ההפגנות בעיראק: בשם המולדת, נגד הממשלה

המאמר של אדם הופמן ורונן זיידל, המתפרסם בגליון אוקטובר של בי-הייב, עוקב אחר גל ההפגנות שמטלטל את עיראק מתחילת אוקטובר. ההפגנות פרצו על רקע החלטת הממשלה העיראקית להדיח גנרל פופולרי והפכו למחאה נגד הממסד הפוליטי וההתערבות האיראנית במדינה.
תאריך

תמונות שצולמו במהלך הפגנות הענק, ב-25 באוקטובר
תמונות שצולמו במהלך הפגנות הענק, 25 באוקטובר 2019. טוויטר.

מתחילת חודש אוקטובר, חווה עיראק טלטלה בשל גל הפגנות המוניות שפרץ בבגדאד והתפשט לערים נוספות. ההפגנות החלו בתגובה להדחתו של גנרל פופולרי והפכו במהרה למחאה כוללת נגד הממסד הפוליטי והשחיתות הפושה בו, ונגד המעורבות האיראנית העמוקה במדינה. הפגנות אלו הן המשמעותיות ביותר מאז הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, והפכו לאתגר פוליטי עבור הממשלה המנסה לדכאן בכוח. השיח הרשתי מבטא את כמיהתם של עיראקים רבים להשיב לידי העם את השליטה במדינה הנתונה, בראייתם, בידי אליטה פוליטית מושחתת ובידי גורמים איראנים במטרה לייצר בה סדר חברתי-אזרחי חדש.

הרקע המיידי לפרוץ המחאה הוא החלטת ראש ממשלת עיראק, עאדל עבד אל-מהדי, בסוף ספטמבר להדיח את הגנרל עבד אל-והאב אל-סאעדי מתפקידו כמפקד היחידה ללוחמה בטרור. אל-סאעדי, שיעי מבגדאד, נחשב לגיבור לאומי הודות לתפקידו במלחמה שניהלה עיראק נגד ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש). ההחלטה להדיחו מעידה במידה רבה על חולשתו של אל-מהדי, מאחר ולפי הערכות רבות בעיראק הלחץ להדיחו הגיע מצד גורמים איראנים שראו בפופולריות של אל-סאעדי איום על מעמדם של הגורמים הפרו-איראנים בעיראק.[1] לפי פרשנים עיראקים, מדובר במהלך שמובילים הגורמים האיראנים בעיראק במטרה להשתלט על אותה יחידת עילית (שאף אומנה על-ידי האמריקאים), ולהכפיפה לארגון "אל-חשד אל-שעבי" הנאמן לאיראן (קואליציה המאגדת מיליציות שונות, שיעיות ברובן, שנוסדו במהלך המלחמה נגד דאע"ש והפכו מאז לגורם משפיע בפוליטיקה העיראקית). בראיית הפרשן העיראקי נג'ם אל-קצאב, מדובר במהלך שמובילים אותם גורמים לפירוק מוסדות הצבא העיראקי.[2] כך או כך, עיראקים רבים רואים בכך חלק מתוכנית איראנית סדורה להשתלט על עיראק.

עם היוודע דבר ההדחה, ביקר ראש ממשלת עיראק הקודם, חידר אל-עבאדי, את ההחלטה בהודעה שפרסם בטוויטר וזכתה ליותר מ-6700 תגובות "אוהב". אל-עבאדי תהה "האם תפקידים בצבא ובמערכת הביטחון [בעיראק] למכירה?" וחתם בתגית "לא למכירת המולדת" (#لا_لبيع_الوطن).[3]  גולשים רבים, שיעים וסונים, הצטרפו לביקורת והביעו סולידריות עם אל-סאעדי, שתואר ברשתות כ"אחד מגיבורי השחרור" של עיראק משלטון דאע"ש.[4] הגולשים יצרו את התגית "כולנו עבד אל-והאב אל-סאעדי", ושיתפו באמצעותה תמונות של אל-סאעדי כשהוא מפקד על כוחות הצבא העיראקי, מחלץ פצועים, מסייע לאזרחים במהלך הקרבות נגד דאע"ש,[5] ושל רחובות העיר תכרית המעוטרים בתמונותיו של הגנרל המודח.[6]

