הרשתות החברתיות כפלטפורמה ללחימה בתופעת חטיפות ילדים במצרים

בשנים האחרונות ניכר שימוש גובר ברשתות החברתיות בידי אזרחים במצרים לניהול מאבק בתופעת חטיפות וסחר בילדים במדינה, שהפכה לכדי אסון לאומי. לצד התפקיד החשוב שממלאות רשויות המדינה במיגור התופעה והשימוש שנעשה באמצעים מסורתיים, כגון פרסום מודעות נעדרים, נחשפת לאחרונה תרומתן המשמעותית של הרשתות. הודות להן נרשמו מאות סיפורי הצלחה באיתור ילדים חטופים והשבתם לחיק משפחתם, בהעלאת הנושא לתודעת האזרחים ורתימתם לביעור התופעה. עצם הפניה לרשתות מלמדת על ההכרה הגוברת של החברה האזרחית במצרים בכוחן של הרשתות לחולל שינוי ולקדם סוגיות שונות כמו זו אל ראש סדר היום.

מצרים הינה אחת המדינות המובילות בתופעת חטיפות ילדים.[1] בשנת 2014 נחטפו 1860 ילדים, ובמהלך השנתיים האחרונות הוכפל מספר החטיפות.[2] במאי 2016 מצא מכון המחקר המצרי "דפתר אחואל" כי בין יוני 2015 למאי 2016 נתפסו למעלה מ- 17,000 פושעים שהיו מעורבים בחטיפות ילדים לשם העסקתם כקבצנים ברחובות בשירותם של פושטי-יד או כנופיות, למטרות מין, ואף לסחר באיבריהם.[3] לדברי רשויות הביטחון המצרי, הגורם הכלכלי הינו הסיבה העיקרית להתרחבות ממדי התופעה מאז הפלת משטרו של הנשיא מבארכ ב- 2011.[4]

משפחות רבות שילדיהם נחטפו זיהו את הרשתות ככלי חשוב באיתור יקיריהם, דרך הפצת תמונותיהם במרחב זה והצעת פרס כספי למי שמביא לאיתורם. ואולם, ההשפעה של פעילויות אלה הייתה מצומצמת והן גוועו כעבור זמן קצר. מה שגרם לתנופה המשמעותית להעלאת הסוגיה לתודעה היה דף הפייסבוק "ילדים נעדרים" (אולאד מפקודין), שנוסד בשנת 2014 על ידי מהנדס מצרי בשם ראמי אל-ג'באלי ואשתו. דף זה נחשב לפעיל ולגדול ביותר בנושא המאבק בחטיפות ילדים וחברים בו קרוב למיליון מצרים. ארבע מתנדבות אמונות על תחזוקת הדף, קיום ערוץ תקשורת עם הורי הילדים החטופים והעלאת פרטים מזהים ותמונותיהם של ילדים נעדרים. עד כה פרסם הדף למעלה מ- 8,000 תמונות של ילדים, ונזקף לזכותו  השג לא מבוטל במבחן התוצאה. לדברי אל-ג'באלי, באמצעות הדף אותרו למעלה מ- 150 ילדים נעדרים והוחזרו למשפחותיהם.[5] דוגמה לכך בסרטון שהועלה לרשת המתעד את רגע האיחוד בין אב לבנו שנעלם באזור סואץ בשנת 2006, שהתאפשר הודות לדף הפייסבוק[6]

כחלק מהמאבק בתופעה יוזם אל-ג'באלי מעת לעת קמפיינים רשתיים בנושא. אחד מאלה היה קמפיין שקרא לאזרחים שלא לתת תרומות לפושטי-יד המסתייעים בילדים, שכן אלו חשודים בחטיפתם ובניצולם למטרות בצע. קמפיין אחר שהושק באוקטובר 2016 עודד החמרה בענישה של חוטפי ילדים, כולל קריאה להוציאם להורג. חברי דף הפייסבוק אף התבקשו לשנות את תמונת הפרופיל לכרזת הקמפיין התומכת בדרישה (ראו תמונה).[7] ניתן לציין כי גם באלג'יריה התנהל בחודשים האחרונים קמפיין דומה מצד החברה האזרחית, ללא קשר לזה המצרי, שקרא לממשל האלג'יראי להוציא להורג חוטפי ילדים. הקמפיין התנהל, בין השאר, על ידי העלאת סרטוני סלפי בנושא ליוטיוב על ידי אזרחים אלג'יראיים.[8]

