התגובות ברשתות האיראניות לסערת הג'ודוקא סעיד מולאא'י

הסערה סביב הפסדו המכוון של הג'ודוקא האיראני סעיד מולאא'י באליפות העולם לג'ודו בטוקיו בעקבות לחצים פוליטיים שנועדו למנוע את התייצבותו מול הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי, והחלטתו של מולאא'י לעזוב לגרמניה, עוררו מחדש את הדיון הציבורי באיראן סביב מדיניות החרמת ספורטאים ישראלים על-ידי הרפובליקה האסלאמית. התגובות הסוערות לפרשה ברשתות החברתיות שיקפו ביקורת ציבורית גוברת נגד התנגדותם הבלתי מתפשרת של שלטונות איראן לאפשרות שספורטאים איראנים יתחרו מול ספורטאים מישראל בתחרויות בינלאומיות.

ב-28 באוגוסט 2019 נערכו בטוקיו תחרויות הג'ודו למשקל של עד 81 ק"ג במסגרת אליפות העולם בג'ודו. ערב האליפות הכחיש הג'ודוקא האיראני ואלוף העולם לשעבר, סעיד מולאא'י, דיווחים בתקשורת העולמית כי בכוונתו לפרוש מהאליפות לנוכח האפשרות שייאלץ להיאבק בגמר בג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי. בעבר נאלץ מולאא'י לביים פציעות בקרבות שניהל בתחרויות בינלאומיות על מנת להימנע מלהתחרות מול מוקי. הפסדו של מולאא'י למתיאס קאסה הבלגי בחצי הגמר האחרון ולאחר מכן בקרב על מדליית הארד נגד המתחרה הגאורגי לוקה מאיסורדזה, חיזקו את ההשערות כי גם הפעם נאלץ מולאא'י להפסיד בכוונה בכדי שלא ייאלץ להתייצב מול מוקי בגמר או אף על הפודיום לצדו. הודעתו של מולאא'י בתום האליפות על החלטתו שלא לחזור למולדתו ולעבור להתגורר באופן קבוע בגרמניה, כמו גם האשמות שהפנה כלפי ראשי הוועד האולימפי האיראני כי הופעלו עליו לחצים כבדים להפסיד בקרבות האחרונים באליפות, איששו זאת.[1]

בתגובות שהתפרסמו תחת התיוגים "סעיד מולאא'י" ו"אתה צריך לשחק" האשימו הגולשים את המשטר האיראני בפגיעה בספורטאים האיראנים ובשימוש בספורט לצרכים פוליטיים. לא זו בלבד, גולשים רבים גילו הבנה להחלטתו של מולאא'י לעזוב את ארצו, אף כי חלקם סברו שהיה עדיף אילו עזב את איראן קודם לכן או נמנע מלהפסיד במכוון. "לך, סעיד מולאא'י היקר, לך ותמשיך לזכות במדליות שלך בזירה העולמית ולהכות כל יריב! הכבוד שלך תמיד מביא גאווה לעם האיראני", צייצה אחת הגולשות.[2]

חלק מהגולשים הצביעו על חוסר התבונה במדיניות החרם האיראנית הפוגעת בספורטאים האיראנים ומגבירה את סיכויי הספורטאים הישראלים לזכות במדליות. "כאשר למישהו יש בעיה עם אדם אחר, הוא מתאמץ למנוע את הצלחתו ולא מפנה עבורו את הדרך. הספורטאים האיראנים מתאמצים ומביאים את הזהב לישראל", צייץ העיתונאי הרפורמיסטי ספהר ח'ורמי.[3] גולש אחר צייץ כי ההחלטה שלא להתחרות נגד מוקי הביאה לכך שהישראלי זכה במדליית זהב בעוד שאיראן איבדה מדליית זהב, ספורטאי מעולה ואת האפשרות למדליה אולימפית במשחקי טוקיו 2020.[4] לטענת הגולשים, בשעה שאיראן מנמקת את מדיניות החרם בהזדהות עם מאבק הפלסטינים, ספורטאים פלסטינים רבים אינם מחרימים את יריביהם מישראל. "הפלסטינים בעצמם משחקים נגד הישראלים בעוד שאנו משלמים את המחיר", צייץ אחד הגולשים.[5]

ביקורת דומה ניתן למצוא בשנים האחרונות אפילו באמצעי תקשורת איראנים, הנמנעים בדרך כלל מהבעת ביקורת גלויה כלפי מדיניות המשטר, במיוחד בנוגע למדיניות חוץ. בנובמבר 2017 פרסם האתר "עסר-י איראן" מאמר דעה שהצביע אף הוא על חוסר ההיגיון במדיניות החרם על ספורטאים ישראלים כשתיאר זאת כ"מתנה" איראנית לישראל. במאמר נכתב כי אין לקשור בין העקרון המדיני של אי-הכרה בזכותה של ישראל להתקיים והתמיכה במאבקם הצודק של הפלסטינים לבין החרמת ספורטאים ישראלים, כשגם במאמר הצביעו על כך שהספורטאים הפלסטינים בעצמם אינם נמנעים מלהופיע מול יריבים מישראל.[6]

