מחאת גולשים איראנים נגד כפיית הרעלה לרגל יום האישה הבינלאומי

מחבר
ברוח יום האישה הבינלאומי, מאמרו של רז צימט עוסק במאבק הציבורי המתקיים ברשתות החברתיות באיראן לביטול הכפייה על עטית רעלה הנהוגה מאז תחילת המהפכה האסלאמית.
תאריך

From Facebook, "NoForcedHijab
 מטוויטר:   #NoForcedHijab

יום האישה הבינלאומי שצוין ב-8 במרץ סיפק לפעילי זכויות אדם איראנים הזדמנות לחדש את מאבקם לביטול החוק הכופה על נשים עטית רעלה במקומות ציבורים, הנהוגה באיראן מאז המהפכה האסלאמית. מערכה זו מתנהלת בעיקר ברשתות החברתיות, בדומה למאבקים אזרחיים אחרים למען זכויות הנשים באיראן. הרשתות ממלאות בשנים האחרונות תפקיד מרכזי בהעלאת המודעות הציבורית לאפליה הנהוגה נגד נשים ברפובליקה האסלאמית, ומשמשות אמצעי להפעלת לחץ על השלטונות, המתקשים להישאר אדישים לתהליכי השינוי החברתיים והתרבותיים שעוברת החברה האיראנית.

במסגרת הקמפיין הרשתי להגברת המודעות לכפיית הרעלה והפגיעה הנגרמת מכך לזכויות הנשים באיראן, הביעו גולשים איראנים את התנגדותם לכפיה והציגו אותה כביטוי לדיכוי הנשים על-ידי המשטר האסלאמי. בתגובות הגולשים נטען כי הזכות לבחור מה ללבוש היא זכות אנושית בסיסית וכי אין מקום להשלים עם מציאות בה היא נשללת ממחצית האוכלוסייה. "כל עוד הרעלה היא בכפיה, איראן היא בית כלא אחד גדול", נכתב באחת התגובות.[1] מספר גולשים הדגישו כי כפיית הרעלה אינה פוגעת בנשים לבדן כי אם בחברה האיראנית כולה, ובכלל זה בגברים שההתייחסות אליהם היא כאל יצורים חלשים שאינם מסוגלים להתבונן בשיערן של נשים מבלי שהדבר יעורר את יצרם.[2]

הקמפיין הווירטואלי הגיע לשיאו ב-8 במרץ כאשר אלפי גולשים איראנים הציפו את טוויטר בציוצים, תחת התיוג "לא לרעלה בכפיה" באנגלית ובפרסית. תגובותיהם כללו שיתוף תמונות וסרטונים המתעדים את פעילות כוחות ביטחון הפנים האיראנים האחראים לאכיפת קוד הלבוש האסלאמי, כמו גם תמונות ממאבק הנשים בראשית המהפכה האסלאמית נגד מדיניות כפיית הרעלה עליה הכריז מנהיג המהפכה, איתואללה ח'ומייני, במרץ 1979.

לצד ביטויי התמיכה הרבים לה זכה הקמפיין, התעורר דיון סביב ההתמקדות ברעלה כנושא המאבק המרכזי ביום האישה הבינלאומי. אחדים מהגולשים הדגישו כי הנשים האיראניות סובלות מאפליה ומדיכוי בתחומים רבים אחרים ולפיכך אין זה נכון להתמקד דווקא במאבק נגד כפיית הרעלה. אחת הגולשות התייחסה, למשל, לאפליה הנהוגה נגד נשים בתחומי הגירושין, קבלת משמורת על הילדים, והזכות לצאת לחו"ל ללא אישור הבעל.[3] גולש אחר צייץ כי בהגבלת המאבק למען זכויות הנשים לסוגיית הרעלה בלבד יש משום דיכוי הנשים שזכויות רבות אחרות מהותיות יותר נשללות מהן.[4] תגובות אלו משקפות ויכוח המתנהל בשנים האחרונות בקרב פעילי זכויות אדם איראנים סביב השאלה האם נכון למקד את המאבק לקידום זכויות הנשים באיראן בסוגיית הרעלה או שמא עדיף להתמקד בסוגיות אחרות, ובמיוחד בשינוי החקיקה המפלה נשים ברפובליקה האסלאמית.

