למי מצלצלים פעמוני השיבה? – פיירוז והלאומיות הערבית

ביוני האחרון נפל דבר בעולם המוסיקה הערבית. הזמרת פיירוז, ובשמה האמיתי נהאד ודיע חדאד, הוציאה סינגל ראשון מתוך אלבומה החדש שצפוי לצאת לאור בספטמבר הקרוב תחת השם "בדעתי" (בבאלי, בערבית), לאחר שבע שנים שבהן נעדרה מעין התקשורת.[1] על שמה של פיירוז בת ה-81, בעלת קול הקטיפה, רשומים לא פחות מ-685 שירים הכוללים תכנים לאומיים, שמיצבו אותה כסמל הלאומיות הלבנונית והערבית, לצד שירי אהבה מרגשים. השירים הוקלטו במסגרת מחזות-זמר, סרטים, הופעות וקונצרטים ברחבי העולם הערבי, כמו גם באירופה ובאמריקה, והופצו בלמעלה מ-60 אלבומים. הסינגל, ששוחרר ב-21 ביוני ליוטיוב ולרשתות החברתיות,[2] נקרא "למי" (למין) והוקדש לזכרו של בן-זוגה המנוח, המפיק המיתולוגי עאסי אל-רחבאני, לכבוד יום השנה ה-31 למותו. מדובר בביצוע של פיירוז לשירו של דניאל ביקו הצרפתי שתורגם לערבית על ידי בתה רימא, שאף הפיקה את האלבום הנוכחי. המהפכות בעולם הערבי והמלחמה בסוריה הפכו את שירתה של פיירוז ותמיכתה בבעיה הפלסטינית לנושא שנוי במחלוקת בין תומכי המשטר הסורי ואנשי חזבאללה לבין אנשי האופוזיציה, בעיקר בתוך סוריה ולבנון, שאינם ששים כמקודם למשמע קולה של הזמרת הנערצת.

מיצובה של פיירוז כסמל הלאומיות הלבנונית נזקף להופעתה הבלתי נשכחת בפסטיבל בעלבכ שבבקאע הלבנונית בשנת 1957. פיירוז לוהקה למופע "ימי הקציר" על ידי האחים מנצור ועאסי רחבאני, שלימים הפך לבעלה, כמשקל נגד להגמוניה של היוצרים ממצרים, ובראשם אם כלת'ום, בעולם הזמר הערבי. באחד מרגעי השיא בפסטיבל ניצבה פיירוז סמוך לעמודי השיש של מקדש יופיטר, בתאורה שיצרה אשליה של ריחוף באוויר, ושרה את המילים האלמותיות "הו לבנון מה ירוקה ויפיפייה...",[3] במבטא לבנוני עממי. הקהל יצא מגדרו, והנשיא דאז, כמיל שמעון, ואשתו שלחו את ברכותיהם לרגל ההצלחה. הגברת הראשונה אף העניקה מדלית כבוד לפיירוז לאחר ההופעה.[4] מאז הפסטיבל, נסקה הקריירה של פיירוז, כאשר המוטיב הלאומי היווה נדבך מרכזי במחזות-הזמר שהעלו האחים רחבאני ביחד עם פיירוז.[5] דוגמה לכך במופע שהושק בשנת 1962 ביום העצמאות הלבנוני בשם "שובו של החייל" (עודת אל-עסכר). המופע הופק במסגרת "יום הנאמנות" שהכריז הנשיא הלבנוני בעקבות כישלון ההפיכה של מפלגת הלאום הסורי (PPS), כאות תמיכה בממשל ובצבא לבנון.[6]

המוטיב הלאומי השתלב היטב בגילויי הלאומיות הערבית שבלטו באותה תקופה. ביטוי מובהק לכך התקבל ביחסו האוהד של העולם הערבי לבעיה הפלסטינית. התבטאויותיה הנחרצות של פיירוז בנושא תרמו למיצובה כתומכת נלהבת בפלסטינים. כבר בשנת 1955 זכו האחים רחבאני ופיירוז בחוזה להפקת מופע "פלסטיני" במצרים עבור רדיו "קול ערב" בהזמנתו של ג'מאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים דאז, במסגרתו עיבדו שירים מרצועת עזה מאת המשורר העזתי הארון האשם רשיד.[7] הפרויקט הניב יצירה בת 15 דקות בשם "יבוא יום ונשוב" (סנרג'ע יומאן), שהושמעה בתחנות הערביות ומיתגה את גמאל עבד אל-נאצר כנושא דגל הלאומיות. גם חאפט' אל-אסד, ובשאר אל-אסד אחריו, עשו שימוש בסוגיה הפלסטינית כציר מרכזי בהובלת העולם הערבי במה שכונה מדיניות ההתנגדות (מקאומה) והמניעה (ממאנעה),[8] והעניקו כבוד לפיירוז וליצירתה בשל כך. בהופעה שקיימה פיירוז בדמשק בשנת 1977, ביצעה לראשונה מספר שירים שהטיבו לתאר את יחסה האוהד לנושא הפלסטיני וזיכוה במחיאות כפיים סוערות לרוחב כל העולם הערבי. אלה כללו מחרוזת שירים לערים במזרח התיכון בהם דמשק, עמאן, כווית, חוף אלכסנדריה ובגדד, כשגולת הכותרת הייתה השיר הלוחמני שנשאה לכבוד העיר ירושלים, "פרח הערים" (זהרה אלמדאאן).[9] היא שרה גם את "פעמוני השיבה" (אג'ראס אלעודה) מאת נזאר קבאני, "קחוני לבית שאן" (ח'ד'וני לביסאן), ואת השיר "יפו" (יאפא) בו קראה לשוב לפלסטין.