תגובות הביקורת התפשטו גם בקרב גולים איראנים, שניצלו את האירועים להבעת התנגדותם כלפי המשטר האיראני. פעיל אופוזיציה איראני גולה צייץ כי הרפובליקה האסלאמית כופה את אמונותיה האידיאולוגיות ואת אי-ההכרה באחר, לא רק על הספורטאים האיראנים, אלא על העם האיראני כולו, וכי רק הפלת המשטר תשיב את איראן לגדולתה.[7] המחאה נגד שלטונות איראן התרחבה בראשית ספטמבר לכדי קמפיין נרחב שהושק ברשתות החברתיות, ככל הנראה ביוזמת גולים איראנים, תחת התיוג #BanIRSportsFederations הקורא להחרים את איגודי הספורט האיראנים בזירה הבינלאומית ולמנוע את השתתפות הרפובליקה האסלאמית בתחרויות ספורט בינלאומיות. פרשת מולאא'י אכן הביאה ב-18 בספטמבר להחלטת התאחדות הג'ודו העולמית להשעות את הספורטאים האיראנים מתחרויות ג'ודו בינלאומיות.

גולשים מעטים בלבד הביעו תמיכה במדיניות החרם האיראנית. עורך מדור הספורט בעיתון הממשלתי "איראן", מהדי מאלכי, צייץ בטוויטר כי אין זה משנה אם אתה מדורג ראשון בעולם במשקל 81 ק"ג או אם הבסת את יריביך עד שלב חצי הגמר באליפות העולם. מה שמשנה זה שתשים לב מיהו היריב שלך, ובמידה ומדובר ביריב מ"המשטר הציוני", הרי ש"ברור מה המשימה שלך", כשהכוונה היא לפרישה מהתחרות בכל דרך שהיא.[8] גולש אחר הגיב להפסדו של מולאא'י באומרו כי על כל איראני מוטלת החובה להילחם נגד "משטר ישראל הכובש" בהתאם לערכי הרפובליקה האסלאמית, בין אם בספורט ובין אם בכל דרך אחרת.[9]

התגובות באיראן ובעולם לפרשת מולאא'י העמידו את המשטר האיראני במבוכה רבה, במיוחד לנוכח מעמדו של מולאא'י כגיבור לאומי בארצו. לפיכך, הזדרזו השלטונות להטיל את האחריות לעזיבת מולאא'י על התאחדות הג'ודו הבינלאומית וטענו כי נשיא ההתאחדות, מריוס ויזר, מקורב מאוד לראש ממשלת ישראל. שר הספורט האיראני, מסעוד סולטאני-פר, האשים את ההתאחדות כי תכננה מראש את עזיבת מולאא'י והפעילה עליו לחץ כבד כדי לשכנעו לעזוב את איראן. הוא גם הכחיש דיווחים לפיהם שלטונות איראן לחצו על בני-משפחתו של מולאא'י באיראן כדי שלא יתחרה מול הספורטאי הישראלי.[10]

אין זו הפעם הראשונה שמדיניות החרם על ספורטאים ישראלים מעוררת ביקורת ציבורית נוקבת באיראן. כך, לדוגמה, בראשית 2018 סערו הרוחות לאחר שיושב-ראש התאחדות ההיאבקות האיראנית, רסול ח'אדם, הודיע על התפטרותו בעקבות הפסד מכוון של המתאבק האיראני עלי-רזא כרימי ליריבו הרוסי, עלי-חאן זבראילוב,  באליפות העולם לצעירים בנובמבר 2017, במטרה להימנע מלהתמודד מול המתאבק הישראלי יורי קלשניקוב. בעקבות המקרה פרסם ח'אדם הודעה בה טען כי אם מדיניות איראן היא אי-הכרה בספורטאים ישראלים והימנעות מהתמודדות מולם, אין טעם בתעלולים של הנפקת תעודות מחלה או פציעה לספורטאים האיראנים כדי למנוע מהם להתייצב לתחרויות. הוא דרש מהשלטונות להכריז על מדיניות רשמית בעניין זה ולשאת בתוצאות בהתאם. משלא קיבל תשובה לפנייתו, הכריז ח'אדם על התפטרותו ובעקבותיו התפטרה כל צמרת ההתאחדות האיראנית.[11]

חרף הביקורת הציבורית נגד מדיניות החרם של איראן על ספורטאים ישראלים ותחושות האכזבה והכעס על העדר התבונה שבה, במיוחד לנוכח המחיר הכבד שהיא גובה לא פעם מספורטאים איראנים, נמנעת איראן מלחולל בה שינוי. מנהיג איראן עצמו, עלי ח'אמנהאי, ביטא במספר הזדמנויות מחויבות למדיניות זו. במפגש שקיים בספטמבר 2018 עם ספורטאים איראנים זוכי מדליות, שב ח'אמנהאי על עמדת איראן השוללת מכל וכל הכרה ב"משטר הציוני" והדגיש כי הרפובליקה האסלאמית לא תשתתף בתחרויות ספורט נגד נציגים ישראלים, משום שהתייצבות מולם מהווה השפלה וכניעה ללחצים.[12] עמדת שלטונות איראן בעניין זה משקפת היטב את עוינותם כלפי ישראל, אחת הסוגיות בהן מדיניותה המהפכנית של איראן נותרה עקבית ובלתי-מתפשרת.