ממגזר לחברה: תמורות בדפוסי ההצבעה של הדרוזים בבחירות הכלליות בישראל, 2020-1996

תקציר

שיעור ההצבעה של הדרוזים בבחירות לכנסת נמצא במגמת ירידה מתמדת בשלושת העשורים האחרונים. שיקוליהם של האזרחים הדרוזים ביחס להשתתפות בבחירות ובהצבעה למפלגות הם שיקולים אינדיווידואליים יותר מאשר שיקולים קולקטיביים הנוגעים לעדה הדרוזית בכללותה.

העדה הדרוזית בישראל, בדומה לדרוזים ברחבי המזרח התיכון, מתאפיינת בגישה פרגמטית ובמתינות פוליטית. משום כך, התפיסות הפוליטיות הרדיקאליות שהמפלגות הערביות מנסות לקדם לא מצליחות למשוך את רוב המצביעים הדרוזים.

כחול-לבן הפכה ב-2019 למפלגה הדומיננטית בקרב האוכלוסייה הדרוזית, לראשונה ממפלגת העבודה בבחירות 1999. הקריסה הצפויה של כחול-לבן בבחירות הקרובות לכנסת תותיר חלל בקרב הדרוזים, ותביא לירידה נוספת באחוז ההצבעה שלהם בבחירות.

דפוס ההצבעה המבוזר של הדרוזים בבחירות מוכיח כי הם אינם מגזר הומוגני אלא חברה הטרוגנית מבחינה פוליטית.

דפוסי ההצבעה של החברה הדרוזית בישראל השתנו במידה רבה בשלושת העשורים האחרונים. הדרוזים אמנם עדיין נותנים את קולם למפלגות הקרובות למרכז הפוליטי ומתרחקים ממגמות פוליטיות רדיקליות, אולם הצבעתם כיום שונה מזו שהייתה מקובלת עד סוף שנות התשעים. עיון מעמיק בנתונים הכמותיים ובמגמות ארוכות-הטווח של הצבעת הדרוזים בבחירות לכנסת מראה כי המצביע הדרוזי תומך במפלגות המקדמות את העניינים הקרובים לליבו ובכך הוא דומה למצביעים יהודים. כבעבר, עדיין מנחים אותו שיקולים הנוגעים למעמד העדה בישראל וליחסיה עם השלטון, אך לצידם – ולעיתים יותר מהם –   ניכרים שיקולים הכרוכים בהזדהות עם מועמדים מסוימים וברצון לקידום האינטרסים האישיים. שינוי זה מתבטא במגמות אלה:

1. ירידה חדה ועקיבה בשיעור ההצבעה של הדרוזים בבחירות לכנסת;
2. מעבר מדבקות מובהקת במפלגת העבודה לפיזור בין מפלגות שונות המתיימרות לקדם את ענייני החברה הדרוזית בישראל;
3. התרכזות ההצבעה במפלגות שבמרכז המפה הפוליטית הדוגלות במדיניות פרגמטית בענייני החוץ והביטחון, בסובלנות דתית ובביזור מנהלי;
4. מעבר מהצבעה לפי ייצוג עדתי להצבעה לפי ייצוג למקום המגורים (המיוצג על ידי מועמד המשובץ במקום ריאלי), משמע העדפה להצביע למפלגה שבן היישוב נכלל ברשימתה.

המחקר התבסס על ניתוח כמותי של תוצאות ההצבעה בקלפיות בעשר רשויות מקומיות ביישובים שבהם מתגוררים רוב הדרוזים בישראל: דאלית אל-כרמל, ירכא, בית ג'ן, חורפיש, כסרא-סמיע, יאנוח-ג'ת, פקיעין, ג'וליס, סאג'ור ועין אל-אסד. שיעור הדרוזים ביישובים אלה עומד על 95% ומעלה. הכפרים מע'אר (שיעור הדרוזים 57%) ועספיא (שיעור הדרוזים 75%) לא נכללו עקב דפוסי ההצבעה השונים של המיעוטים המוסלמים והנוצרים הגדולים יחסית המתגוררים בהם ועקב חוסר האפשרות להבחין באופן ודאי בין הקלפיות. יישובים שבהם מיעוט דרוזי כמו שפרעם, אבו-סנאן, ראמה וכפר יאסיף לא נכללו אף הם מאותה סיבה.[1]

