי המרחב הערבי חדל להיות בעבורו עוגן נפשי או מורלי.
 

ד"ר יוסרי ח'יזראן הוא מומחה להיסטוריה מודרנית של הסהר הפורה, מרצה במרכז שלם ועמית מחקר במכון למחקר ע"ש הרי ס. טרומן למען קידום השלום.