הגם שרובן המכריע של התגובות ביטא התנגדות עזה לכפיית הרעלה, נשמעו ברשת גם קולות אחרים של גולשים בעלי השקפה דתית שצידדו בחוק. אחד הגולשים שמזדהה בטוויטר כאיש דת המתגורר במרכז הדתי השיעי בעיר קום, טען כי אין באכיפת הרעלה משום כפיית דעה אלא אכיפת חוק בדומה לחוקים אחרים הנהוגים ברחבי העולם. הוא השווה זאת לחוקים המונעים אכילה בפומבי במהלך חודש צום הרמדאן.[5] אף כי מדובר בקולות בודדים, נראה שהם מסמנים מגמת הצטרפות למרחב השיח הרשתי של גולשים איראנים האוחזים בתפיסת עולם שמרנית, מתוך הכרה בפוטנציאל הטמון ברשתות להפצת תפיסת עולמם ולגיוס תמיכה ציבורית. זאת בשונה משנים עברו, שאז התאפיינו הרשתות האיראניות, ובמיוחד פייסבוק וטוויטר החסומות על-ידי השלטונות, בדומיננטיות של גולשים בעלי תפיסות עולם רפורמיסטיות וליברליות.

המאבק נגד כפיית הרעלה הוא חלק ממערכה כוללת המתנהלת בשנים האחרונות באיראן לשינוי החקיקה נגד נשים בתחומים שונים, בהם מעמדן החוקי של נשים, זכויותיהן בתחום הנישואין והגירושין, ושילובן במשרות ציבוריות ופוליטיות. מערכה זו משקפת שינויים חברתיים ודמוגרפיים המתחוללים באיראן, ומשפיעים על המאבק הציבורי להסרת האפליה הנהוגה נגד נשים ברפובליקה האסלאמית. כך, לדוגמה, התעוררה מחאה נרחבת ברשתות בספטמבר 2015 בעקבות פרשת קפטן נבחרת הקט-רגל האיראנית לנשים, נילופר ארדלאן, שיציאתה לחו"ל במטרה להשתתף באליפות אסיה לקט-רגל נשים נמנעה על-פי חוק עקב התנגדות בעלה. בתגובה לכך השיקו פעילי זכויות אדם איראנים מערכה הסברתית ברשת הקוראת לשינוי החוק המפלה נשים נשואות ביציאתן לחו"ל. הרשתות נטלו חלק מרכזי גם בניהול המאבק להגדלת ייצוג נשים במג'לס האיראני, שעמד על תשע נשים מתוך 290 חברי מג'לס, לקראת הבחירות הפרלמנטריות שהתקיימו באיראן בפברואר 2016.[6] המאבק הסתיים בהישג מוגבל בהיקפו אך ראוי לציון והוא הגדלת מספרן של הנשים במג'לס לשבע עשרה.

התנופה למאבק נגד אכיפת קוד הלבוש האסלאמי לנשים נזקפת במידה רבה ליוזמה של העיתונאית האיראנית הגולה בלונדון, מסיח עלינז'אד. במאי 2014 השיקה עלינז'אד דף פייסבוק בשם "החירות החשאית של הנשים באיראן" בו קראה לנשים איראניות לתעד עצמן ללא רעלה ולשתף את התמונות עם הגולשים. דף הפייסבוק צבר בתוך פחות מחודשיים קרוב ל-500 אלף לייקים ואלפי נשים איראניות העלו תמונות המתעדות אותן במרחב הציבורי כשהן גלויות ראש.[7]

התנגדות הממסד הדתי מנעה עד כה שיפור משמעותי במעמדן החוקי של הנשים האיראניות. ואולם, התמיכה לה זוכה מאבקן של נשים, הן במרחב הווירטואלי והן מחוצה לו, לא נעלם מעיניהם של בכירי המשטר והממסד הדתי. תמיכת הנשיא רוחאני בצמצום אכיפת קוד הלבוש האסלאמי מהווה עדות להכרת השלטונות בפער הגדל בסוגיות חברתיות ותרבותיות בין הממסד הדתי לבין הציבור. גם אם הכרה זו אינה מתורגמת באופן מידי לשינויי חקיקה, הרי שהשיח המתנהל ברשתות מגביר את מודעות השלטונות לתהליכי השינוי החברתיים והתרבותיים המתחוללים בחברה האיראנית, ובעיקר בקרב הצעירים, ומחייב אותם להעריך מחדש את מדיניותם כלפי נשים. כתוצאה מכך הופכות הרשתות מצוהר דרכו משתקפים תהליכי שינוי החברתיים המתחוללים באיראן, למנוף לחץ המאלץ את השלטונות להתאים את מדיניותם למציאות המשתנה.