בתקופה הנבחרת – שלושת העשורים האחרונים – חלו שינויים במערכת הפוליטית בישראל. השינויים מתבטאים בתהליכים אלה: (1) החלוקה הברורה בין ימין ושמאל, שבתחילה אופיינה בתמיכה או בהתנגדות לתהליך השלום, הפכה לחלוקה לפי העמדה כלפי בנימין נתניהו – תמיכה בו או התנגדות כלפיו; (2) עליית "הדור הזקוף" בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל;[2] (3) האזרחים הדרוזים החלו להשתלב בחברה הישראלית וניכרת היחלשות של ההזדהות עם המגזר והתחזקות של האינטרס האישי, למשל פירוק גדוד "חרב" (שפעל תחת השם "יחידת המיעוטים" מיום הקמתו של צה"ל עד 2015); (4) חלה עלייה חדה במספר הנשים הדרוזיות המשכילות ובהשתתפותן בכוח העבודה; (5) רמת החיים של האוכלוסייה הדרוזית עלתה. כל אלה הובילו לשינויים בדפוסי ההצבעה של הדרוזים בדור האחרון.

ירידת שיעור ההצבעה

המגמה הבולטת ביותר בהצבעה של הדרוזים בישראל היא ירידה בשיעור ההצבעה בבחירות לכנסת. בסוף שנות התשעים היה שיעור ההצבעה באוכלוסייה זו כמעט כשיעור ההצבעה הכללי –  76.8% לעומת 79.3% ב-1996 ו-78.9% לעומת 78.7% ב-1999). שיעור זה ירד בבחירות לכנסת בשנת 2003 הן בקרב הדרוזים (64.2%) והן בקרב האוכלוסייה הכללית (67.8%), ובשנת 2006 היה שיעור ההצבעה בקרב הדרוזים 64.9% לעומת 63.2% באוכלוסייה הכללית. עם זאת, להבדיל משיעור ההצבעה הכללי שעלה בשנים 2009 עד 2015 (בשלוש מערכות הבחירות של 2019–2020 הייתה ירידה קטנה), הוסיף שיעור ההצבעה בקרב הדרוזים לרדת בעקיבות עד לשפל של 53.2% בבחירות בספטמבר 2019 (לעומת שיעור הצבעה של 69.4% באוכלוסייה הכללית).

האכזבה מהמערכת הפוליטית הישראלית ומייצוג האינטרסים הדרוזיים בה נובעת בראש ובראשונה מההידמות ההדרגתית של ציפיותיהם של המצביעים הדרוזים לציפיות של כלל האוכלוסייה. משרדי הממשלה ממעטים לפעול באזורי הפריפריה, שבה שוכנים כל הכפרים הדרוזיים. יש לשער שמשום כך הצעירים הדרוזים אינם מגלים עניין במערכת הפוליטית; ציפיותיהם שונות מאלה של הוריהם, ובזכות יכולתם להשתלב בתחומים רבים בשוק העבודה הישראלי, הם בוחנים את המערכת בכללותה בעיניים ביקורתיות ותועלתניות יותר. בד בבד הולכת ונחלשת התופעה של "קבלנות הקולות" על בסיס משפחתי. לפיכך הצבעתו של האזרח הדרוזי נקבעת על פי שיקולים של שירותים על בסיס אינדיווידואלי יותר משהיא נקבעת על בסיס הזדהות מגזרי-קולקטיבי כבעבר.

ממפלגת העבודה לריבוי מפלגות

הזדהותם של אזרחי ישראל הדרוזים עם תנועת העבודה מקורה בברית שנכרתה בין תנועת העבודה באמצעות ארגון ההגנה והסתדרות העובדים הכללית לבין מנהיגים דרוזים עוד בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939. רשימות המיעוטים כמו הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל, קידמה ופיתוח ושיתוף ואחווה כללו תדיר ח"כ דרוזי (ג'אבר מעדי או לביב אבו רֻכֻּן) לאורך חלק הארי של התקופה שבין 1951 ו-1977. מפלגת הליכוד אמנם כללה ח"כים דרוזים משנת 1977 (אמל נאסראלדין ואחריו אסעד אסעד) ולכן זכתה לתמיכה בכפרים הדרוזיים, אך מפלגת העבודה עדיין הייתה המפלגה הדומיננטית בהם. בבחירות 1996 היא גרפה את מספר הקולות הגבוה ביותר בכל הכפרים למעט פקיעין (שבה זכתה חד"ש לבכורה ואחריה באה מפלגת העבודה), ושיעור התמיכה בה נע בין שליש למחצית ממספר הקולות.