ההכרה הגוברת בהצלחת דף הפייסבוק באיתור ילדים חטופים ונעדרים הובילה את המשטרה המצרית לשתף פעולה עם בעליו. בזכות שיתוף פעולה זה אותר למשל ילד נעדר והוחזר לאביו, לאחר שנחטף בידי אמו שהתכוונה להגר עמו ממצרים כדי להצטרף אל שורות המדינה האסלאמית.[9] ארגונים אזרחיים ניאותו גם הם לשתף פעולה עם אל-ג'באלי כמו בהשקת קמפיין בשם "יחד אתנו" שהתמקד במתן סיוע לאנשים חסרי בית ובהעלאת תמונותיהם לרשת במטרה לזהותם. יתר על כן, נראה כי דף הפייסבוק מהווה השראה עבור אזרחים נוספים שפועלים אף הם להשקת קמפיינים רשתיים בנושא. כך לדוגמה, הושק בראשית 2015 קמפיין ברשת הקורא לנשיא מצרים עבד אל-פתאח אל-סיסי, להוציא לכל ילד מספר סידורי עם תמונת הוריו כדי להקל על מציאתו במקרה חטיפה.[10] דפי פייסבוק נוספים כמו "קמפיין ההתנגדות לחטיפת ילדים" ו"יחד בלחימה נגד חוטפי הילדים" הוקדשו להעלאת סרטונים של ילדים מקבצי נדבות ברחובות, אמצעי זהירות לשמירה על הילדים מפני חטיפה ועוד.[11]

ביטוי נוסף לכוחן של הרשתות החברתיות ולהד שנוצר בזכותן ניכר בעצם הטחת ביקורות מצד מתנגדים על היוזמה. לטענת חוגים אקדמיים התומכים בממשל, הרשתות החברתיות חוטאות לאמת ויוצרות תחושה שגויה בקרב אזרחים כי נגע של חטיפות ילדים שוטף את מצרים. כך לדוגמה, ציינה אשת אקדמיה מצרית כי חטיפותיהם של ילדים מצטמצמת למקרים בודדים ואין מדובר כלל בתופעה אלא "בשקרים ושמועות ללא שמץ של אמת", וכי "אין מנוס אלא להגביל את הפרסומים הללו ברשתות החברתיות ובתכניות הטלוויזיה".[12] גם גורמי פשע ראו בעין לא יפה את הפעילות הרשתית בנושא, ואף איימו על חייהם של אל-ג'באלי וצוותו, במטרה לגרום להם לחדול מעיסוק בנושא.[13]

הרשתות החברתיות נתפסות בעיני אזרחים מצריים רבים כערוץ תקשורת אלטרנטיבי לאמצעים המסורתיים לקידום נושאים שונים, כאשר נושא חטיפות הילדים הינו דוגמה אחת מיני רבות לכך. עצם הפנייה של אזרחים לרשתות עשויה ללמד על אובדן אמון ביכולתה של המערכת לתת מענה למצוקות אזרחיות, ועל הכרה גוברת בקרב הציבור כי לרשתות כוח רב לחולל שינוי במצב הקיים. יתר על כן, האשמת הרשתות החברתיות בהצגת תמונה שגויה ובהעצמת ממדי התופעה מלמדת על חשש בקרב תומכי המשטר מפני התגברות שיח ביקורתי מצד מתנגדיו על שאיננו מסוגל לדאוג לביטחון האישי של האזרחים, שעשויה להוביל להגברת האנטגוניזם כלפי המשטר.