ההפגנה הראשונה פרצה ב-1 לאוקטובר, לאחר שגולשים רבים נענו לקריאה שהופצה ברשתות ל"מיליוני העם [העיראקי]" לצאת לרחובות במטרה להניע את ראש הממשלה מלבצע את ההדחה.[7] ההפגנה, שבה השתתפו אלפי צעירים, החלה בכיכר תחריר שבמרכז בגדאד ומשם התפשטה למוקדים נוספים בעיר. בימים שלאחר מכן, התפשטו ההפגנות, בהשתתפות עשרות אלפי בני אדם, לאזורים נוספים בתוך בגדאד ומחוצה לה, ובעיקר למחוזות השיעים בדרום המדינה – שם ניסו המפגינים להשתלט על מטות המפלגות והמיליציות הפרו-איראניות. חרף זאת, ההפגנות נשאו ברובן אופי לא אלים, מאפיין שבלט גם בפוסטים שהפיצו הגולשים ברשתות תחת התגית "אי-אלימות" (#سلمية). המשטר מצדו נקט ביד קשה לדיכוין וב-7 באוקטובר, לאחר שהמפגינים ספגו אבדות רבות, הופסקו ההפגנות לצורך התארגנות מחודשת.

ב-25 באוקטובר התחדשה המחאה ביתר שאת בבגדאד ובערים נוספות ברחבי המדינה. שעות אחדות לפני מועד חידוש ההפגנות, עלה ראש הממשלה לשידור מיוחד בטלוויזיה והבטיח רפורמות לשיפור המצב הכלכלי והפוליטי בניסיון להרגיע את זעם המפגינים. ואולם, לא היה בכך למנוע בעד מאות אלפי בני אדם לצאת ולהפגין ברחובות. 30 איש נהרגו ו-2,312 נפצעו כתוצאה מירי של כוחות הביטחון במהלך ההפגנות שנערכו באותו היום,[8] אך לא היה בכך לעצור את גל המפגינים שהמשיך לזרום לרחובות גם בימים הבאים.

מה שהחל כמחאה על החלטת ראש הממשלה להדיח את אל-סאעדי ונגד ההשפעה האיראנית הגוברת, הפך במהרה למחאה רחבה נגד הסדר הפוליטי הקיים, שהתעצב בעיראק לאחר כיבושה בידי האמריקאים ב-2003, לפיו נקבעו המינויים הפוליטיים במדינה בהתאם למכסות עדתיות. הסדר זה נועד במקור להבטיח ייצוג שוויוני לשלושת העדות הגדולות בעיראק – שיעים, סונים וכורדים – אך למעשה הפך עם השנים לשיטה המקדמת אנשים בהתאם לשיוכם העדתי, ולא בהתאם לכישוריהם וניסיונם המקצועי. בשל כך, רבים בעיראק מאשימים את השיטה הזו בשחיתות הרווחת במערכת הפוליטית וברמה הנמוכה של השירותים הציבוריים. זעם המפגינים מופנה כלפי האליטה הפוליטית שלא עמדה בהבטחתה מתקופה הבחירות אשתקד להוביל רפורמות יסודיות ולשנות את הסדר הפוליטי. לא זו בלבד, בדומה להפגנות אחרות שהתחוללו בעולם הערבי במהלך השנה האחרונה – בלבנון לאחרונה, ומוקדם יותר בירדן, במצרים, וברצועת עזה – התמקדו דרישות המפגינים גם בסוגיות חברתיות-כלכליות, על רקע האבטלה הגבוהה והעדפת מקורבים לאליטה הפוליטית בקבלת תקציבים ומשרות ציבוריות.

יחד עם זאת, המשיכו המפגינים בקריאות נגד ההתערבות האיראנית והדרישה לסלק את הגורמים הפרו-איראנים מהמדינה. בקמפיין רשתי שמובילים גולשים תחת התגית שהפכה לוויראלית, "איראן החוצה-החוצה" (#ایران_بره_بره), שותפו תמונות מהפגנות שנערכו בבצרה שבדרום עיראק בהם נראים שלטים עם הכיתוב "ח'אמנהאי [המנהיג העליון של איראן] לך לעזאזל,"[9] ומהפגנות נוספות בהן נראים כרזות עם תמונותיהם של סולימאני וח'אמנהאי עם איקס גדול המסומן עליהם, שהמפגינים חובטים בהם בנעליהם, שזכו למאות שיתופים ותגובות "אוהב".[10] לא זו בלבד, מפגינים רבים התקבצו מחוץ לשגרירות האיראנית בבגדאד בקריאות "קאסם סולימאני [מפקד גיס קודס של משמרות המהפכה] רוצח איראני."[11]
 


"לא למפלגת הבעת', לא לאיראן, לא לברזאני, לא למקתדא, לא לסיסטאני". טוויטר.
"לא למפלגת הבעת', לא לאיראן, לא לברזאני, לא למקתדא, לא לסיסטאני". טוויטר.