קריסתה של מפלגת העבודה החל מבחירות 2003 הותירה את הדרוזים ללא בית פוליטי, אך ייצוגם בכנסת דווקא עלה בשל הניסיון המחודש להתחרות על קולותיהם והדרוזים עברו לתמיכה בשחקנים חדשים במפה הפוליטית. ש"ס תפסה את מקומה של המפד"ל כמפלגה הדתית החזקה עקב שליטתה בממסד הדתי מאמצע שנות התשעים ובזכות התמיכה במנהל מבוזר שהובילו שרי הפנים מטעמה, אריה דרעי ואלי ישי. אחריה גייסו קדימה וישראל ביתנו מועמדים דרוזים וזכו לתמיכה רבה. ב-2006 נכלל בסיעת קדימה ח"כ מג'לי והבה שפרש מהליכוד; הוא נכלל ברשימת המפלגה גם ב-2009 והצטרף אליו ח"כ אכרם חסון (חסון הצטרף למפלגת "כולנו" בבחירות 2015). חאמד עמאר הצטרף לישראל ביתנו של אביגדור ליברמן בבחירות 2009. באותן בחירות נבחרו לכנסת שישה ח"כים דרוזים בסיעות שנזכרו לצד העבודה (שכיב שנאן), הליכוד (איוב קרא) ובל"ד (סעיד נפאע). אם כן, הייצוג הדרוזי בכנסת הגיע בשיאו לשישה ח"כים ממפלגות שונות בבחירות 2006, גבוה משיעורם באוכלוסייה הכללית.

הביקוש הרב לנציגים דרוזים נבע לא רק מהצורך לגייס קולות מקרב האוכלוסייה הדרוזית. הנציגים הדרוזים ברשימות לכנסת אכן הרחיבו את מעגל המצביעים לאותן רשימות, אולם פרט למשיכת מצביעים מקרב הדרוזים, רצו המפלגות להציג רשימת מועמדים פלורליסטית כלל-ישראלית. הביקוש לרשימה מגוונת לא פסח על חד"ש ובל"ד, ולאחר מכן הרשימה המשותפת.

התרכזות סביב המרכז הפוליטי

בדומה לחברות דרוזיות ברחבי המזרח התיכון, החברה הדרוזית בישראל מאופיינת בפרגמטיות ובמתינות מדינית והדבר מתבטא בהצבעותיה. ככלל, המונחים "מפלגות ציוניות" ו"מפלגות לא ציוניות" השגורים בפי מבקריה של מדינת ישראל הריבונית הוא בעל רלוונטיות נמוכה עבור הבוחרים הדרוזים. בחברה הדרוזית יש גרעין יציב של מצביעים למפלגות ערביות שכללו מועמדים דרוזים במקומות ריאליים (למשל חד"ש – מוחמד נפאע, 1990–1992; עבדאללה אבו-מערוף, 2015–2017; ג'אבר עסאקלה, 2019–2021, וכן בל"ד – סעיד נפאע, 2007–2013). עם זאת, התפיסות הפוליטיות שמנסות המפלגות הערביות (המרכיבות את הרשימה המשותפת) להנחיל אינן מצליחות למשוך את מרבית המצביעים הדרוזים. שיעור ההצבעה עבור המפלגות הלא-ציוניות עלה מ-9.58% בבחירות 1996 ל-17% בבחירות 2013, בהן נבחר לכנסת נציג דרוזי אחד בלבד (חאמד עמאר מישראל ביתנו). למרות הקמתה של הרשימה המשותפת בבחירות 2015 שכללה את עבדאללה אבו-מערוף הפופולרי מירכא, ירד שיעור התמיכה במפלגות הלא-ציוניות ל-15%, ולאחר פירוקה הגיע שיעור תמיכת הדרוזים במפלגות לא-ציוניות (חד"ש-תע"ל ובל"ד-רע"מ) לשפל של 3.75% בבחירות של אפריל 2019. בבחירות 2020, לאחר הקמתה של הרשימה המשותפת מחדש ומסע הבחירות הנמרץ שלה, עלה שיעור התמיכה בה ל-11.5%, דומה לשיעור ההצבעה לחד"ש, בל"ד ורע"מ בבחירות 1999.