שש השנים האחרונות יצרו בקיעים בתמיכת הסורים בסוגיה הפלסטינית ובשאלת הלאומיות בכלל, בין היתר, בשל התנהלותם האמביוולנטית של הפלסטינים ביחס למלחמת האזרחים בסוריה. מחנה בולט מקרב הפלסטינים בחר בתמיכה פעילה בממשל אסד, וזכה בשל כך לקיתונות של רותחין מצד האופוזיציה הסורית.  מחנה בולט אחר, ובראשו חמאס, תומך בפלגים האיסלאמיסטים הרדיקאלים, כולל דאע"ש, חרף המצור הממושך שהציב הארגון על מחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוך, התנהלות הנתפסת כהתערבות בענייניה הפנימיים של סוריה. לא זו בלבד, פיירוז עצמה ספגה ביקורת בעקבות דברים שאמר בנה הבכור, זיאד רחבאני, בדצמבר 2013 לפיהם "פיירוז אוהבת את חסן נצראללה ולו הייתה במקומו של אסד הייתה עושה בדיוק כמוהו".[10] ההצהרה הוכחשה מאוחר יותר על-ידי דוברים בשמה של פיירוז, מה שלא מנע את התגובות הזועמות כלפיה בקרב קבוצות האופוזיציה הסוריות. היחסים בין זיאד לפיירוז נותקו בעקבות כך ונראה כי זוהי הסיבה לכך שלא הפיק את אלבומה הנוכחי, לאחר ששימש המפיק הקבוע באלבומיה האחרונים.

לא פלא, אם כן, שכאשר נפוצו השמועות על אלבומה החדש של פיירוז ודיווחים לפיהם היא צפויה להופיע בדמשק, נכתב בכתב העט האינטרנטי "זמאן אל-וצל"[11] המופץ מטעם האופוזיציה הסורית כי "אם  פיירוז עומדת להופיע בדמשק, עדיף שתימנע מכך". בתגובה לפוסט אוהד שהופץ מטעם ערוץ אל-מיאדין המקורב לחזבאללה בו דווח על אלבומה של פיירוז, כתב הגולש מאזן צאדק: "איפה הידיעות הלאומיות שלכם, יא ערוץ מפלגת הבעת' הפושע?". והגולש לואי נזאל שאל בסרקסטיות "אלו החדשות מאל-אקצא אודות ההתנגדות והמניעה?".[12] ישנה גם תגובתו של הגולש חבוש מסעודיה באתר "אל-ערביה": "... פעמוני השיבה מצלצלים אבל השיבה מהיכן יא פיירוז? ... העם הפנה עורף והוא שקוע במדמנה מהגולן עד ליפו."[13] בכך ביקש הגולש לתאר את העם הפלסטיני כמי ששקוע בעניינים פנימיים ואיבד עניין בשיבה לשטחי ישראל. אם כן, מלבד ההתנערות מפיירוז בשל ההתבטאות שהוצמדה לה, עומדת תמיכתה בבעיה הפסלטינית תחת ביקורת.

התנהלותה האמנותית של פיירוז ממחישה כיצד ניתן לקדם סדר יום ציבורי באמצעות מוזיקה פופולרית, כפי שניסח זאת האמיר במחזה של האחים רחבאני, 'ימי פח'ר א-דין', לזמרת עטאר אל-ליל, אותה גילמה פיירוז: "אני אהיה החרב ואת תהיי השיר". ואולם, נושא הלאומיות בלבנון, סוריה, ובקרב הפלסטינים אינו נמצא עוד בראש סדר העדיפויות של תושבי האיזור. נוסיף על כך את התנערותם של חלקים נרחבים בציבור הסורי מהבעיה הפלסטינית, המזוהה עם פיירוז, שהמאיסה את דמותה בעיניהם. למרות זאת, נותרה פיירוז אייקון תרבותי וזמרת מופלאה בעלת איכויות נדירות וקהל מעריצים ענק הממשיך להתרפק על זכרונות העבר.