המחאה חושפת את כמיהת המפגינים להשיב לידיהם את המולדת ש"נגנבה" על-ידי גורמים זרים – לנוכח המעורבות האיראנית העמוקה בעיראק – ועל-ידי אליטה פוליטית מושחתת המשרתת את האינטרסים שלה, במקום את העם. בתמונות מתוך ההפגנות נראים צעירים רבים העומדים יחדיו כשהם עטופים בדגלי עיראק[12] ומניפים שלטים עם הסיסמא "כן לעיראק",[13] שהופצו ברשתות, בין היתר באמצעות התגית "רוצים מולדת" (#نريد_وطن).[14] בניגוד לגל המחאה הראשון, בו מרבית המפגינים היו גברים בשנות העשרים לחייהם, בהפגנות שהתחדשו ב-25 באוקטובר נצפו נשים רבות, בחלקן צעירות וגלויות ראש, כשהן עטופות בדגל הלאומי או מאופרות בצבעיו,[15]  לצד אנשים מבוגרים, שתבעו את מקומם במחאה האזרחית. החוקר העיראקי ד"ר פנר אל-חדאד מהאוניברסיטה הלאומית של סינגפור, הגדיר את המחאה בתור "ההתגייסות העממית הגדולה ביותר בהיסטוריה של עיראק."[16] מרטין צ'ולוב, כתב "הגרדיאן" למזרח התיכון, תיאר זאת כ"תנועת המחאה הגדולה ביותר [בעיראק] מאז הפלתו של סדאם חוסיין ב-2003."[17]

בדומה לדפוס המוכר מהפגנות שהתחוללו במרחב הערבי ובמקומות אחרים בעולם כולו בעשור האחרון, גם המחאה הנוכחית בעיראק נעדרת ראשים ברורים או הנהגה פוליטית פורמלית. התמונות והסרטונים מההפגנות מציגים צעירים וצעירות המתהלכים בחזית כשהם מניפים את דגלי עיראק, מבלי שקיימת נוכחות של דמויות מוכרות מהפוליטיקה המקומית.[18] המפגינים אף דוחים את ניכוסה של המחאה בידי גורמים פוליטיים. בשלט (בתמונה) שהניפה מפגינה נכתב "לא למפלגת הבעת', לא לאיראן, לא ל[מסעוד] ברזאני [מנהיג המחוז הכורדי האוטונומי בעיראק], לא למקתדא [אל-צדר, איש דת ופוליטיקאי שיעי], לא ל[עלי אל-] סיסטאני [חכם הדת השיעי החשוב ביותר בעיראק]".[19] במקום זאת, מתואמות ההפגנות על-ידי "ועדות מתאמות" שהוקמו אד-הוק לצורך העניין ומתאמות ביניהן את מוקדי ומועדי המחאה.

אזורים שנפקדו מההפגנות הנם המחוזות הסונים בצפון עיראק. מאז סיום המלחמה נגד דאע"ש ב-2017, דבק בתושבים הסונים הדימוי של משתפי פעולה עם הארגון הרצחני, ונראה כי בשל החשש מפני זיהויים עם המחאה שעלול להסיט את הדיון לעבר מאבק דתי או עדתי, נמנעו רבים מהם מלהצטרף להפגנות, חרף הזדהותם עם המחאה. הטיב להסביר זאת מושל מחוז נינוה, אחמד אל-ג'בורי, כשהסביר את הסתייגותם של סונים רבים מלהצטרף למחאה בשל החשש שיואשמו בחברות בדאע"ש. לדבריו, "האשמות אלו מוכנות לשימוש נגדנו [הסונים] במקרה ונשתתף במחאה הדורשת את הזכויות שלנו."[20] בנוסף, נראה שרבים במחוזות הסונים חוששים מהתעוררות תאים רדומים של דאע"ש במחוזות אלו במקרה של אי-יציבות ביטחונית ופוליטית בהם.