המגמה של ירידת שיעור ההצבעה בחברה הדרוזית עקב אכזבה מהמערכת הפוליטית בישראל ושיעור התמיכה הנמוך ברשימה המשותפת מעידים דווקא על זיקתה ההדוקה של החברה הדרוזית למדינת ישראל. בשונה מאוד ממרבית האוכלוסייה הערבית בישראל, הדילמה של ישיבה בממשלה אינה מעסיקה אותה. על כן, בשל המסרים הרדיקליים של הרשימה המשותפת והיעדר יכולתה לשבת בממשלה, היא אינה רלוונטית בעיני רוב המצביעים הדרוזיים. העובדה כי דווקא ב-2019, אחרי העברת חוק הלאום בכנסת ירדה התמיכה במפלגות אלה לשפל שלא נראה כמוהו שנות דור לפחות, מעידה שהקו הפוליטי שנוקטת הרשימה המשותפת אינו מושך את קולותיהם של האזרחים הדרוזים. פקיעין הוא הכפר היחיד שבו מעוז חזק ויציב של חד"ש, ומתחרותיה הצמודות הן הליכוד וישראל ביתנו.

חוק הלאום, ולא פחות ממנו חוק קמיניץ, מטרידים מאוד את מרבית הדרוזים, אך תגובתם בזירה האלקטורלית באה לידי ביטוי בשיעורי הצבעה גבוהים למפלגת כחול-לבן ולא לרשימה המשותפת. בבחירות בספטמבר 2019 כחול-לבן גרפה את מספר הקולות הגבוה ביותר בכל הכפרים למעט בית ג'ן, סאג'ור (בשניהם שנייה מעט אחרי העבודה) ופקיעין (שלישית, מעט אחרי הרשימה המשותפת וישראל ביתנו). ההבטחה לתקן את חוק הלאום ואת חוק קמיניץ, הצבתה של ע'דיר כמאל-מריח – הצעירה שאינה מזוהה עם הפוליטיקה המסורתית – במקום ריאלי והעבר הצבאי המרשים של ראשיה אמנם לא העלו את שיעור ההצבעה, אך לראשונה מאז בחירות 1999 הייתה מפלגה דומיננטית בקרב האוכלוסייה הדרוזית. קריסתה הצפויה של כחול-לבן בבחירות הקרובות לכנסת ה-24 ופרישתה של כמאל-מריח מהחיים הפוליטיים תותיר חלל מבחינתם של המצביעים הדרוזים, שיביא לירידה נוספת באחוז ההצבעה ויחזיר את פיזור הקולות בין הרשימות שהיה אופייני לדור האחרון.

מעבר מהצבעה לפי ייצוג עדתי להצבעה לפי ייצוג מקומי-יישובי

האפשרות של מועמדים דרוזים להיכנס לכנסת הן בזכות היכולת להיבחר במפלגות הדוגלות במודלים שונים של בחירות פנימיות (הליכוד, העבודה, מרצ, קדימה, חד"ש, בל"ד) והן בזכות הצבתם במקום ריאלי ברשימות של מפלגות ללא דמוקרטיה פנימית (ישראל ביתנו, כולנו, כחול-לבן) הייתה גורם רב-חשיבות בגיוון ההצבעה בעדה. כמעט כל מפלגה שהציבה מועמד דרוזי במקום ריאלי זכתה למרב התמיכה בכפרו. בזכות סאלח טריף גרפה מפלגת העבודה את מרבית הקולות בג'וליס בשנים שבהן התמודד בבחירות (1996, 1999, 2003); בזכות מג'לי והבה היו הליכוד ואחר כך קדימה למפלגות המובילות בבית ג'ן (2003, 2006, 2009), בל"ד זכתה לתמיכה בבית ג'ן בזכות סעיד נפאע תושב המקום (2006, 2009); מפלגת העבודה זכתה לתמיכה ניכרת בחורפיש בזכות שכיב שנאן (2006, 2009); אכרם חסון מדאלית אל-כרמל וסאלח סעד מבית ג'ן סחפו את המצביעים להצביע לכולנו ולמחנה הציוני והמפלגות הללו הגיעו למקומות הראשונים בכפרים אלה (2015), ועלי סלאלחה הביא את מרצ למקום הראשון בבית ג'ן (אפריל 2019).

