לא "יותר פלסטינים מהפלסטינים": תגובות הגולשים באיראן למסמך העקרונות של חמאס

מסמך העקרונות והמדיניות החדש שפרסם חמאס בראשית חודש מאי עורר שיח ער ברשתות החברתיות באיראן החושף ביקורת ציבורית רחבה לנוכח העוינות הנמשכת מצד המשטר האיראני כלפי ישראל ותמיכתו בפלסטינים, בשעה שחמאס מגלה נכונות, לכאורה, להגמיש את עמדותיו. המסמך מהווה בעיני גולשים איראנים רבים תמיכה לתפיסתם הגורסת כי אין עוד הצדקה לכך שאיראן תנקוט גישה קיצונית יותר מזו של הפלסטינים ביחסה לישראל, וכי על המשטר האיראני להעדיף את הטיפול במצוקות אזרחיו על פני המשך הסיוע בנושא. השיח הציבורי באיראן חושף ניכור ואכזבה ביחס לפלסטינים, כמו גם כעס על המחיר שאיראן משלמת בשל המשך תמיכתה בהם.

במסיבת עיתונאים שנערכה בדוחא, בירת קטאר, ב-1 במאי פרסם ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, את "מסמך העקרונות והמדיניות הכללית". המסמך מציג גרסה מרוככת של אמנת חמאס המקורית משנת 1988 ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מתרחק מהאנטישמיות הבוטה של אמנת חמאס, נמנע מהקריאה להשמדתה של ישראל, ומסכים להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, אם כי מבלי לוותר על כל פלסטין ועל זכות ההתנגדות. בעוד שבתקשורת הממסדית באיראן המסמך לא עורר עניין רב, הרי שברשתות החברתיות התנהל שיח נוקב סביב השינוי בעמדת חמאס, במיוחד על רקע עוינות המשטר האיראני כלפי ישראל ושלילה מוחלטת של זכותה להתקיים, שנותרה עקבית ובלתי-מתפשרת מאז המהפכה האסלאמית.

לביקורת כלפי הפלסטינים שורשים היסטוריים המגיעים עד לשנות השמונים, עם תמיכתם בעיראק במלחמתה נגד איראן. הביקורת הציבורית כלפי חמאס באופן ספציפי גברה בשנים האחרונות בעקבות התייצבותם לצד המורדים במלחמת האזרחים בסוריה, בניגוד לעמדת איראן. בשעה שטהראן העמיקה את מעורבותה בסוריה באמצעות תמיכה במשטרו של הנשיא אסד, הפנתה חמאס עורף לציר "ההתנגדות" – הכולל את סוריה, חזבאללה ואיראן בראשו – שחמאס הייתה חלק ממנו משך שנים ארוכות, והצהירה על תמיכתה באופוזיציה הסורית. תמיכת חמאס במתקפה הסעודית בתימן נתפסה בעיני איראן כסטירת לחי נוספת ועדות להעדפת חמאס את קידום קשריה עם ערב הסעודית והמחנה הסוני על פני קשריה עם טהראן. הטיב לתאר זאת אחד הגולשים כשטען כי לא זו בלבד שחמאס אינה קרובה אידיאולוגית לאיראן, אלא שאין היא מוכנה לשלם מחיר פוליטי כלשהו למען איראן, והיא אף אינה מגנה הרג שיעים בעיראק.[1]

התחושות השליליות כלפי חמאס התבטאו היטב בתגובות הגולשים למסמך העקרונות. אלה כללו ביקורת על הסיוע האיראני לחמאס ותהיות ביחס להצדקתו, נוכח נכונות חמאס לשנות את מדיניותו כלפי ישראל בניגוד גמור לעמדת איראן. עיקר הביקורת הופנתה כלפי המשטר האיראני הממשיך לסייע לפלסטינים ואפילו לחמאס (בעיקר לזרוע הצבאית) על חשבון הטיפול במצוקות אזרחי איראן. מספר גולשים צייצו את הסיסמה: "לא עזה, לא לבנון, אקריב את חיי למען איראן". סיסמה זו אומצה על-ידי האופוזיציה הרפורמיסטית במהלך מהומות 2009 ונועדה לבטא את דרישתם כלפי השלטונות להתמקד בפתרון הבעיות הניצבות בפני אזרחי איראן, במקום לסייע במאבקי המוסלמים ברחבי העולם.[2] ביקורת נמתחה גם על עמדתו האידיאולוגית הקיצונית והבלתי מתפשרת של המשטר כלפי ישראל, הבולטת אף יותר על רקע השינוי בעמדת חמאס. אחד הגולשים ציין בציניות כי לנוכח מסמך העקרונות של חמאס, הפכו ממשלת ישראל והמשטר האיראני לשני הגורמים היחידים שאינם מכירים בגבולות 1967.[3] מספר גולשים אף הציעו בלגלוג להוסיף לתהלוכות "יום ירושלים העולמי", המצוין מדי שנה באיראן ביום השישי האחרון של חודש רמדאן, קריאות בדבר "מוות לחמאס", בצד הקריאות המסורתיות בגנות ישראל וארה"ב.[4]