האופן שבו פועלים כוחות הביטחון לדיכוי ההפגנות אינו מתמצה רק באמצעי אל-הרג כגז מדמיע וכדורי גומי,[21] אלא כולל הפעלה של צלפים מקרב המיליציות האיראניות והעיראקיות, הפועלות מטעם המשטר, שירו אש חיה לעבר המפגינים.[22] כתוצאה מכך, נהרגו, מאז תחילת ההפגנות למעלה מ-200 בני אדם ונפצעו כ-6000 נוספים. מצטפא סלים, עיתונאי של "הוושינגטון פוסט" בבגדאד, שסיקר את המבצעים הצבאיים השונים שהובילה עיראק נגד דאע"ש, טוען כי מאז 2014 לא ראה ירי בהיקף דומה לזה שהפעיל הממשל העיראקי במטרה לדכא את ההפגנות.[23] בנוסף לכך, ניתקה הממשלה את האינטרנט במדינה מספר פעמים מאז תחילת החודש וחסמה את הגישה לרשתות החברתיות טוויטר, פייסבוק ואינסטגרם,[24] במטרה לשבש את דרכי התקשורת בין המפגינים.

נכון לכתיבת שורות אלו, ההפגנות בעיראק נמשכות ואף מתרחבות למוקדים נוספים במדינה. בדומה למהפכות שהתחוללו במצרים ובתוניסיה ב-2011, דורשים העיראקים לשנות מן היסוד את המערכת הפוליטית. המחאה אינה מאופיינת בקווים עדתיים, והיא חוצה מגדרים, מעמדות חברתיים ואזורים גיאוגרפיים, כאשר הגורם המשותף למפגינים הוא תחושות חזקות של הזדהות ושייכות ללאום ולזהות העיראקית. התגייסות עממית נרחבת זו - בשטח ובשיח הרשתי גם יחד - מערערת במידה רבה על האופן שבו נתפשת עיראק בשיח הערבי והמערבי, בהתאם לקווי שבר עדתיים של סונים מול שיעים. במקום חלוקה דיכוטומית זו, מציג השיח הרשתי התעוררות אזרחית והתגבשות של תודעה לאומית עיראקית המתנשאת מעל הזהויות התת-לאומיות הרבות במדינה. נראה כי ההפגנות ההמוניות שהתחוללו במהלך החודש בלבנון והסתיימו בהתפטרות ראש הממשלה סעד אל-חרירי, מעצימים את נחישותם של המפגינים ומספקים מודל למחאה המונית מוצלחת. יתכן אפוא שמדובר בירית הפתיחה למאבק אזרחי ממושך על עתידה של עיראק ועל הסדר הפוליטי בה.


[1] Mustafa Saadoun, "Iran's influence seen in transfer of Iraqi war hero," Al-Monitor, 4 October 2019.  

[2] Al-Aan TV, YouTube, 29 September 2019. Last accessed 1 November 2019.

[3]  @HaiderAlAbadi, Twitter.com, 27 September 2019. Last accessed 1 November 2019.

[4] @KREMALSAYYAB, Twitter.com, 28 September 2019. Last accessed 1 November 2019.

[5] @alasdey3,Twitter.com, 28 September 2019. Last accessed 1 November 2019; @HabashAlsaady, Twitter.com, 28 September 2019. Last accessed 1 November 2019;

@alhellani_iq, Twitter.com, 28 September 2019. Last accessed 1 November 2019.

[6] @firasalsarrai, Twitter.com, 1 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[7] @rumeee091, Twitter.com, 28 September 2019. Last accessed 1 November 2019.

[8] "Iraq: Protesters Killed by Teargas Canisters," Human Rights Watch, 27 September 2019.

[9] @MostafaMe4, Twitter.com, 31 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[10] @othmanmhmmadr, Twitter.com, 31 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[11] @MostafaMe4, Twitter.com, 30 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[12] @_hussainemad, Twitter.com, 23 October 2019. Last accessed 1 November 2019; @lilshms, Twitter.com, 27 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[13] @Music72_, Twitter.com, 25 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[14]  @mayhana16, Twitter.com, 24 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[15] @ZahraAlhussain4, Twitter.com, 27 October 2019.  Last accessed 1 November 2019.

[16] @fanarhaddad, Twitter.com, 31 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[18] @TFPOI, Twitter.com, 29 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[19] @joeyayoub, Twitter.com, 2 November 2019. Last accessed 1 November 2019.

[20] Adnan Abu Zeed, "Sunnis support protests in Iraq, yet fear involvement," Al-Monitor, 15 October 2019.

[21] @Hiwaosman, Twitter.com, 25 October 2019. Last accessed 1 November 2019; @SajadJiyad, Twitter.com, 26 October 2019. Last accessed 1 November 2019; @amjadt25, Twitter.com, 25 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[23] @Mustafa_salimb, Twitter.com, 8 October 2019. Last accessed 1 November 2019.

[24] @netblocks, Twitter.com, 1 November 2019. Last accessed 1 November 2019.