היוצא מן הכלל היחיד הוא איוב קרא – הוא לא הצליח להביא את הליכוד למקום הראשון בדאלית אל-כרמל. ניתן להסביר זאת בהשתייכותו למשפחה קטנה יחסית ביישוב הדרוזי הגדול ביותר. ההצבעות במע'אר ובשפרעם, שני יישובים לא הומוגניים, מראות גם הן עלייה ניכרת בהצבעה למפלגות שהציבו מועמד דרוזי במקום ריאלי (ישראל ביתנו – חאמד עמאר; חד"ש – ג'אבר עסאקלה). השינוי הבולט ביותר הוא המעבר בירכא, הכפר הדרוזי השני בגודלו, מתמיכה מסיבית (מעל שליש מהמצביעים) ברשימה המשותפת (עבדאללה אבו-מערוף נבחר לכנסת ב-2015) לתמיכה בשיעור דומה בליכוד, המפלגה שהציבה את פטין מולא במשבצת המיעוטים במערכת הבחירות של אפריל 2019. שתי המפלגות לא היו בשלושת המקומות הראשונים בכפר בבחירות שבהן לא נכללו המועמדים הללו.

סיכום ומסקנות

אזרחי ישראל הדרוזים מצביעים בבחירות לכנסת על פי שיקולים שונים מהשיקולים שהנחו אותם בדור הקודם. ככלל, השיקולים האינדיווידואליים התחזקו מאוד ביחס לשיקולים העדתיים. קידום ענייני הפרט, המשפחה והכפר תופסים מקום גדול יותר לצד עניינים הנוגעים לכלל העדה המוסיפים להיות רלוונטיים, אך לא באותה המידה. ירידת שיעור ההצבעה מחזקת את המסקנה כי המצביעים הדרוזים אינם עשויים מקשה אחת. סביר להניח כי האכזבה הקשה מכחול-לבן תחזק מגמה זו וצפוי פיזור של הקולות בין מפלגות רבות, כפי שראינו בדור האחרון. בשל התחזקות התודעה הדמוקרטית בקרב אוכלוסייה זו נדרש להשקיע מאמץ רב יותר מבעבר כדי לשכנע את הדרוזים להצביע בעד מפלגה זו או אחרת. במילים אחרות, הצבעותיהם של הדרוזים מראות כי אין מדובר במגזר המצביע באופן הומוגני לפי שיקולים קולקטיביים אלא בחברה שבה קהילות ואינדיווידואלים מרובים בעלי זהות דרוזית-ישראלית ברורה, אך מורכבת הרבה יותר מבעבר.

* מחמוד שנאן הוא מנכ"ל המרכז למורשת הדרוזים. בעבר כיהן בתפקידים בכירים בתחומי הביטחון, הממשל והמנהל ציבורי.

** עמרי אילת מנהל את מכון המחקר שבמרכז למורשת הדרוזים בישראל ומלמד בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה.

*** מאמר זה הוא תקציר של מחקר עומק שנערך במכון המחקר של המרכז למורשת הדרוזים בישראל בנושא דפוסי ההצבעה של אזרחי ישראל הדרוזים בדור האחרון. המרכז למורשת הדרוזים בישראל החל לפעול ב-2019 מכוח חוק המורשת הדרוזית שנחקק ב-2007 והוא פועל ביישוב הדרוזי יאנוח-ג'ת שבגליל המערבי. במרכז מכון מחקר והוא פועל בימים אלה להקמת ארכיון ומוזיאון שיתחילו לפעול עם הכניסה למבנה הקבע ההולך ונבנה.