מי שהטיב למנף את הסיטואציה היו גולשים המזוהים עם מבקרי המשטר והרפורמיסטים אשר ניצלו את מסמך העקרונות החדש כחיזוק לעמדתם הגורסת שעל איראן לשקול מחדש את הסיוע הכספי והצבאי שהיא מעניקה לפלסטינים בכלל, ולחמאס בפרט. העיתונאי האיראני הגולה אחמד באטבי העלה ציוץ ובו תהה כמה בתי ספר, בתי חולים ופארקים היה ניתן להקים באיראן באמצעות הכספים שהועברו על-ידה לכיסי הארגון משך שנים.[5] ייתכן כי לביקורת על תמיכת איראן בחמאס תרמו הדיווחים שהתפרסמו לאחרונה הנוגעים להגדלת הסיוע האיראני לזרוע הצבאית של הארגון בעקבות בחירתו של יחיא סינואר כמנהיגה החדש של חמאס בעזה.

גולשים המזוהים עם תומכי המשטר בימין השמרני נמנעו, על פי רוב, מהתייחסות לשינוי בעמדת חמאס, הגם שאחדים מהם ביקשו להמעיט מחשיבותו. כך, למשל, פרסם העיתונאי מוחמד קאדרי מסוכנות הידיעות השמרנית "מהר" ציוץ בטוויטר בו מתח ביקורת על אמצעי התקשורת המזוהים עם המחנה הרפורמיסטי המתעקשים, לדבריו, להציג את מסמך חמאס כביטוי לפשרה, אף שאין בו כל הכרה בגבולות 1967.[6] התעלמות החוגים השמרנים באיראן ממסמך חמאס יש בה כדי לשקף מבוכה מצד תומכי המשטר לנוכח השינוי בעמדת חמאס, העלול להחליש את ההצדקה בדבר מדיניותה הבלתי-מתפשרת של איראן ביחסה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

אין זו הפעם הראשונה שהרשתות  באיראן הופכות זירה מרכזית לוויכוח סביב מדיניות איראן כלפי הפלסטינים. הדבר ניכר, לדוגמה, בשיח הציבורי שהתפתח בקיץ 2014, ערב "יום ירושלים העולמי", שנועד לבטא את תמיכת איראן והעולם המוסלמי בפלסטינים ובמאבקם ל"שחרור ירושלים". יום ירושלים, שהתקיים בשנה זו בצל מבצע "צוק איתן", עורר תגובות מסויגות ביחס לתמיכת איראן בפלסטינים. גולשים רבים הביעו את דעתם כי איראן אינה צריכה לסייע לפלסטינים כל עוד אזרחיה סובלים בעצמם מדיכוי פוליטי וממצוקות כלכליות. יתרה מזאת, במקרים רבים כללו התגובות גילויי עוינות כלפי חמאס, הפלסטינים והערבים בכלל.[7]

תגובות הגולשים האיראנים למסמך המדיניות החדש של חמאס מציג ביטוי נוסף לגישתו המורכבת של הציבור האיראני כלפי הפלסטינים, המתאפיינת בתמיכה במאבק הפלסטינים לעצמאות הנובע משיקולים אידיאולוגיים המבוססים על זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, לצד משקעי העבר בין איראנים לערבים ככלל, והעדפת הטיפול במצוקות הפנימיות. נכונות הפלסטינים, ובכלל זה חמאס, לנהל מו"מ עם ישראל ולהגמיש את עמדתם כלפיה מעוררת תהיות בקרב חלקים בציבור האיראני בדבר הגישה הדוגמתית הנוקשה של איראן המציגה את עצמה כ"יותר פלסטינית מהפלסטינים", ומעמיקה את הספקות בתמיכתה הבלתי-מסויגת של ארצם בפלסטינים, גם על חשבון הסיוע לנזקקים מבית.